 |
/images/archive/gallery/808/558.jpg
מתוך אתר הבית של ספנסר טוניק  |
|
|
|
|
|
|
| ד"ר יואב בן-דב הגשים משאלה ישנה והעביר סדנת טארוט בעירום. על מבוכים, מבושים, פסיכולוגיה ומאגיה: פרק ראשון בסדרה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בתחילת יולי התקיים, זו הפעם החמישית, פסטיבל העירום והמדיטציה " פשוט". הפסטיבל נערך ב"אשראם במדבר" ונמשך ארבעה ימים שבמהלכם התקיימו אירועים שונים כמו הופעות מוזיקה ומסיבות ריקודים, מדיטציות קבוצתיות והתנסויות בתרגילי נשימה מודעת, סדנאות לגילוי עצמי נפשי וגופני וטקסים דתיים אלטרנטיביים, שיעורי יוגה ויוגה-צחוק ואימפרוביזציות של ג'יבריש וריקודים אפריקאיים ומיניות טנטרית, מעגלי העצמה לנשים ומפגשים חווייתים על גבריות בהיבט רוחני. פסטיבלים דומים יש כיום הרבה בישראל, אבל פסטיבל "פשוט" הוא ייחודי בכך שאין בו חובה להיות לבוש, ורבים מהמשתתפים בפסטיבל אכן הסתובבו עירומים בכל שעות היום.
 |
| כישוף כמעשה אמנות |
|
ד''ר יואב בן דב על אלכסנדרו חודורובסקי, האיש שהמציא את הפסיכומאגיה, כישוף יצירתי שמעורר כוחות נפש לא מודעים |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
גם אני העברתי בפסטיבל הזה שתי סדנאות, האחת עם קלפי טארוט והאחרת עם קלפים פסיכודינמיים. בסדרת המאמרים הזאת אנסה לתאר את הפסטיבל ואת החוויות שלי בו, את הסדנאות שהעברתי וההיגיון שעמד מאחוריהן, ואת מה שיכולתי להבין באותם ארבעה ימים על עניינים כמו עירום ולבוש, התנסויות פסיכומאגיות, תהליכי שינוי אישיים ומחשבה שיוצרת מציאות.
"ברוך הבא לארץ הפריקים" אמרתי לעצמי למראה הצעיר העירום לגמרי שהתעסק באיזה עניין טכני במגרש החנייה שבכניסה לאשראם. אבל מי שהיה חריג ומוזר זה אני. כמה ימים אחר כך מישהו הזכיר את הרושם שעשיתי כשהגעתי "לבוש" למתחם הפסטיבל. אחרים הגיעו עם בד לונגי קל כרוך סביב המותניים או מכנסי שרוואל קלים, ולפעמים בלי חולצה. אני, לעומת זאת, נכנסתי לאשראם עם מכנסי גאפ מרופטים קלות, חולצת טי-שירט וכובע קש, ובידי מזוודת טרולי נגררת כאילו זה עתה ירדתי מטיסה לאתר נופש זול.
|
|
 |
|
 |
|
/images/archive/gallery/808/726.jpg
תצטרף אלינו? צילום: ג'ון א. ווטרהאוס  |
ג'ון א. ווטרהאוס |
תצטרף אלינו? |
|
|
|
 |
|
 |
|
בריכה מלאה בעירומים
|
|
|
 |
|
|
|
הפסטיבל עצמו היה רק בתחילתו, בשלבי ארגון והקמה, ואנשים חדשים הגיעו בקצב גדל והולך. פה ושם היה אפשר לראות גבר עירום בשביל שבין המתחמים המוצלים. הנשים עדיין הסתובבו לבושות, לכל היותר בלי חלק עליון. התמקמתי בחדר שהקצו לי. כמנחה סדנאות הייתי זכאי למקום מוצל להקים בו אוהל אבל העדפתי לשלם עבור מיטה בחדר ממוזג עם עוד שותפים. ליתר ביטחון הבאתי את האוהל שלי, למקרה שארצה פרטיות שבדרך כלל כל כך חשובה עבורי. אולם משהו באווירה הפתוחה והמקבלת של הפסטיבל כנראה עשה לי את זה, והשהות בחדר משותף עם אנשים זרים נראתה לי כעת כעוד ביטוי של עירום והיחשפות. ויתרתי על האוהל. חשתי שהוא לא רק מיותר, אלא גם בעייתי בכך שהמרחב הפרטי עלול לגרום לי להתכנס לתוך בועה סגורה ומציצנית של עצמי.
