 |
/images/archive/gallery/817/238.jpg שי טובלי
 |
|
|
|
|
|
|
| ככל שלמדתי להכיר את טיוהר מקרוב, מצאתי את עצמי מוטרד מאישיותו ומטוהר פעולותיו. שי טובלי מתנער ממורו. פרק 16
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
השנה ה- 27 של חיי היתה שנה פוריה במיוחד: קרו בה שלוש לידות, שתיים מהן של הספרים העצמאיים הראשונים שלי ואחת מהן של בתי אלאיה, שכיום היא כמעט בת ארבע.
 |
| אין צורות. יש מהויות |
האמת הגבוהה ביותר של עצמנו היא שאין לנו כל זהות מינית. כאשר המיניות משרתת את הנשמה, אנו יכולים לחיות עם גבר או עם אישה ולהימשך למהותם הנשמתית ורק אחר כך לצורתם הפיזית
|
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
שלוש הלידות סימלו והניעו תהליכים רבי-עוצמה אשר הפכו אותי, בסופו של דבר, למורה שאני כיום. מלידה ללידה התחלתי להכות שורשים, לצמוח מתוך מעמקי האדמה, לאחר שנים של טלטלות רוחניות ואנרגטיות בלתי פוסקות. התחלתי להתקרקע כאדם ולחזור אל החוויה האנושית, חוויה שנטשה אותי בכוח רב בזמן ההתעוררות של גיל 23. אך יותר מכך, המורה שאני התחיל לצמוח באותה שנה ותורה רוחנית עצמאית החלה להתגבש בתוכי ודרכי. אט אט התגלתה בפניי התשובה לשאלה 'מי אני?' כמורה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
התהום שנפערה ביני לבין טיוהר
|
|
|
 |
|
|
|
תהליכי ההתנתקות שלי ממי שהיה מורי, טיוהר, ומהמסורת שאותה הוא ייצג – המסורת הסנייאסית החדשה שייסד מורו, אושו – היו כעת בשיאם. כעת, בתום שנתיים קשות מנשוא של התמודדות יומיומית עם פעילות אנרגטית קיצונית, מצאתי את עצמי נעמד על רגליי ומביט על מה שהותרתי מאחור, כל מה שהפך ללא רלבנטי. ונתח משמעותי ממה שאיבד מהרלבנטיות שלו היה ההערצה שלי לטיוהר ולמסורת שאותה הוא ייצג.
לאורך כל אותן שנים שמרתי על קשר עם טיוהר ובכל פעם שהוא הגיע לביקור בישראל, נסעתי לפגוש אותו יחד עם תמר אישתי. אולם אט אט מצאנו את עצמנו, תמר ואני, מוטרדים מגילויי האישיות של טיוהר. ככל שלמדנו להכירו מקרוב, יותר מדי שאלות ניקרו בתוכנו ביחס לטוהר של פעולותיו. טיוהר פעל עלינו בנוכחותו כמגנט רב-עוצמה, אולם האופן שבו נהג לתקשר ולפעול כאדם היה מבלבל ומלא בסתירות פנימיות. אינני אומר כאן שאני יכול לטעון בביטחון גמור שראיתי את טיוהר מונע על ידי אישיות, תשוקה או חוסר רגישות אנושית בסיסית. אני רק יכול לומר שחשדתי בכך, ושחשדותיי הלכו וגברו עם הזמן, עד שבסופו של דבר לא יכולתי יותר להתעלם מהם.
הצער והבלבול שהיו בניסיון המתמיד לראות את פעולותיו של טיוהר באור חיובי בלבד הלכו וגדלו. בכל פעם שראינו פעולה מעוררת ספק שכזו נטינו, ככל תלמיד מסור, להטות את הכף לטובתו: "אנחנו לא מבינים, אנחנו לא רואים; זה האגו שלנו שמגיב כך". כל כך אהבנו אותו, ולמען האמת, עד היום אנחנו אוהבים אותו לחלוטין. נראה שאהבתנו לא נפגמה כלל. השאלה שעלתה היתה ביחס לקשר שלנו אליו: האם יש טעם להמשיך להיפגש, ליצור קשר?
