 |
/images/archive/gallery/804/630.jpg
היי פול,cc-by  |
|
|
|
|
|
|
| הם מגבילים את המיניות שלנו ומדכאים את התוקפנות שלנו: כך נוצר כלא האישיות. ומי שלא מכיר אותו - לא יכול להשתחרר. אמתי מגד על עבודה פסיכולוגית רוחנית |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
התפקיד של עבודה רוחנית אמיתית הוא ליצור הפרדה ברורה בין מה ששקרי בתוכנו ובין מה שאמיתי. בין הטפל לעיקר. בין האישיות למהות.
כל עבודה שאינה יוצרת את ההפרדה הזו, כל עבודה שאינה מבינה באופן עמוק את הצורך בהפרדה הזו, עשויה בהחלט לשפר את חיי העוסקים בה, להפוך אותם לנעימים ונוחים יותר, אך היא לעולם לא תוציא אותם מהכלא של אישיותם.
והאישיות היא כלא. האישיות היא כלא של רעיונות, תפיסות, דימויים וערכים שהחברה הכניסה בתוכנו ואנו אימצנו אותם כ"אנחנו". למדנו להזדהות
לחלוטין עם ההפנמה הזאת. למדנו להגדיר את עצמנו דרכה.
אין כל רע באישיות. למעשה האישיות היא כלי הכרחי, שלב הכרחי שאנו חייבים לעבור דרכו. ללא האישיות לא היינו יכולים כלל להשתלב בחברה לה אנו שייכים. ללא האישיות לא היינו מסוגלים, או אפילו רוצים, בהתקדמות כלשהי. יותר מכך, ללא אישיות בריאה ומתפקדת עבודה רוחנית אמיתית אינה באמת אפשרית. המהות, מה שאמיתי בתוכנו, מגיח מתוך האישיות. המהות, זקוקה לאישיות כדי לבנות את עצמה. היא זקוקה לכלא כדי להתפתח דרך הפריצה של הכלא.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אובדן המהות
|
|
|
 |
|
|
|
בשלבים ראשוניים של ההתפתחות שלנו אנחנו חייבים, קודם כל, להשתמש באישיות על מנת לשנות ולבנות מנגנונים ויכולות חשובים והכרחיים בתוכנו. בשלבים מאוחרים יותר של העבודה, האישיות הופכת למיותרת ומזיקה. ההזדהות איתה משאירה אותנו בתוך מעגלים אין סופיים וחסרי מוצא. לאחר שעשינו כברת דרך עם האישיות שלנו, חייב להתפנות בתוכנו מרחב של עבודה מהותית, קרי, עבודה שלא "אנחנו" עושים יותר על עצמנו, אלא המהות שלנו פועלת עלינו ואנחנו הופכים כמו פסיביים בתוכה.
בסדרת המאמרים שלפנינו אני רוצה להגדיר באופן בהיר יותר את שלבי העבודה השונים על האישיות והמהות ואת המאפיינים שלהם. אני אעשה זאת דרך התבוננות בכל מה שמפריע למהות לבטא את עצמה במרכזים השונים שלנו: בגוף, ברגש ובשכל.
אך אם נרצה באמת להבין כיצד ניתן יהיה לשחרר את עצמנו מהאישיות שלנו, נהיה חייבים קודם כל להבין כיצד אבדה לנו המהות. כיצד היא פינתה את מקומה לאישיות. נצטרך להבין את התהליך שבו האישיות השתלטה על המהות והפכה מעבד לאדון.
חישבו על תינוק. חישבו על הפתיחות העצומה שלו כלפי העולם. הוא אחד עם העולם. אין לו מושג שהאישה שמרימה אותו ומחבקת אותו שונה ממנו. הוא אחד איתה. הוא אחד עם הכל. אין בתוכו כל חלוקה. הוא חווה את הכל כאחד. אין עבורו הבדל בין תפיסה, רגש ועשייה. הוא חווה את הכל כאחדות.
אבל אז מתחילים להגיע האיסורים. מתחיל להגיע ה"לא". "לא" על נשיכת הפיטמה של האם, "לא" על בכי רב מדי, "לא" על עשיית הצרכים שלא בשירותים, "לא" על התפנקות, "לא" על תוקפנות, "לא" על הבעת מיניות, "לא" על דרשנות, וגם "לא" על צורך בחיבוק, על צורך באישור, על צורך בהערכה.
מה קורה למהות כשה"לא" הזה מגיע? ישנה פה הרי קטיעה של הזרימה האנרגטית. הזרימה האנרגטית החופשית, האותנטית, המהותית, נקטעת. ומה קורה לה? לאן היא מופנית?
