 |
/images/archive/gallery/382/806.jpg עיגול זן
 |
|
|
|
|
| מהו המסר של ג'ושו? המסר של ג'ושו הוא שאין שום מסר: שהעולם על כל דבריו השונים אינו "טוב" או "רע", לא "קדוש" או "טמא" - אין הוא שום דבר מעבר לעצמו. יואל הופמן קיבץ בספר את אמרותיו של נזיר הזן הכי רדיקלי, חכם ומצחיק בהיסטוריה של הזן |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
יואל הופמן
3/9/2007 10:26 |
|
|
|
|
|
|
|
ג'וֹשוּ אמר: "... אם תישָאל, 'מה מלמד ג'וֹשוּ?'
אמור רק, 'כשקַר – קר, כשחם – חם'".
מורה הזֶן היפני הגדול דוֹגֶן הכריז ש"לא היה ג'וֹשוּ לפני ג'ושו, ולא היה ג'ושו אחרי ג'ושו". חוקר הזן סוזוקי נהג לומר שמכל הכתבים הקלאסיים של הזן "אמרותיו של ג'ושו" הוא הקרוב ביותר ללבו. ג'ושו, אחת הדמויות המרכזיות בזן (צ'אן) הסיני, היה בלי ספק המורה החריג ביותר בהיסטוריה של הזן. זן, כפי שביטא אותו ג'ושו, הוא רדיקלי, קיצוני, ולפעמים אפילו אלים. אני מאמין שהוא שונה למדי מהזן המוכּר במערב מכתבי זן אחרים.
ג'ושו נולד בשנת 778 לספירת הנוצרים, בצפון סין. לא הרבה ידוע על ילדותו, אבל אחד המקורות מציין שכילד
אהב ג'ושו את הבדידות ושהוריו התנגדו שיהפוך לנזיר. האפיזודה הראשונה על אודותיו, המתועדת באופן מפורט, היא פגישתו הראשונה של ג'ושו בן השבע-עשרה עם מורה הזן ננסן:
ננסן, ששכב על מיטתו בחדרו, ראה את ג'ושו מתקרב ושאל, "מהיכן אתה מגיע?"
ג'ושו ענה, "ממקדש זוּיזוֹ" ["צורת האושר"].
ננסן שאל, "האם ראית את צורת האושר?"
ג'ושו אמר, "את צורת האושר לא ראיתי; את בודהא שוכב – ראיתי".
בתגובה נעמד ננסן ושאל, "האם יש לך כבר מורה?"
ג'ושו ענה, "יש לי".
ננסן שאל, "מי הוא המורה שלך?"
ג'ושו השיב, "למרות ששיאו של החורף כבר חלף, עדיין קר מאוד. האם אוכל להציע, מורי, שתדאג היטב לגופך?"
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
התיעוב כלפי המופשט
|
|
|
 |
|
|
|
בתיעוד הראשון ממש של אמרותיו של ג'ושו אנו יכולים כבר להבחין במאפיין החזק ביותר של אישיותו: התיעוב שלו למופשט. בהיסטוריה הארוכה של הזן לא נוכל למצוא שום מורה אחר שהיתה לו אמונה כה מועטה בָּ"אמת" ואמונה כה רבה בָּאדם. "אם האדם הנכון מלמד את הדרך השגויה", אמר ג'ושו, "הדרך תעקוב אחרי האדם ותהפוך לדרך הנכונה; אם האדם הלא-נכון מלמד את הדרך הנכונה, הדרך תעקוב אחרי האדם ותהפוך ללא-נכונה". כשנשאל מהי "מילתו", ג'ושו אמר, "אין אפילו חצי מילה". כשנשאל עוד, "מורי, אבל האם אינך כאן?", אמר, "אינני 'מילה'".