לפני שבאתי לכאן שאלתי את עצמי איך יהיה ומה ארגיש, ועד כמה אעז להסתובב עירום במהלך הפסטיבל. אבל כעת חשתי מוכן יותר להשתלב. פשטתי את בגדי והלכתי בשמש הלוהטת כמה עשרות מטרים, עד לסככת הבריכה שהיתה בעצם מין גיגית גדולה בקוטר של כחמישה מטרים. בבריכה היו כמה גברים ושתי נשים
עירומים לגמרי והצטרפתי אליהם. עדיין הרגשתי זר ולא ממש תיקשרתי איתם, אבל במים הייתי חופשי יותר להתמתח, להשתכשך ולהשתעשע. כשיצאתי עטפתי את מותניי בפיסת בד הודי וככה הסתובבתי עוד כשעה או יותר, עד שחשתי רגוע מספיק כדי להסיר אותה. בשלושת הימים הבאים, חוץ מאשר במהלך סדנה אחת, הייתי עירום בכל שעות היממה.
האם הרגשתי טבעי עם זה? לא לגמרי. גם בימים הבאים עלה בי לפעמים גל של מבוכה, והרגשתי חשוף כמו באותם חלומות מטרידים שבהם אני עירום בין אנשים לבושים. אחת לכמה שעות גם הייתי קושר את פיסת הבד למותניי כדי להיכנס למטבח ולמלא את בקבוק המים שלי. את זה עשיתי לא מבחירה: אמרו לי שאסור להיכנס בעירום מלא למטבח מטעמי תברואה. אבל שמתי לב שאחרי שיצאתי, תמיד עברו כמה דקות ארוכות עד שנזכרתי שאזור החלציים שלי עדיין מכוסה. הבנתי שהתחושה של לבוש, גם אם מינימלי, היא בכל זאת יותר טבעית ומובנת מאליה עבורי. אבל גם מצב לא טבעי יכול לעורר התענגות משלו. כשתפסתי את עצמי מכוסה הסרתי את הבד, ושוב הרגשתי חופשי, משוחרר, יכול לעשות דברים שבדרך כלל איני עושה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אין מקום לפרשנויות סותרות
|
|
|
|
|
|
|
האפקט הברור ביותר של העירום היה מודעות גדולה יותר לנוכחות של הגוף, שהתעוררה דווקא מתוך התחושה הפיזית המטרידה של האיברים החשופים. בניגוד להרגלי ההימנעות מפעילות גופנית שיש לי בדרך כלל, ולמרות החום הכבד ששרר בשעות היום, כעת נהניתי להיות בתנועה, להסתובב בין המתחמים, לטייל במישור המדברי שמחוץ לגדר האשראם, ולמרות העייפות ותחושת הכבדות בשרירים, להתפתות שוב ושוב לקצב הריקוד של אירועי המוזיקה. את המודעות החדשה לנוכחות הגוף, שתחושת העירום הדגישה כמו מין תבלין חריף, קיבלתי בברכה. אבל עוד יותר נעמה לי התחושה של ניצחון מתמשך מעצם היכולת להתעלם מהמבוכה ולהישאר עירום.
