 |
/images/archive/gallery/767/032.jpg
אוסיגל, cc-by  |
|
|
|
|
| גבולות בחיי הנישואין, גבולות בגירושין, גבולות בבית הספר, גבולות הדת, גבולות בין מדינה למדינה: כל אלה מעקרים את הלב. כי כשיש מרכז, לא צריך גבולות. דני לסרי |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
דן לסרי
4/7/2007 13:47 |
|
|
|
|
|
|
|
אמר מי שאמר: האנושות תיוושע לא על ידי תוכניות חדשות שבאות מתודעה ישנה, אלא מתודעה חדשה בלי תוכניות בכלל! ואני רוצה לשתף אתכם בתובנה חדשה כזו שעם כל פשטותה לא מפסיקה להעשיר אותי ולשפוך אור לחיי.
לודוויג ויטגנשטיין ואלינור רוש, שניהם מכיוונים שונים (האחד פילוסוף, השניה פסיכולוגית ואנתרופולוגית) הגיעו למסקנות דומות בעניין המבנה של קטגוריות טבעיות: הם גילו שבניגוד להגיון שחונכנו עליו, מה שעושה דבר למה שהוא זה לא הגבולות שלו אלא המרכז שלו.
 |
| שטף הלא נודע |
|
הקשבה זה לא משהו שעושים, כי אם מקום שנמצאים בו – חלקת ארץ נפשית של עדינות. על קבוצות דיאלוג |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
אם אנו נוטים לחשוב שדבר כמו "פרי" זה דבר מוגדר היטב עם גבולות ברורים, כלומר שכל דבר הוא או פרי או לא פרי, הנה המציאות חושבת אחרת. יש הרבה דברים בעולם הזה שקשה מאוד להכריע אם הם פרי או לא פרי. גם אם ננסה ליצור רשימה של קריטריונים שעונה להגיון הטבעי שלנו ומגדירה מהו פרי ומה לא, נגיע מהר מאוד לרשימה אינסופית של תנאים.
וכך מה שעושה באמת פרי לפרי זה הדמיון המשפחתי שלו, הדמיון לדוגמא טיפוסית של פרי. זה אומר שלא רק שאי אפשר לשים גבול ברור למחלקת הפרות, אלא שגם בתוך המחלקה יש דברים שהם יותר פרי וכאלה שהם פחות.
אנו מסתכלים על אדם מסוים ואומרים: הו, הנה הוא ממש שייך למשפחת כהן מרחובות. רואים שהוא שייך. אבל אם ננסה למצוא מה מגדיר את המשפחתיות של משפחת כהן לא נמצא רשימה מוגמרת של אפיונים: נגלה שהבן יש אף שדומה לאף של אמא, והבן השני דומה לבן הראשון באזניים, והבן השלישי דומה במשהו אחר וכן הלאה. כלומר יש "הילת משמעות" או "מערכת משמעות" מורכבת שמלכדת ויוצרת את מושג הדמיון של משפחת כהן מרחובות. להיות שייך למשפחה לא קשור דווקא במשהו מסוים אחד, אלא בשותפות למרחב המשמעות.
|
|
 |
|
 |
|
/images/archive/gallery/752/228.jpg
דמיון משפחתי. צילום: עיבוד מחשב: שי קראוז  |
עיבוד מחשב: שי קראוז |
דמיון משפחתי. |
|
|
|
 |
|
 |
|
מרכז ומבנה פנימי
|
|
|
 |
|
|
|
וכך בשונה מקטגוריות מלאכותיות (כגון האנשים שמספר תעודת הזהות שלהם מסתיים בשניים) אנו רואים שלרוב הקטגוריות הטבעיות יש מרכז, והמרכז הזה הוא מה שעושה אותן. הן מוגדרות לא דרך הגבול שלהן, היכן הן נגמרות והיכן הן מתחילות, אלא דרך הלב שלהן. ולמעשה, באופן תיאורטי, הן לא נגמרות בשום מקום. זהו טבעו של העולם הטבעי שלנו למרות שהמחשבה נוטה, משום מה, להתעלם מכך, ולראות דברים במונחים של שחור ולבן.