חישבו על הפעם האחרונה שבה רציתם מאוד משהו ולא קיבלתם אותו. חישבו על שיחה עם הבוס על תנאים או שכר טובים יותר, שיחה שבה הבוס סירב לכם. או חישבו על ויכוח עם בן או בת הזוג שלכם, ויכוח שבו ניסיתם מאוד להבהיר נקודה כלשהי, אך בן או בת הזוג פשוט לא היו מוכנים להקשיב או להבין. מה קרה לכם אז?
אני מנחש שמה שקרה לכם היה שהמשכתם "לטחון" את השיחה הזאת בראשכם שעות או אולי אפילו ימים אחר כך. בראשכם חזרתם וטענתם את טענותיכם הצודקות. התרעתם על הסכנות. בוודאי ניסחתם את דבריכם בצורה טובה וקולעת יותר.
בקצרה, ניסיתם להמשיך ולתקן את מה שקרה. בראשכם חיפשתם סוף אחר. הסוף האחר לא הגיע ואתם נשארתם מתוסכלים. הבוס או בן הזוג שלכם ועימם השיחה ששוחחתם קפאו בתוך ראשיכם והפכו למה שאנו לרוב קוראים "סרטים". בשפת תיאוריית יחסי האוביקט הם הפכו ל"אוביקטים".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
נולד הזיכרון. נולד העבר והעתיד
|
|
|
|
|
|
|
ביון, אחד מהוגי הגישה הזאת, אמר שאוביקט הופך לכזה כאשר ישנו תיסכול של צורך. כאשר אין תיסכול של צורך לא נוצר אוביקט. כל עוד התינוק מקבל מאימו את השד שלה בכל רגע שהוא מבקש ולכמה זמן שהוא רוצה, חוויית היניקה שלו ממצה את עצמה. דבר אינו נשאר. הוא חווה עד תומה את חווית היניקה ולאחריה הוא חווה את החוויה הבאה בתור. מאורע ועוד מאורע ועוד מאורע. אך כאשר חוויית היניקה מופרעת, כאשר היא אינה מסופקת כל צרכה, השד "הרע", "המתסכל" של האם הופך לאוביקט. הוא הופך לממשות, לדימוי, לסרט, למשהו שממשיך להתקיים בתוך הזיכרון. בתיאוריית הגשטלט מכנים זאת "עסקים בלתי גמורים", כלומר עסקים שמחפשים למצות את עצמם.
כל עוד הילד חי וצרכיו ורצונותיו מסופקים לחלוטין, הוא חי לגמרי בהווה, בכאן ובעכשיו. ברגע שרצון או צורך כלשהו מתוסכל, נולד הזיכרון. נולד העבר. ועימו נולד גם העתיד. כלומר, התמונות המתסכלות מן העבר הופכות לייצוגים חיים בתוך המחשבה, ייצוגים המחפשים השלמה ופתרון. היכן הם מחפשים את הפתרון? בעתיד. כלומר, בתהליך הזה נוצרת התקווה שאי שם בעתיד נקבל סוף סוף את מה שכל כך רצינו והזדקקנו לו. מתוך הכאן והעכשיו, מתוך ההווה הנצחי של המהות, נולד ציר הזמן. נולד הזיכרון. נולד העבר והעתיד.
כאן, בתהליך הזה, נולדת גם האישיות. כיוון שהאישיות היא, למעשה, המבנה המשמר את כל קטעי הזכרונות הללו, את כל האוביקטים הללו. והאישיות, בניגוד למהות, חיה וזקוקה לציר הזמן כדי להתקיים. למעשה קיומה מותנה בזיכרון, בזמן. זאת בשעה שהמהות אינה זקוקה כלל לזיכרון. היא אינה זקוקה כלל לידיעה שמה שהיא הייתה בעבר היא תמשיך גם להיות בעתיד. המהות פשוט הווה.
כך שמה שלא עיכלנו הופך לאוביקט, לזיכרון, לתמונה קפואה בזמן. והתמונה הזו מורכבת משניים, מהצורך או הרצון שתוסכל ומההפנמה של הדמות החיצונית שתיסכלה אותו. פרויד קרא לצורך שתוסכל איד ולהפנמה של הדמות המתסכלת הוא קרא סופר-אגו. אך כאן הייתי רוצה להתייחס אל האיד ואל הסופר-אגו לא כאל שניים אלא כאל רבים. כלומר, במהלך סדרת התיסכולים האין סופית של ילדותנו נוצרו בתוכנו המוני "אידים" והמוני "סופר אגואים". המוני אוביקטים מופנמים, המוני "סרטים" או "סלילים" קפואים בזמן.