יש דרכים רבות לאתגר את עצמך, להתמודד עם מחסומים פנימיים ולחזק את תחושת הבחירה והשליטה העצמית. אולם העירום מאפשר לעשות זאת בצורה ברורה וישירה ביותר. לרוב האנשים, עצם הרעיון שזרים יראו אותם בעירום נתפס כמשהו שאי אפשר להעלות על הדעת. אחיזתו של הטאבו הזה אינה קשורה לדת או לשמרנות מינית, ואפשר למצוא אותה באותה עוצמה גם אצל חילונים או אנשים המקיימים חיי מין מגוונים. אבל למה בעצם? אם לא מדובר בסיטואציה מאיימת, מדוע אנשים רבים מפחדים כל כך מהאפשרות שמישהו זר יראה אותם בעירום? ברור שזו לא רק מבוכה בגלל פגמים ואי שלמות של הגוף. אנשים אינם מנסים להסתיר את פרצופם רק כי הוא אינו יפה, או נמנעים מדיבור בגלל החשש שאחרים ימצאו את צליל קולם לא נעים. מדוע, אם כן, הרעיון שאחרים יראו את פרטי גופנו מפחיד ומרתיע אותנו כל כך?
מה שהופך את כל העניין למוזר עוד יותר הוא הפער העצום בין עוצמת החרדה לבין הקלות שבה, ברגע מסוים, היא יכולה להתפוגג. אתה מתעלם מתחושת אי הנוחות, פושט את כל הבגדים וזהו. אתה שם. ופתאום זה נראה לגמרי אחרת. אתה מתבונן אחורה אל הקיר המוצק והבלתי עביר, שעורר בך כל כך הרבה פחדים, ואין שם כלום. הכל היה רק בראש שלך. אנשים זרים וגם תלמידים שלי לשעבר רואים אותי בעירום. ו..? מה קורה? שום דבר. הסוד שהקפדתי כל כך לשמור עליו הוא שמתחת לתחתונים יש לי חריץ אחוריים ואיבר מין גברי. אבל בעצם, אף אחד לא ממש חשב שיש שם משהו אחר, ואף אחד לא נדהם לגלות שזו האמת.
תמיד אומרים שהדרך להתגבר על פחדים וחרדות, רבי עוצמה ככל שיהיו, היא להיכנס ישר לתוכם, לעשות את מה שמפחיד אותך ולראות שהפחד אינו ממשי. חוויית העירום ממחישה זאת בצורה חזקה וברורה במיוחד. גם בגלל החד משמעיות הפיזית של הדבר עצמו - כשאתה עירום אתה עירום ואין מקום לפרשנויות סותרות, וגם בגלל העוצמה המשתקת של הפחד שלפני, לעומת הקלות הנינוחה של ההסתגלות למצב החדש.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/808/545.jpg
המבוך של שארטר צילום:  |
|
|
|
|
|
|
|
|
המבוך של שארטר
|
|
|
|
|
|
|
לקראת השקיעה של ערב היום הראשון, וכפי שעשיתי מדי ערב בימים הבאים, יצאתי לטיול קטן במדבר. לא רחוק מגדר האשראם מצאתי את "הדגם", תבנית של מבוך מעגלי שמסלולו מתפתל פנימה והחוצה עד שהוא מגיע למרכז. המבוך המקורי נמצא על רצפת הקתדרלה של שארטר בצרפת ויש בו 11 מעגלים זה בתוך זה. הדגם של שיטים קטן יותר, רק 7 מעגלים, והוא מסומן באבנים קטנות על מישור טרשים. תבניות נוספות של המבוך נמצאות במקומות ובמרכזים רוחניים אחרים בעולם. אבל כאן קוראים לו "הדגם", אולי בהשפעת ספרי הפנטזיה של רוג'ר זילאזני ("תשעה נסיכים לאמבר" והמשכיו). בספרים אלה מסופר על דגם גיאומטרי שאפשר לפסוע עליו, ואם עושים זאת מגיעים לרמות גבוהות של תודעה ויכולת מאגית.
על פי המסורת, הליכה על תבנית המבוך של שארטר אמורה להטביע בגוף ובנפש תבנית של ריכוז והתמקדות, שמסמלים אותה המעגלים ההולכים וקטנים ככל שהם מתכנסים אל המרכז. שמעתי על המבוך של שארטר לפני שנים רבות, אבל סיפרו לי שרוב הזמן הוא אינו פתוח למבקרים כדי למנוע תופעות של טראנס ספונטאני שהכנסייה הקתולית מסתייגת ממנו. גם הרעיון לעשות זאת בנוכחות קבוצות תיירים לא נראה לי, במיוחד משום שאינטואיטיבית היה נראה לי שאת ההשפעה החזקה ביותר אוכל לקבל אם אלך על תבנית המבוך בעירום. לא ידעתי איך ומתי אוכל לעשות זאת, אבל כעת היתה לי הזדמנות בתנאים כמעט אידיאליים.