העובדה שיש מרכז ואין גבול, גם אומרת שלקטגוריה טבעית, בשונה ממלאכותית יש מבנה פנימי. דוגמאות: למשל כיתה בבית ספר היא דוגמא לקטגוריה מלאכותית. הכניסו לשם את כל הילדים מתאריך ועד תאריך. ילד יכול להיות או בפנים או בחוץ. ואם הוא בפנים אז זה לא משנה עד כמה הוא בפנים, מכיוון שלכתה אין מבנה פנימי. במציאות הממשית הטבע מארגן את הדברים אחרת - ואכן באופן טבעי בדרך כלל נוצר סוג של מרכז וסוג של מבנה. מדינה היא דוגמא אחרת, אם לוקחים את הגדרתה כאוסף האזרחים המוגדרים במשרד הפנים אנו מקבלים קבוצה מלאכותית מוגדרת היטב על ידי גבולותיה ונטולת מבנה פנימי. אבל גם כאן המציאות הטבעית יוצרת ממשות שיש בה מרכז ויש אזרחים מכל מיני סוגים ומרכזים מכל מני סוגים.
לא סתם הבאתי דווקא את הדוגמאות האלה של כיתה ומדינה.
אלה לא דברים תיאורטיים. הם ממשיים כשם שממשית המצוקה שהם יוצרים כתוצאה מתודעה כבולה. לשים גבול זה חלק מחוסר אמונה במרכז. זהו הניסיון לשלוט בדרך מלאכותית מתוך החשש מפני התפרקות וחוסר משמעות, זה ניסיון לאחד ולהדביק דברים באופן מלאכותי משום שחונכנו להאמין שמה שמאגד דברים ביחד זה לא המבנה הפנימי ולא מערך הזיקות והמשמעויות שבין הדברים, אלא ההגדרות מסביב, הקופסא שאל תוכה הוכנסו. לא לחינם אנו מזהים סוג זה של חשיבה ושליטה עם חוסר לב.
האדם משתוקק לאחדות: הוא רוצה ללכד את הדברים ולאחד אותם אבל פעמים רבות הוא לא מבין שהניסיונות המלאכותיים ליצר אחדות ולכידות על ידי מסגור, בניית תוכניות, ושימת גבולות, בסופו של דבר, ובאופן מעשי לחלוטין, מעקרים את הלב. חוסר האמונה במרכז יוצרת מציאות של אין מרכז, שבתורה דורשת לחזק עוד ועוד את הגבולות שבחוץ כדי לשמור על לכידות פנימית.
המחשבה האנרכיסטית אומרת: אם נרפה את האחיזה שלנו, אבל במקביל נדאג למרכז, נדאג להיות מחוברים ללב ולמה שמניע את הלב, הכל יסתדר מעצמו; כלומר ייווצר עומק של משמעות, תיווצר הרמוניה ואחדות בדרגה גבוהה. איך עושים את זה? כאן נכנס הדיאלוג לתמונה. אותו דיאלוג הנובע מתשוקתו של האדם לאחדות, לתקשורת, למשמעות.
אבל זה נושא למאמר אחר.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/508/353.jpg
מרכז טבעי. חמניה צילום:  |
|
|
|
|
|
|
|
|
נישואין כמוסד מצוקה
|
|
|
|
|
|
|
למשל זוגיות: מוסד הנישואין על הבלעדיות שלו כקטגוריה של שניים עם גבולות ברורים של בפנים ובחוץ יוצרת מציאות מצוקתית ובלתי טבעית. אבל מי יעז לעזוב מבצר זה? הרי יש חשש גדול שכל הרפיה של הגבולות תלווה בהתפרקות גמורה.
זה נכון. זה נכון כשאין מרכז. זה נכון כשאין מבנה פנימי. זה נכון כשאין מערך של משמעויות וזיקות. אבל, ופה המלכוד: זו אותה הגדרה ממוסדת שיוצרת את היעדר כל הדברים הללו. ומכאן שזו תמיד נבואה שמגשימה את עצמה. אבל זה לא חייב להיות כך.
זוגיות בריאה, למיטב הבנתי, היא פסגה של מערך קשרים. היא בעלת מרכז אבל לא בעלת בלעדיות. למעשה, כשם שפסגה לא יכולה להתקיים ללא ההר כולו כך היא לא יכולה להתקיים באמת, בפנימיות של הדברים, ללא רשת ההקשרים הרחבה יותר. זוגיות של שניים, היא שיא של קשרים רבים נוספים שכולם משלימים ותומכים בקיומה. מה שעושה אותה זה לא הגבולות החוקתיים ולא טבעת הנישואין ולא ההתחייבות החיצונית, אלא ההתחייבות הפנימית למרכז, לחיים.