שני מקורות מציינים שג'ושו למד מעט מאוד בודהיזם לפני שהצטרף אל ננסן. אין שום סימן שג'ושו עסק מעולם בלמדנות או שהרצה בעניינים הנוגעים לתורה הבודהיסטית, בקיצור או באריכות. הוא מתואר במקרים רבים כשהוא עוזב התקהלות של נזירים שהגיעו להאזין לדרשתו, מבלי שיאמר מילה אחת; או כשהוא משתיק נזיר שניגש לשאול שאלה. מכל מקום, אין זאת אומרת שג'ושו לא היה בקי היטב בבודהיזם. באמרותיו אפשר למצוא ציטוטים מרוב המקורות הבודהיסטיים הקלאסיים. אין גם ספק שג'ושו הושפע עמוקות מהמחשבה הדאוֹאיסטית. לא רק שהוא מצטט את לאו-דזה ואת ג'ואנג-דזה – רבות מהערותיו על עניינים בודהיסטיים נאמרות מתוך הלך רוח דאואיסטי.
ג'ושו נשאר עם ננסן למשך ארבעים שנה. מהדיאלוגים המתועדים בספר הזה אפשר לחוש ששררה הבנה עמוקה בין השניים. כשננסן נפטר (בשנת 834 לספירה), ג'ושו היה בן חמישים ושבע. הוא נשאר במנזר של ננסן, מתאבל, למשך שלוש שנים נוספות. אז, בגיל שישים, ג'ושו נטל בקבוק מים ומקל הליכה ועזב לעשרים שנות נדודים. המקורות מציינים שבעת עזיבתו נדר ג'ושו נֶדֶר: "אפילו יהיה זה ילד בן שבע, אם יהיה גדול ממני, אלך בעקבותיו ואתחנן ללמוד ממנו. אפילו יהיה זה אדם בן מאה, אם יהיה פחוּת ממני, אלך בעקבותיו ואֲלמד אותו".
בשנות הנדודים האלה, ג'ושו פגש ברוב מורי הזן של זמנו. בגיל שמונים השתקע לבסוף בכפר הולדתו במחוז ג'וֹ. למרות שג'ושו חזר וטען שאין לו דבר ללמד, נזירים והדיוטות, אנשים פשוטים ושליטי המדינה, באו לשאול אותו שאלות, להאזין לדבריו, או רק כדי להביט בו. ג'ושו נפטר בשנת 897 בגיל מאה ועשרים.
מהו המסר של ג'ושו? המסר של ג'ושו הוא שאין שום מסר: שהעולם על כל דבריו השונים אינו "טוב" או "רע", לא "קדוש" או "טמא" – אין הוא שום דבר מעבר לעצמו. "אני ניגש היישר ללב העניין", אמר ג'ושו. הוא נשאל שוב ושוב מהו לב העניין, ואומר שהוא נמצא "ממש מול העיניים": "זהו עץ האלון בגן הקדמי"; "רגל הכיסא"; "הקומקום שנחרך..."
תודעתנו מורגלת להגיב לדברים במונחים של הבחנה וזיהוי. ברקע התהליך התודעתי הזה נמצאת הדעה הקדומה לפיה מעבר לקיומם הפשוט של הדברים ישנה "מהות", ומעבר לחזותם יש "משמעות". אבל ברגע שנבין שקיומם של הדברים הוא הוא מהותם, מה נותר עוד להבין? בחיפושינו אחרי "משמעות" ניסינו כמעט כל תשובה אפשרית זולת התשובה הפשוטה והברורה ביותר: שמשמעותם של הדברים היא הדברים עצמם. הכול קיים, כל עוד אי אפשר להכחישו. מכל מקום, סיבת קיומו אינה שוכנת בשום דבר אחר, ולא בשום עיקרון או אמת מעבר לדבר עצמו. מהותו של דבר היא שום דבר, מאומה. כך, כשג'ושו נשאל "מיהו ג'ושו?" הוא אומר, "השער המזרחי, השער המערבי, השער הדרומי, השער הצפוני", כיוון שלערים סיניות בעת העתיקה היו שערים בכל ארבע רוחות השמים ויכולת להיכנס בכל מקום ולעזוב בכל מקום. מכל מקום, אין משמעות הדבר שאין ג'ושו בנמצא. כאשר, בהזדמנות אחרת, ג'ושו נשאל "מיהו ג'ושו?" הוא אומר, "איכר". וזה במקרה מה שהוא – איכר סיני. כשג'ושו נשאל על האדם "הטהור", הוא עונה, "אין מקום בביתי לנָבָל שכזה". מדוע יהיה מישהו "טהור יותר" מאשר היה מלכתחילה? וכשהוא נשאל על "הבודהא הגבוה מכולם" הוא מצביע אל השדה ואומר, "זה שנוהג את שווריו – הוא האיש".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אין צורך מיוחד "להבין"
|
|
|
|
|
|
|
נזיר שאל, "כשאני שואף להיעשות בודהא – מה אז?"