הדגם נמצא בטווח ראייה מהאוהל העגול בקצה האשראם, שבו נערכה באותו זמן פגישה של עוזרי הפסטיבל. אבל כבר קלטתי את האווירה החופשית והמקבלת של האשראם, והרעיון שאנשי הפסטיבל יראו אותי לא נראה לי בעייתי. מה שהציק לי יותר היו אבני החצץ שדקרו את כפות הרגליים, אבל לא העליתי בדעתי לערוך את הצעידה בכפכפים. אינטואיטיבית זה נראה לי כחוסר כבוד לדגם: בכל זאת אני רגיל מהודו להוריד את הנעליים במקום מקודש. אבל הרגשתי גם שיש בזה מידה נכונה של אי נוחות, צורך להתמודד ולהתגבר על עצמי שהוא תנאי חיוני לכל תהליך של שינוי. זה מה שרציתי לעבור בשהות שלי כאן. לא להשתנות ולהיות מישהו אחר, כמובן, אלא לקבל יותר ביטחון במי ובמה שאני, לדעת שאני מסוגל להעז ולקחת סיכון.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/808/546.jpg
הדגם של שיטים צילום:  |
|
|
|
|
|
|
|
|
הצרפתים יותר חופשיים
|
|
|
|
|
|
|
הרעיון לערוך סדנאות קלפים בעירום מלווה אותי זמן רב. באמצע שנות השמונים גרתי במשך שלוש שנים בפריז, והייתי תלמידו של הבמאי הסוריאליסט והמורה הרוחני אלחנדרו חודורובסקי (או "ז'ודו", כפי שקראו לו תלמידיו בצרפת). כשהגעתי אליו כבר הכרתי את קלפי הטארוט, לימדתי קריאה בקלפים בחוגים פרטיים וגם פירסמתי את הספר הראשון בנושא זה בעברית. אולם שיטות העבודה שלי, שנלקחו מהמסורת האנגלית של מסדר שחר הזהב, היו תבניתיות ומסודרות מדי. ידעתי שמה שאני עושה הוא מוגבל, והרגשתי שיש בקלפים עוד הרבה יותר. המפגש שלי עם חודורובסקי ועם שיטות העבודה היצירתיות והפתוחות שלו העלה אותי על דרך חדשה, ומה שאני עושה כיום עם הקלפים מושפע מאוד ממה שלמדתי ממנו. מחודורובסקי למדתי גם את הרעיון של פסיכומאגיה, שהיא שימוש בשיטות טקסיות וסמליות הלקוחות מעולם המאגיה והמיסטיקה המעשית כדי להניע תהליכי תיקון רגשיים.
בשלוש השנים שלי אצל חודורובסקי נכחתי בהרבה הרצאות (או כפי שהוא קרא לזה, מופעי קברט מיסטי) והשתתפתי בהרבה סדנאות. אבל את החוויות המשמעותיות ביותר עברתי בסדנאות של "מסאז' מיסטי" שנערכו בעירום מלא. בסדנאות אלה הוא שילב מגע גופני, סמלים מעולם המיסטיקה והטארוט, ואקטים תיאטרליים ופסיכומאגיים לתיקון מצוקות רגשיות שמקורן בהיסטוריה המשפחתית. בידי במאי גאוני ויצירתי כמו חודורובסקי, הסדנאות האלה פתחו מרחב לביטוי רגשי בעוצמות שנראו לי מדהימות, וחוויות ריפוי שהשפעתן ליוותה את המשתתפים במשך זמן רב.
