 |
/images/archive/gallery/802/054.jpg
wrestlingentropy, cc-by  |
|
|
|
|
|
|
| צריך ללמוד אהבה כמו שלומדים מוזיקה. דוד מיכאלי מאמין שאהבה היא מיומנות ואומנות נלמדת |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כמה הנחות לעניין האהבה: הקריאה היסודית שלנו היא "הכר בי", ו"הכר בי" היא האמירה היסודית של הצורה. החושניות והתחושה קיימות מעבר למגדר. אני משתוקק לחיבור ומגע. התשוקה היא מנוע. הדבר שעושה את האהבה ושואף למגע הוא אתה, ולא כישוריך. התחושה היסודית שלך, מהותך, נפתחת בתוכך וחולפת על-פני גבולות הגוף הפיזי באמצעות תשוקתך. אז, כאשר אתה נפתח, שותפך נפתח.
 |
| אמנות המלחמה |
|
האמנות העילאית של המלחמה היא להכניע את האויב בלא לחימה. סיפורו של ספר המלחמה העתיק ביותר שהאנושות מכירה |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
אהבה היא אמנות ומיומנות נלמדת. כפי שכושר שפה ודיבור מקצועיים וגבוהים דורשים לימוד ואימון, כפי שראייה מקצועית דורשת לימוד ואימון, כפי ששמיעה מקצועית דורשת לימוד ואימון, כפי שתנועה מקצועית דורשת לימוד ואימון, כפי שטעם מקצועי דורש לימוד ואימון, וכפי שמגע מקצועי דורש לימוד ואימון, התחושה - כאהבה מלוטשת ומפגש מדויק - דורשים לימוד ואימון. המערכת התחושתית הופכת למודעת בעקבות התנסות והדרכה. אם ההתנסות אינה מלווה בניסוח המאפשר להפוך אותה לזמינה בהכרתנו, היא נותרת עלומה ועמומה. הניסוח יכול להיות עצמי או על ידי מורה. זהו מבט תחושתי שיש למקד וללטש אותו כדי לקבל תוצאה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
האהבה אכזרית כי היא בוחרת
|
|
|
 |
|
|
|
אהבה, כמושג אנושי, היא עשייה הכרתית הדורשת תרגול אימון והתמדה. יש לעבור ממצב סביל של זרימה למצב פעיל של זרימה - זוהי משמעות ה"ער". אהבה כעשייה הכרתית היא השתוקקות, התבוננות, התכוונות, הקשבה, היענות, הרפתקה של מערך יחסים וחיבור על פני הזמן ומעבר לו, הקסם של עשייה ללא עשייה, מיקוד המאמץ על ההחלטה (כשער כניסה מתמשך) ולא על אופן הפעולה הנובע מההחלטה ומתחולל בעצמו. אפשר לפנות לגבריות הקיימת בכל יצור. אפשר לפנות לנשיות הקיימת בכל יצור. אפשר לפנות מעבר לגבריות ולנשיות. האהבה היא אכזרית
כי היא בוחרת. בכל רגע.
