 |
/images/archive/gallery/182/372.jpg רפיק קמחי.
אלי דסה  |
|
|
|
|
|
|
| לקח לי זמן אבל בשעה טובה מצאתי את עצמי. והכל בזכות משפט אחד שכתב המאסטר שלי. הבלוג של רפיק |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ברכוני יקירים. בשעה טובה מצאתי את עצמי. זה לא קל להצהיר כזו הצהרה גורפת. זה אפילו קצת מפחיד, לפתוח ככה פה לשטן ("אתה חושב שמצאת את עצמך, חכה חכה... חה חה חה...") אבל אני לא מתכוון שמצאתי את עצמי בכל המימדים. לא, עדיין יש לי גילויים לגלות. פשוט מצאתי את עצמי באומ והאמת, שברגע שבו הבנתי את מה שהבנתי - זה היה כמו הארה זוטא. לא הפסקתי לשמוח ארבעה ימים. לכל איפה שהלכתי הייתי בהיי. מצאתי דיוק בכל גרגר של מציאות. הבנתי את כל הכישלונות שלי ואת כל ההצלחות.
 |
| בעזרת השם |
|
כל כך רציתי שם הודי מתנגן כמו ''קרישנמורטי'', ובמקום זה קיבלתי שם של ערבי; בשביל זה יכולתי לנסוע לעוספייה. רפיק חושב לשנות שוב את השם ל''ידידיה'' |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
זה קרה ערב אחד כשהתיישבתי לתרגם קובץ שקיבלתי מדברי אושו. הרבה זמן חיפשתי את הקובץ הזה שאינו קיים בקלטת או בווידיאו. רק משפט אחד היה לי "אהבה ומדיטציה הם שני הקטבים של הדרך הרוחנית: אהבה היא האומנות להיות ביחד ומדיטציה היא האומנות של להיות לבד". את ה טקסט השלם קיבלתי בסופו של דבר מחבר שפרץ למאגרי הנתונים בפונה ומצא תוכנת חיפוש עם כל המילים שדיבר אושו מעולם ובאותו ערב לראשונה קראתי את הקטע השלם (שאותו תרגמתי בסופו של דבר והוא מופיע בקישור הזה אבל אל תלכו לשם, עוד לא) ופתאום התחברה לי ההוויה. בום טראח, ככה, באמצע הערב, האדם מקבל אישור שהוא בדיוק במקום הנכון ושאפשר לנוח.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אחלה סרט
|
|
|
 |
|
|
|
מכירים את ההרגשה שאתם יושבים באולם קולנוע, באיזה סרט שבחרתם מהעיתון ובערך רבע שעה אחרי שהסרט מתחיל אתם מרגישים רפיון נעים בגוף, האיברים נרגעים ואתם נשענים אחורה והמתח משתחרר כי מתחוור לכם באופן ברור, כן - זה סרט טוב, העלילה מעניינת, אתם בדיוק במקום הנכון ואפשר להתמסר...
מכירים את ההרגשה?
עכשיו תדמיינו שהסרט הזה הוא הסרט של החיים שלכם. שאתם יושבים באולם, לבד, וצופים בעלילת חייכם שבה כזכור אתם גם הבמאים וגם המפיקים וגם השחקנים. ואתם יושבים שם וצופים במתח – האם יש היגיון בעלילה הזאת? האם זה מוביל לאנשהו? למה הגיבור סובל? ואז מגיע הרגע הזה שתיארתי, הרגע של השחרור. פתאום אתם מבינים את הסרט! את ההיגיון שלו, את הפניות שבעלילה, איך הרגעים הקשים
מתחברים עם השיאים הדרמטיים. אתם יושבים ומרגישים אהבה לדמות הראשית, המון חמלה, והודיה. החיים שלי נראו ברגע ההוא ממש מדויקים, בלי אף טעות. ידעתי שאפילו אם הסרט מסתיים עכשיו, ברגע זה ממש, גם זה יהיה סוף טוב.
כל זה מלקרוא משפט אחד של אושו.
איזה כיף!
אם לא היה לך מורה רוחני לעולם לא תבין את זה; הריחוק והפער בין התלמיד ובין המורה הם עצומים ובכל זאת יש ביניכם יחס אינטימי. לא בשונה מהיחס שיש לך כלפי אבא שלך, שלא משנה מה יהיה הוא תמיד יהיה בכיר ממך, ואולי גם קצת כמו היחס לאלוהים - הוא ממלא את כל עולמך, ואתה בקושי חלקיק קטן בתוכו, כך המורה קיים אבל לא באמת. אתה בעצם חצי ממציא אותו. ואז החצי הזה מתחיל להמציא אותך.