דמיינו את ה"אידים" הללו ואת ה"סופר אגואים" הללו עומדים זה מול זה עם כלי נשקם, מוכנים לקרב. מצד אחד עומדים המוני הצרכים שלנו: הצורך להיות אהוב, הצורך להיות מוערך, הצורך להיות ספונטני, הצורך להיות אימפולסיבי, הצורך להיות תוקפני וכן הלאה וכן הלאה. מולם עומדים ה"סופר אגואים" כולם אומרים "לא!". שורות שורות עומדים הכן האידים מול הסופר אגואים ומשתקים האחד את השני. בשפת התיאטרון קוראים לכך "רצון ומעצור".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
סופר-אגו נזפני
|
|
|
|
|
|
|
כיצד קרה שהדמויות המתסכלות מבחוץ הפכו לסופר אגואים מופנמים? זה קרה, קודם כל, כיוון שבתחילת הדרך כלל לא הייתה הפרדה בינינו ובין החוץ. לא היה הבדל. אבא או אימא שלי שכעסו עלי היו בעצם חלק ממני. וכיוון שהזרימה החופשית הופרעה גם הם קפאו בתוכי כתמונות.
כך, במקום זרימה חופשית של המהות, נוצרו עוד ועוד מחסומים. כמו גזעי עצים שנופלים לתוך נהר ואט אט סותמים את מעבר המים. התמונות הקפואות בזמן, האוביקטים, האידים והסופר אגואים, נגסו עוד ועוד נגיסות מהזרימה החופשית של המהות. ואט אט, במקום זרימה של מהות, התמלאה ישותנו בתמונות, ברגעים, קפואים בזמן, רגעים שממשיכים כל העת להיות פעילים בתוכנו ולבקש לעצמם פתרון, לבקש לעצמם סוף אחר.
ומה קורה לתינוק או ילד שמתחיל לחוות את האורגניזם שלו כשדה קרב בין כוחות עצומים ומתוסכלים, בין צרכים רגשיים ויצריים לא מבוטאים ובין הפנמה של הורים נוזפים ומענישים? תינוק או ילד כזה בהכרח יהיה חייב להרגיש מבוהל. חסר שליטה. במקום זרימה של אנרגיה חופשית בתוך גופו הוא חש כל העת קונפליקטים עצומים ורבי עוצמה. מצד אחד צרכים, רצונות ויצר בלתי מסופק שמבקש, מתחנן, לבטא את עצמו, ומצד שני דמויות מופנמות של הורים נוזפים ומענישים שאני כתינוק או ילד תלוי בהם ורוצה מאוד לקבל את אהבתם ואת הערכתם. הצורך להמשיך להיות אהוב, מוערך ושייך למעשה מוליד גם את ההפנמה של הסופר אגואים. אני כתינוק או ילד רוצה להפנים אותם כדי להתכונן טוב יותר לבאות. אני רוצה להפנים את דעתו של אבי על היצר התוקפני שלי כדי לדעת כיצד להתנהג בהמשך, כדי שהוא, אבי, ימשיך לאהוב אותי.
אז מה יעשה אותו תינוק או ילד שחש שדה קרב קונפליקטואלי שכזה מתנהל בתוכו? הוא יהיה חייב ליצור לעצמו מערכת בקרה. מערכת של ויסותים. בואו וניקח לדוגמא את התהליך המפורסם שפרויד כינה "תסביך אדיפוס". בתיאוריה שלו התייחס פרויד אל היצר כגורם הבלבדי בתהליך. הילד הקטן חווה יצר מיני כלפי אימו ורוצה להתחתן איתה. אבא שלו מפריע לו במימוש רצונו ולכן מתעורר אצלו יצר של תוקפנות כלפי האב. כיום מקובל לחשוב שאין אלה רק היצר המיני ויצר התוקפנות שמשחקים בתהליך הזה תפקיד. יחד עימם נוכל למצוא גם צורך באהבת האם, הצורך להמשיך ולקיים את הסימביוזה הנפלאה שהתקיימה עד כה עימה, הצורך בפינוק ובהערצת האם וכדומה. האב נחווה בתחילה כאויב. אך עם הזמן, זאת במשפחות הבריאות, נאלץ הילד להבחין שאמא לא מתכוונת כלל להתחתן איתו ושאבא לא מתכוון כלל לעזוב את התמונה. והילד נאלץ להבין שהוא לא יוכל להילחם ולנצח את אביו במערכה הזאת ועדיף לכן להצטרף אל האב. ההצטרפות אל האב מבטיחה בעתיד שייכות לעולם הגברים ועימה הכיבוש של אישה, לא אימא אבל אישה בכל זאת.
