 |
/images/archive/gallery/382/124.jpg
מתוך: Evolution: East of Eden  |
|
|
|
|
|
|
| החיים הם מסע שבו מצווה הנשמה, פעם אחר פעם, לעזור לאלוהים לתקן את הנפילות המתקיימות בממדים של עולם המציאות החומרית החמקמקה. פרשת השבוע |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"עשרה קבין של יופי ירדו לעולם. תשעה נטלה ירושלים ואחד נטל כל העולם כולו". אהה, אומר אני לעצמי בעודי נזכר משום מה באמרה המפורסמת הזו, בעודי יושב במקום שבו אני יושב עכשיו, כלומר במרפסת הצופה על עמק ירוק, שליו, מושלם ומושלג בלב הרי האלפים. "אמן", מהנהן אני לעצמי בעודי נזכר בנופיה של ירושלים, שכונותיה ופרבריה. "הלוואי", ממלמל אני לעצמי תוך שאני מוכה בסנוורים מלובנו המשכר של הקרחון הנעוץ בין שתי פסגות ההרים שממולי כמו חריץ של גבינה שוויצרית משובחת, מתוצרת מקומית.
אפרופו גבינה שוויצרית, מסתבר שכבר במאה השלוש עשרה היו יהודים שאהבו לאכול גבינה שוויצרית
שמקורה בחלב פרות מהרי האלפים. לכאורה, אין לתמוה על הדבר, שכן גם יהודים אוהבים דברים טעימים, איכותיים וערבים לחיך. אבל, על פי הספרות ההלכתית מאותה התקופה, אסור לאכול גבינות שיוצרו על ידי גויים בשל החשש שמה ערבבו אותם הערלים יצרני הגבינות מעט חלב של חזיר או של חיה טמאה אחרת בחלב הכשר של הפרה שממנה יוצרה הגבינה. למעט גבינה שוויצרית שמקורה בהרי האלפים, כך כתוב בספרות ההלכתית מאותה התקופה, שכן על גבינה זו ישנה חותמת מיוחדת המעידה על כך שמקורה של הגבינה האלפינית בפרות אלפיניות בלבד ועל כן, בשורות טובות לעם ישראל, כשרה היא לעילא ולמהדרין.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
עזור לאחיך
|
|
|
 |
|
|
|
מלא רשמים טריים מהרי האלפים, התכנסתי עם עצמי לעת ערב לעיוני השבועי בפרשת השבוע, וכולי מלא מחשבות צחות כשלג על היופי המדהים שבו אנחנו מוקפים, וגם מחשבות קצת פחות לבנבנות וצחות, על האופן שבו אנחנו מקלקלים, הורסים, בזים ובוזזים את היופי הזה שהוענק לנו. אלוהים, כך חשתי לעצמי לפתע, כנראה בהשפעתם המסוכנת של אוויר ההרים הצח ושל המים הנקיים שהיו מנת חלקי בעשרת הימים האחרונים, מתגלה ומתכלה. מתגלה אלינו כל הזמן, בתוכנו, בינינו ומסביבנו, ומתכלה בגללנו כל הזמן, ככל שאנחנו שוכחים לזכור אותו ולשמור עליו.