ככל שחלף הזמן ותורתי ותפישותיי הלכו והתפתחו כמורה, הלכה ונפערה תהום ביני לבין טיוהר. היה עליי להינתק ממנו מבפנים, כדי להרשות לעצמי את לידתה של התורה החדשה, אולם בסופו של דבר הייתי חייב להודות ביני
לבין עצמי שגם הקשר החיצוני איננו אותנטי מספיק כדי שאמשיך לשמרו. כך הקשר שלנו הלך והידלדל, ובנקודה מאוחרת יותר אף נפסק לחלוטין. גם זו היתה מערכת יחסים שאיבדה מהרלבנטיות שלה והתרוקנה מתוכן וממשמעות. לנצח אהיה אסיר תודה לו על החסד שהשפיע עליי בהיותי בן 23.
אחד הרגעים המשמעותיים ביותר שבהם גיליתי עד כמה תפישותינו מנוגדות היה כאשר תמר כתבה לו מכתב על הספקות שעלו בה ביחס להתנהגויות אנושיות ויומיומיות שלו. בתגובה הוא כתב לה שרק האמת היא מוחלטת בעוד שהפעולות הן יחסיות מטבען. לכן, אין טעם לצפות שהפעולות יהיו מושלמות ויש לשכון אך ורק באמת המוחלטת, שהיא מעבר לזמן ולמרחב. בתורתי ובחיי ייחסתי חשיבות רבה מאוד לפעולות ולבחירות שאנו עושים, ולמעשה, מאז ומעולם נהגתי לומר לכל מי שהתאסף סביבי: "אם אתה רוצה לדעת מי אני ולדעת את תורתי, פשוט צפה בחיי ובפעולותיי. חיי הם חלק בלתי נפרד מתורתי; למד מהם באופן בלתי אמצעי".
רגע אחר היה מכתב נוסף שתמר כתבה לו אודות ההבנה שהאגו הוא מקור הרשע בעולם, ושהיא נחושה לעקור את שורשיו בתוכה. תשובתו היתה שהיא קיצונית ולוחמנית מדי, ושעליה לזרום יותר עם החיים. תשובה זו היתה כה מנוגדת לטבע של תורתי, שהדגישה תמיד את הטוהר המוחלט של הלב, שבו קורה ויתור מרחיק לכת: אנו מוכנים שלא לקחת עוד שום דבר לעצמנו, וכך מניחים לאלוהות לפעול דרכנו, מבלי שיהיה צל צלו של מרכז עצמאי, 'אני', שייחס ולו קמצוץ מזה לעצמו. התורה שהתפתחה דרכי הדגישה מאוד את מותו של האגו. כמובן, רק בודדים בעולם הזה הצליחו להמית ממש את האגו בתוכם, אולם גם אם איננו יכולים להמיתו לחלוטין – להמיתו באופן כזה שהוא לעולם לא יופיע עוד בתוכנו – עדיין אנו יכולים להגיע למצב שבו אנו כולאים אותו בכלוב וזורקים את המפתח (דימוי שנתן המורה הרוחני האמריקאי, אנדרו כהן).
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אינני מאמין שהאמת המוחלטת היא נייטרלית מטבעה
|
|
|
|
|
|
|
במלים אחרות, היה ברור שתפישותיו של טיוהר (שהתבטאו, כמובן, כפעולות בתוך הזמן והמרחב, מפני שאי אפשר להפריד את הפילוסופיה של המורה ממעשיו בפועל) הן תפישות שאינני יכול להזדהות עמן כלל. מהטמה גנדי אמר את המשפט המפורסם: "היו אתם השינוי שאתם רוצים לראות בעולם", וכך גם אני מאמין בכל לבי שדמותנו ופעולתנו חייבות להיות ביטוי ישיר, מתמיד ופעיל, של שלמות ושל טוהר הלב. אין זה אומר שאיננו עשויים לטעות או לבטא חוסר שלמות, אבל אז משמעות הדבר היא שיהיה עלינו לראות ביטויים כאלה מצדנו כביטויים של בורות, של חוסר ידיעה. עלינו ללמוד את הביטויים האלה לעומקם כדי לסלק אותם מעלינו, מפני שאחרת אנו לנצח נגרום סבל לעצמנו ולסביבתנו. הערנות שעליה אנו מחויבים לשמור, בשם אהבת-האלוהים היוקדת בלבנו, היא ערנות עד הרגע האחרון, עד נשימתנו האחרונה – לא משנה כמה 'מוארים' אנחנו, אין רגע שבו אנו יכולים להרשות לעצמנו להרפות מלמידה.