ג'ושו ענה, "הצבת לעצמך משימה נכבדה, הלוא כן?"
הנזיר אמר, "כשאין שום מאמץ – מה אז?"
ג'ושו אמר, "אז אתה כבר בודהא".
אחת היא מה היו ההשפעות התרבותיות שעיצבו את תודעתו של ג'ושו, אי אפשר, ולא כדאי, לגשת אל אמרותיו כאילו היו "שיטה" פילוסופית או אפילו אנטי-פילוסופית. כל אחת מארבע מאות חמישים ושמונה האפיזודות מחיי ג'ושו המתועדות בספר הזה היא הבעה ישירה של דרכו. אם כמה מהן נראות מוזרות, הרי זה משום שדרכו היא פשוטה וברורה בתכלית, עד שאנו מתקשים להבינה. עלינו לזכור שג'ושו אומר את שהוא אומר בלי שום "סיבה" מיוחדת. לכן אין צורך מיוחד "להבין".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
1.
|
|
|
|
|
|
|
ג'ושו שאל [את מורו] ננסן, "'הדרך' – מהי?"
ננסן אמר, "זוהי המחשבה של היום-יום".
ג'ושו אמר, "לכך צריך לכוון, הלא כן?"
ננסן אמר, "ברגע שכיוונת למשהו, כבר החטאת".
ג'ושו אמר, "אם לא אכוון אליה, כיצד אוכל לדעת את הדרך?"
ננסן אמר, "לדרך אין דבר עם 'ידיעה' או 'אי-ידיעה'. ידיעה היא תפיסה עיוורת. אי-ידיעה - פשוט אטימות. אם הגעת אל הדרך שאין מכוונים אליה, הרי זה כמו החלל הריק: צלול לחלוטין. אינך יכול לכפות זאת לכאן או לכאן".
לשמע דברים אלה ג'ושו זכה בהארה. רוחו היתה מלאה ובהירה כירח.
הערה: ננסן רומז ש"הדרך" של הזן אינה דרך. במקום שיש "דרך", חייבת להיות גם "דרך אחרת". אם אתה מכוון אל משהו בצורה מודעת מדי, הנך נוטה לשכוח מה שנראה לך לא שייך למה שאתה מחשיב כ"מטרתך". כך, "יֶדע" המבוסס על הבחנה והבדלה הוא עיוור אל המוחלט. מה הטעם בחיפוש אחר מטרה שהיא לא-עשב, לא-צפרדע, לא-מקל, לא משהו שהוא מה שהוא?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
2.
|
|
|
|
|
|
|
המורה ננסן אך זה נכנס אל אולם הדרשות כשג'ושו שאל, "בהיר? אפל?". ננסן חזר מיד לחדרו.
ג'ושו עזב את אולם הדרשות ואמר, "המורה הזקן, לנוכח שאלתי זו, לא יכול היה לומר ולוּ מילת תשובה אחת".
הנזיר הראשי אמר, "מוטב שלא תאמר שלמורה חסרו מילים. אתה הוא זה, כמובן, שלא הבנת".
בתגובה היכה ג'ושו את הנזיר הראשי ואמר, "למען האמת, היה זה ננסן שהיה צריך לטעום את טעמו של המקל הזה".
הערה: ג'ושו שואל את ננסן, האם בתודעה העֵרה הדברים הם נבדלים ("בהיר") או זהים ("אפל"). אם מישהו מבחין בין דברים, כיצד יכולים כל הדברים להיות אחד? אבל אם כל הדברים הם אחד, מה קורה לעולם על אגמיו והרי הגעש שלו, על האוטובוסים שלו והילדים הקטנים שבּו? בכל דרך שתחשוב על כך, תמצא את עצמך במלכודת הגיונית. ננסן נחלץ מהמלכודת. הנזיר הראשי לא; דומה שהוא מאמין שהאמת יכולה להיות מוגדרת בעזרת המחשבה, ושמילים הן או נכונות או מוטעות. ג'ושו עוזר לנזיר הראשי לשחרר את עצמו מהאשליות האלה בכך שהוא מבלבל אותו עוד יותר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
3.
|
|
|
|
|
|
|
ג'ושו שאל את ננסן, "האדם שיודע שיש 'יש' [הוויה, קיום], לאן הוא הולך?"