אהבה היא החלטה. המפגש הוא ריקוד והצגה של כל ההיבטים בחיינו. במגע אנו חוזרים על לידה ומוות, ציד וטרף, נחישות, כוח, עמידות וסבל, קבלה והיענות, הובלה ומנהיגות. כל אלו מוצגים במפגש ומעובדים בתהליך. מגע שלם יצליח לגעת בכל הנקודות הללו בצורה מלאה. כמובן שאין שום טעם לשחזר את כל הדברים הללו בצורה קטלוגית. אבל מגע שלם מהווה עולם שלם. כאשר חוזרים על המגע, המגע מועצם, מעמיק, מקיף יותר, ומושלם יותר. שם אין צורך להשקיע בהבנה אלא במגע. ההבנה היא תוצר לוואי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
המגע של האחר
|
|
|
|
|
|
|
הגישה אל האחר היא קיום שורשי. גישתנו אל האחר ופיתוח יחסים מורכבים ממצבי חיובי שלילי. יציר רוחנו המתוכנן ויוצר העולם המושגי של זמננו, המחשב, משקף את השורש הזה. השפה הבינארית, התוכנה, האלגוריתם. לפיכך אנו חוצים סיסמאות תרבותיות ואופנתיות, התניות, מילות קוד חברתיות וסדר פעולות נתון כפוף לביולוגיה שלנו ולאקולוגיה שבה אנו נמצאים. ידיעת הנכון היא תכונה מובנית. הליכה בעקבות מצבי ה"כן" תעביר אותנו במסעפים ובכל מחסומי הדרכונים האפשריים. תנועה במסלולי ה"לא", אפילו אם נשבור אותם, תשאיר את הנוכחות מולנו כבויה או עוינת. אך רוח יציבה הדבקה בדרכה תוכר לאחר זמן ותשיג את רצונה. כמו תמונה ההולכת ונבנית באיטיות מפרטים אקראיים עד שפתאום, כבמעשה קסם, מופיעים תבנית ומקצב ברי זיהוי.
המגע של האחר יעיר בנו את הרוחות הנושנות של אויב ופולש. למרות ששערותינו יסמרו, בטננו תתכווץ, תחושת קול תעלה בתחתית הגרון והבטן ואוזנינו ימתחו, ההסכמה, ההחלטה לאפשר את הכניסה על אף ודרך כל שערי הסכנה היא מענגת ללא גבול כשעשוע אלוהי בשל יכולת הבחירה שלנו, וגילוי האלטרנטיבה של קיום מחובר. אנו יודעים שאנו פתוחים והפולש יעשה את כל דרכו עד לנשמתנו. אם נסכים. אם נחליט.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הגירוש מגן עדן
|
|
|
|
|
|
|
התוקפנות, כתכונה של פעולה, מהווה חלק בלתי נפרד מהיחסים והיא מוסבת למחוות בעלות משמעות תומכת ובונה. הזדווגות עושה שימוש בונה בתוקפנות כתכונה של כל בעלי החיים וכתכונה של פעולה (כפי ששרה על תשוקה הזמרת טינה טרנר ''מה לאהבה ולזה?'') מושג התאווה מתעורר ורוגש. מול התנגדות או התגרות הוא יכול להתגבר. עוינות וזעם הם חלק מצבעי התאווה, במטרה להגביר את עוצמת הפעולה וכמותה אשר מעלים את הסיכוי להפריה. כה מתוחכם להשתמש בתכונות של הגנה על מנת להתרבות. המשתמש בכלי זה כדאי שיהיה מודע להיבט זה. עם זאת אנו אסירי תודה לשותפנו לזיווג המאפשר לנו בגופו לבטא רוחות אלו. יש לזכור כי אנו מחויבים לבו-זמניות ולקיימוּת של שנינו.
אהבה, קשר ומגע פורטים על כל קשת התגובות שלנו, הנעוצה בשורשנו העתיק כישויות חיות. טריטוריה והיררכיה עבור התרבות וצבירה, חיברות והתגודדות עבור מגע וציד, הערכה וזיכרון עבור הרמוניה וניסוח. הרובד העילאי שלנו מסוגל לפעול בניגוד לדחפים הקדומים מתוך החלטה מודעת. זהו מוסר, התבוננות, אמנות. זהו גם הגירוש מגן העדן, אבדן התום, היסוד לניתוח, לשיפוט, לניכור והפיצול מתוך העצמי כמתבונן אשר הכאב המלווה אותו בונה את היצירה. אולם, כפי שנקבתי את מסך הדחפים בהחלטה, אני יכול לנקוב את מסכי השיפוט והניכור המגוננים ולהשלים עם התום מתוך החלטה. זהו הפרדוקס שאוגוסטינוס הקדוש הגדיר אותו לראשונה ובו ההיענות לאהבה, שהיא חיפוש אחר אושר אישי, מכילה בתוכה ויתור עצמי וכאב של היעשותך מה שאינך. זו התופעה שחליל ג'ובראן הגדיר במילים: כאבך הוא התבקעות המעטה המגונן על הבנתך.