כשחזרתי לישראל הנחתי את העניין בצד, מלבד כמה התנסויות פרטיות. באותו זמן לא הייתי בטוח ביכולת שלי לנהל תהליכים בריאים עם האנרגיות החזקות והמטלטלות שהעבודה בעירום מעוררת. חשבתי גם שבישראל היחס לגוף ולעירום הוא הרבה פחות חופשי, ומה שאפשרי בצרפת יהיה יותר מדי עבור האנשים כאן. אבל הנושא המשיך להעסיק אותי. בשנים האחרונות מצאתי פתרון של פשרה בדמות תרגילי עירום וירטואלי. אני מעביר למשתתפי סדנאות הטארוט שלי תרגיל של דמיון מודרך, שבו הם מסירים בזה אחר זה את החפצים ופרטי הלבוש שמזהים אותם חברתית: צרור המפתחות, הארנק עם התעודות האישיות, הטלפון הסלולרי עם רשימת החברים והמכרים, ואז הבגדים ופריטים נוספים כמו תכשיטים או שעון יד. את כל אלה הם שמים בתיבה, ושולחים אותה להיעלם באופק. כמובן, לא הייתי שוכח להחזיר את התיבה, הבגדים והחפצים הנוספים בתום המפגש, לפני שהמשתתפים יוצאים החוצה אל המציאות היומיומית. במצב כזה, שבו משהו מהתודעה חווה את העירום אבל מנגנוני המבוכה ומעצורי השמרנות אינם מתעוררים, אפשר לעורר דינמיקה פתוחה וזורמת יותר עם הקלפים.
כל אותן שנים הרגשתי שיום אחד אוכל לעשות את הדבר האמיתי, אבל נתתי לזה לחכות להזדמנות מתאימה. אחרי עשרים שנה, לא רציתי להעתיק את הסדנאות של חודורובסקי. העבודה שלו הושפעה במיוחד מהתיאטרון הסוריאליסטי והניסיוני, שיוצר אירוע חוויתי אבל לא מקפיד על כללי המבנה המקובלים של הטקס המאגי. אני מעדיף יותר ללכת עם הכללים והמבנים המסורתיים, שמייצגים עבורי תבונה מצטברת של אלפי שנים, ורק למלא אותם בתכנים ובסמלים חדשים. חשבתי גם שאני מעדיף לא להתעסק עם האנרגיות המיניות החזקות שמתעוררות מהצירוף של עירום ומגע גופני. דחיתי אפוא את הרעיון של מסאז' בסגנון חודורובסקי, ובהזדמנות זו גם את האופציה של סדנאות טנטרה ומיניות מקודשת כמו אלה שנערכות בשנים האחרונות בישראל. מה שמעניין אותי זה העוצמה החווייתית של העירום, שאפשר לנתב אותה לעבודה דינמית על תהליכי שינוי אישיים. כשעבדתי עם חודורובסקי התנסיתי בעוצמה הזו וחשתי בה באופן אינטואיטיבי, אבל לא באמת הבנתי איך ולמה זה עובד. כיום נדמה לי שאני מבין טוב יותר גם את תפקידו של העירום בעבודה פסיכומאגית, וגם את הביטוי שלו בשפת הסמלים של קלפי הטארוט.
בפעם הבאה: סדנת טארוט, בעירום מלא, כולל של המנחה
|
|
|
|
|
|
|
 |
| יואב בן דב
| /images/archive/gallery/345/820.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | למד פיזיקה ופילוסופיה של המדע באוניברסיטאות תל אביב ופריז, והתמחה בחקר המשמעות הרעיונית של תורת הקוונטים ושל מדעים חדשים אחרים כמו כאוס, פרקטלים ותורת המערכות המורכבות. מורה הטארוט הראשון בישראל (מאז 1979), ומחבר הספר ''קריאה בקלפים''. לימד באוני' ת"א ובאוני' דל וייה בקולומביה. כותב ומרצה בנושאי מדע ומיסטיקה, תורות המזרח, חינוך והוראת המדעים, תרבות דיגיטלית ומסיבות טראנס. יועץ ומנחה סדנאות ללימוד קלפי טארוט, פסיכומאגיה והתפתחות אישית | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