כדי להצטרף אל האב ולעולם הגברים חייב הילד להפנים את הערכים של העולם הזה. ערכים שבשלב זה אומרים לו "לא!". ערכים שאומרים לו "אסור לך לבטא את התוקפנות שלך ואת המיניות שלך. אסור לך להתפנק על אימא. אסור לך להיות כל-כך נזקק לאהבתה. תהיה גבר. אם אתה רוצה להיות שייך אלינו, אל תראה לנו את הצדדים הללו שלך יותר".
ואם הילד רוצה באמת להמשיך ולהשתייך הוא חייב להפנים את המסרים הללו. הוא חייב לדעת אותם בעל-פה. כך מופנם האב והופך לסופר אגו נזפני בתוך האורגניזם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אצל אף אחד אין זרימה של אנרגיה בצ'קרות התחתונות
|
|
|
|
|
|
|
אבל גם את הסופר אגו הנזפני הזה בתוכו אין הילד יכול לסבול. כמה אפשר לשאת את הנזיפות והעונשים שמטיל הסופר אגו הזה עלינו? הילד חייב להגן על עצמו מפני נזפנותו של הסופר אגו. כיצד הוא עושה זאת? הוא בונה לעצמו, בשפתו של פרויד, אגו. או בשפה שלפנינו הוא בונה לעצמו המוני אגואים, המוני אגואים שיפשרו ויווסתו בין האידים ובין הסופר אגואים. וכיצד הם עושים זאת? כיצד האגואים מפשרים? על ידי מנגנוני הגנה, שהם במילה אחרת שקרים. כלומר, כדי שלא לחוות את הענישה הפנימית של הסופר אגואים, אומר לעצמו הילד, דרך האגואים, משהו כגון "אין לי בכלל תוקפנות. אין לי בכלל מיניות. אין לי בכלל צורך בפינוק או בהערצה. אני גדול. אני כמו אבא. אין לי דברים ילדותיים כאלה בכלל בתוכי".
וכך הושג עוד שלב בתהליך ההקפאה והעצירה של זרימת המהות. הנהר נסתם לחלוטין בגזעי העצים. אולי רק זרזיף קטן של חיות ממשיך לטפטף. מה שהיה מקודם מהות חיה, זורמת, אמיתית, נלהבת, ערה, יצירתית, אוהבת, הופך עתה לאוסף של אובייקטים, לאוסף של תמונות קפואות בזמן. לאוסף של "אניים" שמעתה מנהלים את חיינו במקום שאנחנו ננהל אותם.
כך שעתה, במקום מהות חיה והווה, עומדות שלשות של "אניים". שלשות המורכבות מאידים, סופר אגואים ואגואים. המהות התפצלה לאלפי "אניים" אלפי "אניים" בעלי תפקידים מוגדרים. אלפי "אניים" קפואים בזמן. "אניים" מכאניים. "אניים" שיודעים כל אחד לעשות רק דבר אחד, את הדבר שהם יועדו לו. (הערה: בהמשך הדרך נוצרים עוד סוגים רבים של "אניים" ומצטרפים למבנה הכללי. למעשה גם כשאנו יוצאים לדרך רוחנית אנו יוצרים עבור עצמנו עוד עשרות "אניים" כאלה, "אניים" של עבודה רוחנית.)
תהליך ההדחקה וההכחשה הזה הוא רב עוצמה. כל מי שמאיתנו שהמיניות שלו לא זורמת באופן חופשי לגמרי, שהוא אינו מחובר לחלוטין לגבריות או לנשיות שלו, חווה את תוצאותיה יום יום. וכולנו, למעשה, נמצאים בתוך הסירה הזאת, מי יותר ומי פחות. כמעט אצל אף אחד מאיתנו אין באמת זרימה חופשית של אנרגיה במה שנקרא הצ'קרות התחתונות. כמעט אצל אף אחד מאיתנו אין תחושה של מלאות וחופש בהבעת הגבריות, הנשיות והמיניות שלנו. כולנו, במידה זו או אחרת, נכים כאן. ואנו נכים כיוון שלמדנו להכחיש את המיניות, הגבריות, הנשיות, התוקפנות ועוד עשרות רגשות אחרים בתוכנו כדי להצליח להשתלב טוב יותר במשפחה ובחברה.
במאמר הבא אתאר באופן מדויק יותר את ההשפעה הספציפית של תהליך ההדחקה והאילוף הזה על הגוף, הרגש והחשיבה.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מטפל משפחתי, מרצה, מנחה, מדריך ומחבר הספרים ''משפחה כן בוחרים'' ו''פיות ומכשפות''. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