ביזארי נכון?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אני שלם גם בלי להגיע ל"הארה"
|
|
|
|
|
|
|
אין לנסות לתפוס בהגיון את היחס של מורה-תלמיד. כך או כך, גם מורה שהוא בר-מינן גמור כבר 15 שנים (אושו למשל) יכול לדבר אל התלמיד דרך החיזוקים שהוא מקבל לדרכו, שכאמור, בעיבוד מסוים, היא כבר הדרך העצמאית של התלמיד. ברגעי חסד פה ושם אני זוכר שהרגשתי את המורה חזק: בסוף תרגול יוגה מוצלח שפתאום כל היקום נופל להרמוניה, או איזו סדנת טנטרה שבה כל הקבוצה מתחבקת ואתה מרגיש שכל הצ'קרות שלך מקפצות מרוב שמחה. או באיזו שיחה מעמיקה עם חבר שבה הוכחנו שוב זה לזה שאין טעויות והכול פשוט מדויק בתכלית.
ברגעים האלה אתה קד קידה קטנה בפני המאסטר ואומר לעצמך תודה כי אימצת את דרכו עוד לפני שהיו לך הוכחות שהיא עובדת. אתה לקחת הימור, שינית את השם, היית ללעג ושנינה ואולי זה סתם? תמיד מהבהב בך הפחד שאולי כל זה לא ישתלם? צריך הרבה אמון בהתחלה. זה ממש חמוד איך בהתחלה אתה ממש מתאמץ לכווצ'ץ' את כל העולם לתוך הפרדיגמה של המאסטר כדי להוכיח לעצמך שאתה צודק, כדי שלא תצא טמבל.
אלא שבאותו ערב אושו דיבר באזני בקול רם וצלול. משפט המפתח היה צפון בסוף המאמר המתורגם והוא אמר: "המפגש בין הניגודים ייצור את האדם החדש. ונתתי לו שם: זורבה-הבודהא".
תשאלו מה כל כך משמח ומאיר ומחכים במשפט הזה? ואני אענה, אם הייתם רואים את הסרט שלי כפי שהוא חלף לנגד עיניי באותו רגע, הייתם קמים כמוני מליד המחשב ומתחילים, כמוני, להסתובב מחורפנים בבית מהתרגשות, נסערים מתוך הולם לב. הכול היה ברור. לקחתי את הסלולרי וכתבתי SMS נרגש לידידתי י. בזו הלשון: "הבנתי את מרכז אומ. זה לא בבית אורן, זה בתוכי".
במכה אחת השתחררתי מהמחשבה ש"אומ" זה מקום ונרגעתי לתוך מציאות בה "אומ" זה רעיון שמה שמאפיין אותו זה מה שאני בעצם עושה תמיד: אותם שני סוגים של עבודה עצמית שראשי התיבות שלהן נותנות או"מ: ה"א" היא לאהבה בה האדם יוצא אל זולתו בקבוצות, בשיחות שיתוף ובמדיטציות חברתיות, לבדוק את הקושי (ואת הנעימות) שבלהיות עם האחר - טנטרה. את ה"מ" נתנו המדיטציות בהן היחיד נכנס פנימה אל עצמו בשתיקה, בהתבוננות, ביוגה ובנשימה כדי לבדוק את הקושי (והנעימות) שבלהיות בלבד.
באותו הרגע קיבלתי מעצמי אישור לעבודה שלי. כאילו אושו ארז בעטיפה אחת ברורה את כל ההפקות שלי, מימי עבר בטלוויזיה ומימי ההווה ברוחניות, שבהן הייתי לוקח קבוצות של אנשים לטריפים כדי שיפגשו את עצמם מחדש. ב"חוצה ישראל" ו"באופטימיות קוסמית" כמו ב"אשרם במדבר" או בסדנאות "במדבר". לא הייתי יכול לעשות את זה אילולי הייתי בעצמי המפגש של ההפכים: השקט והצעקה, המיניות והרוחניות, הגברי והנשי. אני האדם החדש, אני זורבה-הבודהא
אוממממ.....
אני שלם גם בלי להגיע ל"הארה"
אוממממממ....
אני שלם מתוקף החיפוש האקטיבי שלי אחרי האתגר שהחיים האלה מזמנים. אני מוכן להתמודד עם חוסר השקט שלי, עם הפחד מהזולת, עם היהירות שלי. אני רוצה להשלים את עצמי ע"י חיבוק הניגודיות ולא ע"י התעלמות ממנה. רק ככה אני אצליח, עקב בצד אגודל, להיות אדם טוב יותר: כזה אחד שנהנה להיות עם עצמו לבד ויודע למצוא עניין במציאותו הפנימית (בלי להיות תלוי באישורם של האחרים), אבל גם מסוגל ליהנות מזולתו - משפחה, חברים, עבודה - תוך כדי הקשבה והכלה, וסבלנות וקלילות.
שהריקוד שלי יהיה ממקום שקט ושהשקט שלי יהיה ממקום של שמחה. רק את זה אאחל לעצמי.
ותודה לאושו.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/616/101.jpgאושו צילום:  | | |
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | אמן ומיסטיקן, מדריך מדיטציה, מרכז את חוג מורי הטנטרה בישראל, מקים אשראם במדבר, מנהל מרכז אום בבית אורן. אבא של גיתי. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
