 |
/images/archive/gallery/825/997.jpg
שון וורן, cc-by  |
|
|
|
|
|
|
| מקולומבוס ועד סבא ג'פטו, ממרקו ועד הטיטאניק, מנֹח עד יונה הנביא: אור זוהר סוקר את הגיבורים הרוחניים של מצולות הים |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אותיות שחורות נכתבות על הדף הלבן. לקראת יום כיפור, האותיות נראות כהות יותר, ומשקל המילים נדמה כבד יותר מהרגיל. אותיות. כתמים קטנים ריבועיים מפרים את שלוותו של הבוהק השותק, הנקי והריק שנראה מתאים כל כך ליום הכיפורים. אנרגית המחשבות מיתרגמת לכדי משפטים. כל כך הרבה תנועה יש בשפה, הלשון היא כל כך רועשת. לו יכולתי, הייתי כותב את הטור הזה באותיות לבנות והן היו מתמוססות אל תוך הנייר.
אפילו התנועה המעגלית והמתמשכת של פרשות השבוע נכנעת מכוחו של כיפור. "שבת שבתון" מכונה היום הנורא הזה, שהשנה גם השבת
שובתת מפניו. גם יום המנוחה זוכה עתה למנוחה, ביום הזה, שמציאותו בזמן דומה למציאותו של הרקע הלבן שבין האותיות.
בדתות ובמסורות אחרות המחילה והישועה מתקיימות באמצעותו של אדם, בתיווכה של דמות. האל החנון העניק לבני האמונה הנוצרית את ישוע, שבאמצעותו הם יכולים לזכות בחסדו של האל. הבודהיסט יכול למזג את תודעתו בזו של הבודהא ואילו לנו, העברים, אין דמות כזו, ובמקומה קיבלנו יום. יממה אחת שאיננה ככל היממות, יממה האמורה להוות שער אל האינסוף שבו אפילו הנורא שבחטאים נמוג אל תוך הרקע הלבן של הסליחה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
יונה ברח מהאני באוניה
|
|
|
 |
|
|
|
בתפילת מנחה של יום כיפור, תפילה שאגב מהווה מעיןן אתנחתא מינורית יחסית בין כל התפילות האינטנסיביות של היום הקדוש, קוראים בבית הכנסת את סיפורו המופלא של יונה הנביא, סיפור שניתן לסכם אותו אולי במילותיו של נביא הראסטות בוב מארלי: "You’re running and you’re running and you’re running away but you can’t run away from yourself". כמו כותב שורות אלו, גם על יונה הוטלה המשימה לייצר טקסט ("עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת"), וגם הוא לא רצה להציג את הטקסט, עד שלמד שאין לו ברירה.
יונה ברח מהאני באוניה. באוניה ברח יונה מהאני. מהאני ברח יונה באוניה. וכשהבין יונה בעין הסערה שהאני שלו הוא הוא זה שיוצר את הסערה, תמיד ובכל אשר יפנה, הוא ביקש לשים קץ לחייו וביקש להיות מושלך מהאניה אל מצולות הים ולשים קץ לתחושת האני, אך ללא הועיל, כפי שעולה מהתפילה שהתפלל יונה לאלוהיו במעי הדג: "ותשליכני מצולה בלב ימים ונהר יסבבני כל משבריך וגליך עלי עברו. ואני אמרתי נגרשתי מנגד עיניך אך אוסיף להביט אל היכל קדשך". אפילו במעי הדגה, ולמרות רצונו של יונה להיגרש מנגד עיניו של הבורא, עדיין ישנו המבט, וישנו ההיכל. החווה ישנו, וישנה גם החוויה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ים של דמעות
|
|
|
|
|
|
|
יונה איננו הדמות היחידה במסורת שלנו שערכה מסעות מופלאים במצולות הים. על אדם נוסף שערך מסע בקרקעית הים מספר ספר הזוהר (ויקרא דף י עמ' א):
רבי נהוראי הזקן פרש לים הגדול, וסער הים, וטבעו כל מי שהיו באניה, והתרחש לו נס ונחת בשבילים הידועים בלב ים, ויצא תחת הים לישוב אחד. וראה שם בריות זעירות, והיו אלה מתפללות תפילה, ולא ידע מה הם אומרים. התרחש לו נס ויצא. אמר: אשריהם של צדיקים שמשתדלים בתורה והיודעים משמעותם של הסודות העליונים ואוי למי שחולקים על דבריהם. מאותו יום, כאשר היה בא לבית הרב ואומר דברי תורה היה בוכה. אמרו לו, מדוע אתה בוכה? אמר להם – בגלל שעברתי על אמונת דבריהם של חכמים וחושש אני מדינו של אותו העולם.
רבים וטובים, מסתבר, פורשים, או בורחים, או יוצאים לים הגדול ורבים מהם טובעים במימיו. מי יודע, אולי כמה מאתנו עושים זאת אפילו עכשיו. קווים סמויים של מסורת ושל תרבות נמשכים כאן מנח (שגם לו היתה יונה) ועד יונה הנביא, ואם נרצה, מקולומבוס וסבא ג'פטו, ועד למרקו והטיטאניק. אך מעבר ללייט מוטיב התרבותי הכללי מתגלים בכל סיפור שכזה גם ניואנסים מיוחדים.
