 |
/images/archive/gallery/382/806.jpg עיגול זן
 |
|
|
|
|
|
|
| המרכז, אותה נקודה נעלמה, אותו מקור, הוא לנצח נצחים נסתר, נעלם ובלתי מושג, גם עבור אנשים כמו משה רבנו. התובנה הזאת - שאין במה להיאחז, אפילו לא במקור האלוהי - מאפשרת לנו להיות תמיד בתנועה, תמיד בחיפוש. פרשת השבוע של אור זוהר |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יושב אני בסוכתי המרובעת, המקושטת בקישוטים. חלקם תוצרת עצמית, משפחתית, וחלקם נוצצים, תוצרת סין. נורות מהבהבות בצורת פירות, עשויות מפלסטיק, מסמנות לי את הציווי "ושמחת בחגך" ואני הוגה באושפיזין, ובשני הבחורים הש"סניקים שמכרו לי ארבעה מינים ביציאה מהום סנטר ערב החג, אבל שכחו למכור לי לולב, מה שיחייב אותי לצאת מחר למסע חיפושים בבני ברק אחרי שאריות אחרונות של כפות תמרים.
הקוביה שבה אני יושב, כלומר הסוכה, היא חביבה מאד, והילדים נהנו "לעזור" לי לבנות אותה, וגם לקשט. והכל זכר ליציאת מצרים, ליציאה מעבדות לחירות, לארעיות החיים בעולם הזה ולהירהורים על המרחב שבין החיים החולפים ובין הנצח. נחמד, חג הסוכות הזה, אני חושב
לעצמי, ונזכר שתכף שמחת תורה, היום הגורלי שבו יגיע הטור הזה אל סיומו וכותב אחר, נבון ובר לבב, ייקח את מקומי בכתיבת טור השבועי של פרשת השבוע.
בתקופה הזו, תקופת חגי תשרי, מתעתעת היא מלאכת הכתיבה של טורנו. לקראת סיום, הרטט המעגלי של פרשיות השבוע מתערב בעוצמה החגיגית של החגים והמועדים שבהם אין קוראים בשבת את פרשת השבוע כי אם קריאות מיוחדות לחגים, ואת הפרשה האחרונה, "וזאת הברכה", נקרא בשמחת תורה. הקריאה המיוחדת לשבת של חול המועד סוכות (שאותה קראנו גם בשבת של חול המועד פסח) מצויה לפני, ואני מעיין בה שוב. הפסוקים אותם פסוקים, אבל הקורא אינו אותו הקורא. עברו מספר חודשים, ועתה הפסוקים מהדהדים בי אחרת.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אם התורה היא מעגל, מה יש באמצע המעגל?
|
|
|
 |
|
|
|
בעידן הדפוס, ועוד יותר בעידן המחשב, הספר, או הדף, נתפש כדבר מה מרובע. גם אותיות השפה העברית, הכתב האשורי, מעבירות תחושה ריבועית. צורות בעלות קווים ישרים מתפענחים כקוד שמעביר אינפורמציה שאותה אנו מפרשים כמילים, כמשפטים. כמו הסוכה, כמו הדף, כמו הספר. אבל לספר התורה יש גם מאפיינים מעגליים. התורה היא מגילה הנגללת מתחילתה עד סופה, והקריאה בה מתרחשת לאורך השנה, ולזו, בשל תנועתו של כדור הארץ שלנו סביב השמש, מאפיינים מעגליים גם כן.
הפרישה של הטקסט המקראי לאורך ציר הזמן יוצרת תחושה מעגלית: הדף, או הקלף, נראים לכאורה כמלבן ישר זוויות, אך למעשה הקריאה בתורה לאורך השנה יוצרת תחושה שספר התורה הוא מעגלי שסופו, כמאמר המקובלים, נעוץ בתחילתו. ברגע שנסיים, נתחיל שוב מבראשית.
מה שמעלה את השאלה – אם התורה היא מעגל, מה יש באמצע המעגל? אם נרצה, ואם נתעלה מעל הפרטים הקונספטואלים העולים מפסוק זה או אחר, או מסיפור כזה או אחר, התורה כולה מהווה ישות חיה, והאותיות, המילים והפסוקים שממנה היא מורכבת מגדירות את התחום המקודש של הווייתה, תחום שפנימיותו מצויה לא מעבר להם, אלא בתוכם. ואני חושב, אולי לא לשווא עושים את הקלף של התורה מעור של חיה. העור הוא הגבול, המגדיר החיצון. בתוך המעגל, ומעבר לרובד החומרי של העור, הקלף, הדיו והאות, מצויה המהות החיה של תורת החיים.
על פי המקובלים, התורה היא מראה ומפה של נפש האדם. כמו מראה, פסוקיה משקפים לנו את מי שאנחנו בעת הקריאה. כמו מפה, היא עוזרת לנו להתמצא במרחבים הפנימיים של מי שאנחנו ואפילו לגלות בעצמנו חלקים חדשים שלא ידענו על קיומם. אם כך, אומר אני לעצמי בתוככי סוכתי, מה נמצא באמצע שלי? מהו האור שמצוי בתוך העור? איזו מהות מתגלה מבין האותיות, המילים והמשפטים שאני קורא, או כותב, או חושב? מה מתגלה מבעד לקלף העוטף אותי? מה נמצא באותו מקום אמצעי ופנימי שבו מתבטלים חוקי המרחב והזמן?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לא יעזור כלום: הקטן ביותר איננו ניתן להגדרה
|
|
|
|
|
|
|
מלא בהרהורים כגון אלו, מעיין אני בקריאה המיוחדת לשבת חול המועד סוכות, הלקוחה מספר שמות, בחלק שבו מיד לאחר חטא העגל מתגלה האל אל משה רבנו בנקרת הצור. שם, מבקש גם משה רבנו התגלות: "ויאמר הראני את כבודך" (שמות לג' יז'), והאל עונה לו "לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי. ויאמר ה' הנה מקום אתתי ונצבת על הצור. והיה בעבר כ די ושמתיך בנקרת הצור ושכתי כפי עליך עד עברי והסרתי את כפי וראית את אחרי ופני לא יראו" (שמות לג' יח'-כג').