ישנו משפט שאני אוהב לומר, משפט שהוא סוג של תפילת-אהבה לאלוהים: "כל הדברים הנפלאים שאני עושה – כל הדברים היצירתיים, הטהורים, הטובים – שייכים לאלוהים. לא אני עושה אותם; אינני יכול לקחת עליהם אחריות. אולם כל הטעויות שאני עושה, כל הרגעים שבהם אני לא רגיש, אנוכי או קהה-חושים, הם באחריותי המוחלטת. אני עושה אותם. הם שלי ושלי בלבד".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שוב ושוב נזרקתי בבעיטה חזרה לעצמי
|
|
|
|
|
|
|
תהליכי ההתגבשות שלי כמורה נתקלו פעם אחר פעם בהתנגדות ובביקורת מצד מורים אחרים, ותיקים ומנוסים ממני. אלה היו מורים שהערצתי והכרתי בגדולתם ובאותנטיות הבלתי ניתנת לערעור של מצבם המואר. האתגר שלי היה להקשיב לביקורת ולהתנגדות שלהם ולראות את האמת העמוקה שמאחוריהן, ובו בזמן להישאר נאמן למה שידעתי בכל מעמקי הווייתי שעליי לעשות: ללמד, לפתח את תורתי, לגבש קבוצה ולא לסגת כי אם להפך, לצאת עוד ועוד החוצה מתוך חוסר פחד מושלם.
ציווי זה – להתפתח כמורה – היה גדול מכל התנגדות ששמעתי. כל מה שנאמר אודותיי היה נכון: אכן, הייתי צעיר מדי; אכן, עדיין לא הכיתי שורשים במידה מספקת; אכן, מוטב היה שאחכה ואבשיל; וכן, הייתי רחוק משלמות כאדם וכמורה. ויחד עם זאת, התורה פרצה ממני באופן כזה שלא יכולתי להגבילו בשום פנים ואופן. לכן, כל אימת שנתקלתי בהתנגדות או בביקורת, עצרתי לספוג אותן, ואז אמרתי לעצמי: "אבל אין לי ברירה!". הבטתי לתוך לבי וראיתי שאין שם צל צלה של לקיחה עבור עצמי. כך ידעתי שהלימוד שלי היה פעולה אלוהית ולא עצמאית כלל.
המצבים שבהם עמדתי מול מורים ותיקים ומנוסים בהרבה ממני, ולא נסוגתי מהוודאות העמוקה שלי, למרות עוצמתם והכבוד הרב שרחשתי להם, חישלו אותי במידה שאין לתאר. מצד אחד, משהו בי חיפש ללא הרף מסורת, שושלת, זיקת-עבר שעליה אוכל להישען בבטחה. חיפשתי אב רוחני, מורה, תומך ומכוון, בדרך הכל כך קשה של לידתו של מורה צעיר. ושוב ושוב נזרקתי בבעיטה חזרה לעצמי, נאלץ למצוא את דרכי מתוך מעמקי הווייתי.
ללא הרף פגשתי בהשפעות נפלאות ומבורכות, שבהן עשיתי שימוש בתורתי: ביירון קייטי, טיוהר, אנדרו כהן, ג'ידו קרישנמורטי, ועוד רבים אחרים. אולם כל אחת מההשפעות האלה ביקשה רק להיטמע בתוך התורה ולא איפשרה לי למצוא תחליף לכורח לחלץ מתוככי עצמי את הדבר שלמענו נכנסתי לגוף אנושי בעידן זה. הכל דחף אותי עוד ועוד לעבר המורה האחד שאותו לא יכולתי למצוא בחוץ, ובסופו של דבר, בהיותי בן 27, הוא החל להופיע.
בשבוע הבא: על שלוש הלידות ועל האופן שבו הן עיצבו את חיי ותורתי מאז ולתמיד. | | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | שי טובלי, מורה רוחני מזה שמונה שנים, חווה בגיל 23 את מה שהוא מגדיר כ'היעלמות הזהות העצמית הנפרדת והיספגות האני באינסוף'. פרסם ארבעה ספרים. פיתח יחד עם תלמידו הבכיר ושותפו ליצירה, אילון לסטר, את 'דרך השמש' | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