ואם הדברים האלה נשמעים קצת לא מובנים, או לחילופין, קצת כמו מחשבות בנאליות של ישראלי בחופשה, הנה שתי מטאפורות על אלוהים, או ליתר דיוק, על היחס בינינו ובין האלוהות, שמסורת הסוד העברית מוצאת בפסוקיה של פרשת השבוע הנוכחית, היא פרשת כי תצא שבספר דברים:
"כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפל הנפל ממנו"
(דברים, פרק כב' פסוק ח)
בפירושו לפסוק הזה ציין בעל החיבור הידוע "קדושת הלוי" שאותיותיה של המילה "גגך" שבפסוק הראשון עולות בגימטריא 26, בדיוק כמו הערך הגימטרי של האותיות י-ה-ו-ה. העובדה הטריוויאלית לכאורה הזו חושפת את העובדה שבעל "קדושת הלוי" ראה את התמונה הפשוטה של בית וגג כמטאפורה ויזואלית ליחס שבין האלוהים ובין האדם ואת הפעולה של בניית הבית כמטאפורה לקיום שלנו, בגוף ובחומר, כאן בעולם הזה. רוצה לומר - כל אחד מאתנו הוא בית, והגג שמעלינו הוא האלוהים. וכך - בלי הגג הבית חשוף ופרוץ לחסדי השמים ובאותה המידה - בלי בית אין גג. והמטאפורה של בניית המעקה, כך על פי דבריו של בעל "קדושת הלוי", אומרת שלא מספיק לבנות בית, או חיים, כדי לאפשר לאלוהים לשרות עלינו מלמעלה כמו גג, אלא שצריך גם להגן על האלוהות הזו שנמצאת ושנוצרת מעלינו, ולהקיף אותו באמצעות מעקה. וכל זאת למה? אולי זה יתברר מפירוש הסוד לפסוק הבא:
"לא תראה את חמור אחיך או שורו נפלים בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עמו"
(דברים פרק כב' פסוק ד)
על פי ספר הזוהר (בפרשת תרומה) החמור והשור הם כמובן סמל וסימן לצד הגופני והחומרי שבנו, ואילו "אחיך", אינו אלא אלוהים, השוכן בנו. המודל הקיומי שמוצג כאן מתאר את החוויה ואת ההוויה האנושית כשיחה פנימית המתקיימת בין שלושה קולות: קולו של הגוף, קולו של האל, וקול שלישי, קולה של נשמת האדם. על פי המודל הזה, בעודנו הולכים בדרך דבר אחד תמיד יקרה – הגוף שלנו תמיד ימעד וייפול בדרך. עכשיו, הגוף הזה, מסתבר, בכלל לא שייך לנו, אלא לאותו "אחיך" שאינו אלא האלוהות שבראה אותו. ומה תפקידה של הנשמה אם כן? לעזור ל"אחיך" להרים את הגוף מנפילתו בדרך. במילים אחרות: החיים הם מסע שבו מצווה הנשמה, פעם אחר פעם, לעזור לאלוהים לתקן את הנפילות המתקיימות ברובד של הגוף ובממדים של עולם המציאות החומרית החמקמקה.
בדיוק כמו במודל הקיומי הקודם שבו שלושת הקולות הללו התגלו בדמותם של הבית, של גג הבית ושל בונה הבית – הגוף האנושי, הנשמה האנושית והאלוהות המתגלה באמצעות הקיום האנושי הם רבדים שאינם יכולים להתקיים זה בלעדי זה. בתוך כך – תפקידנו הוא כפול: צד אחד, לבנות בית ולהוליך את החמור בדרך ומצד שני, לבנות מעקה לגג הבית ולעזור ל"אחיך" להרים את החמור כשהוא נופל ובמילים אחרות:
אנחנו ואלוהים שותפים בתהליך הבריאה המתמשך והמתהווה מרגע לרגע ובינינו לבינו יש מערכת הדדית של תמיכה ועזרה. אלוהים יוצר עבורנו מקום ומרחב – את העולם שבו אנחנו חיים ואנו, בתמורה, יכולים ליצור עבורו מקום ומרחב שבו הוא יכול להתקיים באמצעות הבחירות הקטנות שאנו מבצעים בכל רגע נתון.
שבת שלום
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קבלה מעשית: התרגיל השבועי
|
|
|
|
|
|
|
השבוע של פרשת כי תצא הוא שבוע מצוין להתבונן בחיים שלנו כמהלך של שותפות יצירתית בינינו ובין האלוהים.
התרגיל
1. נמצא עניין אחד בחיים שלנו שבו אנחנו מרגישים שה"חמור" נופל בצד הדרך או שבו ה"בית" לא בנוי מספיק.
2. נבקש מהאלוהים שייצור בפנינו מרחב חדש ושיפתח בפנינו דרך חדשה – מקום ומצב שבו הבית בנוי והחמור צועד בדרך בבטחה
3. נתבונן בנשמתנו ונחפש בה מקום שבו האלוהות יכולה להיות נוכחת על מנת לגרום לבקשתנו להתמלא: האם הגוף שלנו נמצא במצב שמזמין את האלוהות להיכנס לתוכה? האם אנחנו יודעים לשמור על המקום הזה השמור לאלוהות בתוכנו?
בהצלחה
|
|
|
|
|
|
|
 |
| אור זוהר
| /images/archive/gallery/490/628.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
נפתחה ההרשמה לשנת הלימודים הבאה ללימודי קבלה וספר הזוהר בהנחיית אור זוהר. המעוניינים יפנו במייל
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | קבליסט בלונדיני, מוזיקאי ואיש משפחה | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