את המילה "פנים" כאן אפשר לפרש גם כ"בפנים". זאת אומרת – גם משה, האיש שכתב את מילות האל ושהנחיל את הטקסט המקראי לדורות הבאים שבאו אחריו, רצה לחדור למרכז המעגל, למרכז המנדלה, ולחוות את המקור הפנימי של הדברים המתהווים. אבל, כמובן, בקשתו נענתה רק באופן חלקי ובכך הסיפור הזה מדגים את אחד העקרונות החשובים והמרכזיים ביותר במסורת הרוחנית העברית: אותו מרכז, אותה נקודה נעלמה, אותו מקור, הנו לנצח נצחים נסתר, נעלם ובלתי מושג.
העקרון הזה מקביל בעיני לעקרון שלילת ההארה של זרם המהאיאנה בבודהיזם. הדבר הזה שאותו רבים כל כך מחפשים, כלומר אותו העוגן, אותה אחדות שלמה, אותו מקור אינסופי, איננו קיים, ואם הוא קיים, הרי שהוא מחוץ לתחום התפישה האנושית, אפילו זו של משה רבנו. מבחינה פילוסופית ותיאורטית זה מעניין, אבל מבחינה קונקרטית ומעשית זה אפילו מאד חשוב.
ולמה? בגלל שלמחפשי הרוחניות והרוח יש נטייה לרצות שהנקודה הזו, נקודת המרכז, תהיה נגישה. יש רצון לחשוב שאת הקדושה אפשר לתפוש, שאת ההארה אפשר להכיל ושאת האמת ניתן להגדיר ולכמת במילים ובמונחים. מבקשי דרך רבים מבקשים להיאחז בנקודה הזו, ולא מעט מורים טוענים שהם אוחזים בנקודה הזו, ומכאן תופעות כמו גורואיזם, כתות, אמונה עיוורת וכן הלאה וכן הלאה.
אבל בסיפור הזה מדגימה המסורת העברית שהנקודה הזו איננה בת תפישה. לא בכדי דווקא משה רבנו, ראש וראשון בנביאים, במורים ובמנהיגים, הוא זה שמבקש לראות את פני האל וזוכה רק בראיית אחוריו. אם היה מישהו ראוי לראות את נקודת המרכז ואת פניו-פנימיותו של האל, אם היה אדם כלשהו יכול לחדור אל מרכז התחום המקודש, היה זה משה רבנו, והנה – אפילו הוא לא הצליח בדבר.
המעט שהדיוטות שכמותי מבינים בתורת הקוואנטים מראה שגם הפיזיקה המודרנית יודעת לספר לנו שהקטן ביותר והפנימי ביותר איננו ניתן להגדרה. וכמו בתורת הקוואנטים, גם בתחום של הרוח ושל התודעה התובנה הזו פותחת בפנינו אופקים חדשים ואפשריות חדשות. דווקא התובנה שאין במה להיאחז, אפילו לא בהארה ואפילו לא במקור האלוהי, מאפשרת לנו להיות תמיד בתנועה, תמיד בחיפוש, תמיד דינאמיים.
התחום של המרחב המקודש, בין אם מדובר בקלף ובטקסט של התורה ובין אם מדובר בעור של גופנו ובאור התודעה שלנו, קיים ונוכח. תמיד נשוטט בתוכו באינספור מסעות, שבילים ומשעולים ותמיד נגלה בו שערים חדשים ואזורים נסתרים ונעלמים. לפעמים, נגלה אפילו נקודות מרכז שלשעה אחת או לרגע אחד נראים ומרגישים כמו המרכז המוחלט. אבל ברגע הבא, נהיה כבר מאחורי הנקודה הזו, ומה שהיה "פנים" יהפוך באחת ל"אחור". אם ניאחז בנקודה, נאבד את התנועה המעגלית ואת הנפח המדהים של מרחב ההוויה והחוויה. כמו משה, אנחנו לומדים לבקש, אבל גם לוותר, לערוך מסעות בתוך המעגל, לחבר נקודות וליצור קווים וצורות, אבל לא להיתקע בחיפוש אחר נקודת המרכז.
שבת שלום
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קבלה מעשית: התרגיל השבועי
|
|
|
|
|
|
|
חול המועד סוכות הוא זמן מצויין לצאת מהבית, הפנימי והממשי, ליישב בסוכה, הפיזית או הרוחנית, ולהרהר בארעיות החיים.
התרגיל
1. נצא מהבית וניישב בסוכה. אם אין לנו סוכה, אפשר להתארח בסוכה של שכן. אם גם לשכן אין סוכה, אפשר סתם לצאת לטבע.
2. נשתמש בשבירת השגרה הזו על מנת להרהר בנקודות אחיזה בחיינו ובדפוסים מקובעים שאותם איננו משחררים.
3. נשאל: האם מבין הנקודות והדפוסים הללו יש משהו שאנחנו מוכנים לוותר עליו?
4. ננסה וניווכח בתוצאות הניסוי.
בהצלחה
|
|
|
|
|
|
|
 |
| אור זוהר | /images/archive/gallery/490/628.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | קבליסט בלונדיני, מוזיקאי ואיש משפחה | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