מעשה האהבה, החיבור, צריך להגיע אל קו דמדומים שבו הגופים ניתכים אחד בתוך השני בשותפות לתדר ולמקצב. החיבור הוא התערבות והתמזגות זרמים וגלים היוצרים שיאים גדולים יותר ועומקים גדולים יותר. חיבור נכון מייצר תנודה שהופכת למקצב. קל מאוד ללכת לאיבוד במקצב זה, ולתת לו להשתלט עלי. לפני שהבנתי מה קורה בדיוק, אני הופך לכוד, ישן בתוך הפעולה החוזרת. המקצב מתעוות, יוצא מכלל שליטה וכאשר אני מתעורר זה מאוחר מדי. אני מחוץ לחיבור, מחוץ למרכז והמערכת כבר מתפרקת. מתוך הבנה שיש לי אחריות על האירוע והמפגש בתור אחד ממרכיביו, עלי להישאר ער ולהתייחס לכל סחיפה של האירוע. כאשר אחד נרדם הוא הופך לנשלט. כאשר שותפים לפעולה נרדמים בתוך ההרגל, הם מנתקים את עצמם מהזרם המרכזי והאירוע הפרטי שלהם דינו להתייבש. טעמו של המקצב הממכר – תפל, בהיותו חסר רוח, ויש ללמוד לזהותו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
המנדלה של האהבה
|
|
|
|
|
|
|
הזהרו מלהפוך את הנאהב לחפץ. החפץ, מעבר למעשה השימוש, מנסח ומאכסן עבורי את הזיכרון. השימוש מעלה לחיים את הזיכרון וממחזר את ההשתוקקות. במובן זה, מעבר לשימושיו, כל חפץ הוא איקונה. יתרה מכך, כל שימוש בחפץ מחזק את המשמעות האיקונית על קישוריה השונים. ניתן לומר שאנו, כיוצרי ומשתמשי החפצים, לכודים בהם בו-זמנית. היזהרו מלהילכד בדמות מייצגת ובזיכרון מנותק.
בראשינו משורטטת המנדלה של האהבה. מגע המאהב בגופי מאיר את החלקים בתמונה. אנו המשתוקקים להאיר ולראות את הצלם האלוהי הטבוע בנו ובכל הדברים, אנו מאושרים לראות את החלקים מוארים אחד אחר השני. כאשר חלק מהם נותר חשוך, זוהי תמונתו של המאהב שאינה מלאה ואנו יכולים להאיר את החלקים שעדיין סגורים אצלו. המגע עם האחר מאפשר לנו לראות את תמונתנו שלנו. המעבר לאורך הדגם הטבוע בנו יוצר בנו כוחות חדשים ומשחרר בגופנו מקומות חסומים. בזאת למעשה חיינו הפיזיים תלויים במגע, באחזקה בלתי פוסקת באופן טבעי ומובנה בנו. ללא מגע גופנו קופא ונסגר. אנו יכולים ללמוד לגעת בעצמנו באין אחר. אנו יכולים לחצות את הגוף ולגעת עם הרוח, אבל בכל מקרה אנו חייבים להתחבר. דרך האחר לנשמת העולם, דרך גופי לנשמת העולם, דרך רוחי לנשמת העולם על מנת שהדגם האלוהי הקיים בי יקרן. בלילה נצחי אני מאיר את גופך בידי.
|
|
|
|
|
|
|  | | דוד מיכאלי
| /images/archive/gallery/296/527.jpg  | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | איש טאי צ'י צ'ואן, סופר ואמן בוגר בצלאל, מפתח ועוסק בתרפיית זן בשטח פתוח. מחבר הספרים 'הערות זמניות על תנועה', 'זמן המדבר' ו'סיפרים על גבריות וזיכרון'. תרגם מסינית את כתבי המופת 'טאי צ'י צ'ואן ג'ינג' | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