סיפור המסע השמאני הזה של רבי נהוראי מעורר שאלות רבות. מדוע פרש רבי נהוראי לים הגדול? מה היתה סיבת הסערה? מה הם השבילים הידועים בלב הים ולמי בדיוק הם ידועים? איפה הוא אותו ישוב מוזר ומי הן אותן בריות זעירות שממלמלות תפילות בשפות לא מובנות? מדוע אמר רבי נהוראי את מה שאמר לאחר שהתרחש לו הנס השני והוא חזר מליליפוט לנד בשלום? ומדוע היה בוכה תמיד מאז אותו היום? על איזה מדברי החכמים עבר רבי נהוראי, ומדינו של איזה עולם בדיוק הוא חושש כעת?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שוטי שוטי ספינתי
|
|
|
|
|
|
|
בהנחה שהאניה שמפליגה בסיפור הזה היא אנית האני שבה מפליגים כולנו ושהים הוא ים ההוויה, נאמר כי ישנם כנראה שבילים המוליכים מפני השטח אל הרבדים הסמויים מן העין. ישנן מחילות המובילות אל מקומות נסתרים שבהם לשפה ולמשמעות אין עוד ערך. מקום מסוכן, כנראה, אבל מי שחוזר משם, הופך לאחר. האם אפשר שגם אנו נזכה למחילה שכזו?
הנס הראשון שארע לרבי נהוראי הזקן הוא שהגיע לאותו מקום לא מובן, שבו האותיות הופכות ללבנות. הנס השני הוא שהצליח גם לצאת משם. אבל משחזר, לא היה עוד אותו האדם שהיה קודם לכן. מילים, משמעות, אפילו דברי תורה בביתו של הרב, נתפשו אצלו אחרת. הקרום הדק של ההבנה וההכרה הוסר עבורו ומתחת לכל מילה שנאמרה ומבעד לכל ידיעה שנודעה הבחין רבי נהוראי בשקט העמוק ובתוהו המתגלה של המצולות.
כל מילה שנאמרת, כל ידיעה שנודעת וכל אובייקט שנחשב מוגדרים תמיד כהפך של משהו אחר. אך עבור רבי נהוראי, ההפכים כבר הפסיקו להיות הפכים, ולכן הוא בוכה בעודו מדבר: ברגע שהוא יוצר משמעות ומציאות באמצעות השפה, הוא כבר מוחק אותה באמצעות הבכי. בעודו מחדש דברי תורה, הוא כבר מודע לכך שחידושיו חורגים מדבריהם של קודמיו.
נראה, כי העולם שמדינו הקשה חושש רבי נהוראי יותר מכל איננו העולם הבא, ולא העולם המוזר והמפחיד של היצורים הקטנים והממלמלים, אלא דווקא העולם הזה שבו חיים אנו כולנו. "שם", במצולות הים, בעולמות שמעבר, בארצות הפנימיות של הנפש, אפשר לא להבין, אפשר להתפלל בלי מילים, אפשר לחוות את השקט. "כאן", המצב מסובך הרבה יותר, ובדיוק כמו יונה הנביא, רבי נהוראי הזקן גילה שכשמנסים לפרוש ל"שם", מגלים ש"שם" הוא "כאן" ושאין בעצם לאן לברוח.
אצל רבי נהוראי הזקן הגילוי הזה מוביל לבכי מתמיד, בכי שממיס כל רגע ורגע של הוויה בעוד הוא מתרחש. עבור יונה הנביא, ההשלמה עם התובנה שהמקום שאיליו הולכים הוא המקום שממנו יצאנו גורמת לו לרגשי שמחה ותודה, ובמעי הדגה הוא אומר: "בהתעטף עלי נפשי את ה' זכרתי ותבוא אליך תפילתי אל היכל קדשך... ואני בקול תודה אזבחה לך אשלמה ישועתה לה'".
מהחדר השני שומע אני את קולו של בני הקטן. הברות וחצאי מילים מצחיקות יוצאות מפיו של הפעוט הזעיר. בעודו מצביע על איבר מינו הוא אומר משהו שנשמע כמו "אוטו" ואולי כמו "אוקו" שזוהי הדרך שלו לומר "שוקו". ברגע הספציפי הזה, הקונטרסט בין האות השחורה והדף הלבן נראה לי חזק במיוחד. יום הכיפורים בפתח, אני חושב לעצמי. הלוואי שנצא בו למסעות מופלאים אל מעמקי הים והלוואי שנחזור בשלום.
חתימה טובה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קבלה מעשית: והפעם סיפור לכיפור במקום התרגיל
|
|
|
|
|
|
|
פעם אחת פגשתי אישה צעירה בת הדת המוסלמית על שפת הכנרת. הימים היו, כמו עכשיו, ימי צום הרמדאן. תגידי, שאלתי אותה. מה זה הרמדאן הזה בדיוק?. עזוב, היא אמרה לי, רוב האנשים שצמים ברמדאן צמים כמו כלבים. כמו כלבים? שאלתי, מופתע מעט. כן, היא אמרה, כמו כלבים. רוב האנשים צמים כל היום ורק חושבים על האוכל שאין להם עכשיו ושיאכלו בערב. אבל המשמעות של רמדאן איננה מה נכנס לנו לפה אלא דווקא מה שיוצא לנו מהפה. הצום הוא רק תזכורת כדי שנזכור לשמור על הפה נקי מרכילות, משטויות, מציניות, מלשון הרע, אבל רוב האנשים לא יודעים את זה ולכן הם צמים כמו כלבים, הסבירה לי המוסלמיה הצעירה על שפת הכנרת.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| אור זוהר
| /images/archive/gallery/490/628.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
נמשכת ההרשמה לשנת הלימודים הקרובה בתוכנית ללימודי קבלה וספר הזוהר עם אור זוהר בתל אביב. המעוניינים מוזמנים לשלוח מייל | | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | קבליסט בלונדיני, מוזיקאי ואיש משפחה | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