ננסן אמר, "הוא יהפוך לפרה של חבר הקהילה שגר ליד שער המנזר".
ג'ושו אמר, "תודה לך, מורי, על הלימוד".
ננסן אמר, "בלילה שעבר, בחצות, הירח האיר מבעד לחלון".
הערה: על פי המסורת העתיקה יותר של הבודהיזם ההודי, המצב של נירוונה הוא מצב של "אי-קיום" או "העדר הוויה" – כלומר, מצב של "שחרור" מעולם התופעות על כל צורותיו וגווניו. בניגוד לגישה זו, ננסן טוען שההארה אינה שום דבר מעבר לעולם הזה. אלה שזכו בהארה "שחררו" את עצמם לא מן העולם אלא מהתודעות המתעתעות שלהם עצמם, הכופות הבחנות מטאפיזיות על העולם. אם זוהי פרה, זוהי פרה; אם זהו הירח המאיר דרך החלון, זהו אור ירח. היכן הוא "הקיום"? היכן הוא "אי-הקיום"? יש אמרת זן כזו: "כל הבודהות של העבר, ההווה והעתיד אינם יודעים שיש 'יש'. אך הדביבונים והשוורים הלבנים יודעים זאת".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
4.
|
|
|
|
|
|
|
ג'ושו כיהן כנזיר האחראי על הסקת התנור במנזר של ננסן. פעם אחת, כשכל הנזירים שהו בחוץ לשם איסוף ירקות, ג'ושו צעק מאולם המדיטציה, "אש! אש!". הנזירים מיהרו אל הכניסה לאולם המדיטציה. ג'ושו טרק את הדלת.
הנזירים נאלמו. אבל ננסן השליך את המפתח דרך החלון, וג'ושו פתח את הדלת.
הערה: ההצגה של ג'ושו מרמזת לשאיפה הבודהיסטית ל"שחרור". הנזירים שמתחבטים מהי "כוונת הזן" בפעולתו של ג'ושו אינם מצליחים להגיב. פעולתו של ננסן היא מעשית וסמלית גם יחד. הוא מאפשר לג'ושו לשחרר את עצמו מן "האש", ובה בעת הוא רומז, שגם אם המורה יכול להגיש את המפתח, עליך להשתמש בו בעצמך.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
6.
|
|
|
|
|
|
|
ג'ושו עמד על הסולם מעל לבאֵר במנזר של ננסן, שואב מים, כשהבחין בננסן עובר מתחת. הוא נאחז באחד משלבי הסולם, טלטל את רגליו באוויר, וצעק: "הצילו! הצילו!"
ננסן טיפס על הסולם ואמר, "אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש".
אחרי רגע ג'ושו פנה אל ננסן על מנת להודות לו. הוא אמר, "מורי, אני אסיר תודה על שהצלת אותי לפני רגע".
הערה: בהצגה שלו, ג'ושו מבקש ממורו ננסן "להציל" אותו. ננסן לא "מושיע" אותו כקדוש, אלא מטפס לאט בסולם. ננסן לא נחפז "להציל" את ג'ושו, לא רק משום שקריאתו של ג'ושו להצלה היא הצגה, אלא גם מפני שאפילו במקרה של צורך בהצלה אמיתית (מכבלי הסבל), כל מה שהנך יכול לעשות עבור הזולת (ועבור עצמך) הוא ללכת בדרכך, צעד אחר צעד. אילו היה ננסן "מציל" את ג'ושו, ג'ושו לא יכול היה להציל את עצמו. ג'ושו מודה לננסן על שגרם לו להבין זאת.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מתוך "ספר הזן של ג'ושו", שיצא לאור בהוצאת בבל בתרגומו של יואל הופמן
|
|
|
|
|
|
|  | | עטיפת הספר
| /images/archive/gallery/817/561.jpg  | | |
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