יש כאן מערך השלמה בין המרכז לשוליים: זוגיות בריאה מתחדשת ללא הרף ממערך הקשרים הרחב שהוא פתוח ויונק ממציאות עלומה. באופן כזה כל אחד מבני הזוג מתפתח ומהווה אתגר לבן הזוג השני מבלי לתבוע ממנו משהו שבן הזוג השני לא יכול לתת לו. מצד שני זוגיות בריאה כזו מזינה ומבריאה את מארג הקשרים כולו. מה שגיליתי מניסיון חיי זה שכאשר המרכז חולה, הכל חולה. כאשר המרכז בריא, גם אם משהו חולה באחד הצדדים הוא יכול להירפא.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/567/190.jpg
זוגיות בריאה. צילום: niky81, Flickr |
niky81, Flickr |
זוגיות בריאה. |
|
|
|
|
|
|
|
העוול של הגירושין
|
|
|
|
|
|
|
ישנם קשיים. אבל כשפועלים מן המרכז החיים הם מסע - התהליך של בריאת פתרונות. יש הבדל מאוד גדול בין לפגוש את הקשיים באמת לבין לשים להם גבולות ולעקר אותם בעזרת מודלים. בזוגיות המקובלת יש נבואה שמגשימה את עצמה, מכיוון שהמיסוד מצד אחד, והיעדר הזיקה למערך קשרים רחב מזין מצד שני, יוצרים מציאות של חוסר מרכז אמיתי. מה שמגדיר זוגיות כזו זה הלחץ האטמוספרי מבחוץ, ענייני נורמות ופחדים ולא תשוקה אמיתית. בצדק מרגיש הזוג שאם ירפה את הגבול הכל יתפרק. הוא חי במציאות של או, או, ואז אחרי שנה או שנתיים של נישואין כשהדברים מתחילים להשתבש, הוא סבור שעומדת לפניו הברירה של או למצוא מישהו אחר או להתגבר איכשהו על הקשיים. בדרך כלל ההתגברות הזו כרוכה במחיר יקר שמשלמים שני בני הזוג. הרבה פעמים זה סיפור שמתעקשים להחזיק בו בכוח תוך בנייה של יותר ויותר מנגנונים מסתירי מציאות. והרבה פעמים זה וויתורים והנמכת קומה מתוך פחד, אמיתי וצודק, מפני הפרוק והאובדן.
זו מציאות קשה. שתי הברירות קשות. בתנאים האלה גם להישאר קשה גם להיפרד קשה. מכיוון שמעבר לכל, לקשר בין שני אנשים יש ממשות. הוא קיים בלי קשר למחשבות שלנו עליו ובלי קשר להגדרות החיצוניות. וכאשר בני זוג מבקשים להיפרד באופן מלאכותי (להתגרש) הם בעצם בוגדים במהות הקשר. מכיוון שכל קשר יוצר מחויבות. אי אפשר לחתוך קשר כי מחליטים: גם הזמן הוא קטגוריה טבעית שזה אומר שיכול להיות מצב שאנשים ילכו ויתרחקו זה מזה באופן טבעי, אבל אז זה נובע מן המרכז ולא מגבולות מלאכותיים.
הנה כין כן העוול של הגירושין בעצם מקביל לעוול של הנישואין. וכמובן אישה אחרת או גבר אחר, הם לא הפתרון. אנו זקוקים לתודעה אחרת.
המרכז הוא הכי חשוב, לכן הוא המרכז. לצד המרכז יש גם משהו שהוא כמעט חשוב אותו הדבר ולידו משהו שהוא טיפה פחות חשוב וכן הלאה. אבל הכי חשוב זה ההר כולו על המבנה שלו; החיים. כל קשר הוא חשוב וכל קשר יוצר מחויבות גם אם הקשר הוא לא במרכז יש לו פנימיות משלו וזכויות משלו ומרכז משלו.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/762/080.jpg
צילום: ג'ק הרט, cc-by |
|
|
|
|
|
|
|
|
חופשי לנוע, חופשי להאמין
|
|
|
|
|
|
|
אותו דבר לגבי הדת: מוטב שאנשים יהיו מאמינים ולא יהיו דתיים. שזה אומר שהם צריכים להיות בעלי מרכז ; מוקד של אמונה, ולא בעלי גבולות. האדם צריך להיות חופשי לנוע, חופשי להאמין. אותו דבר לגבי קהילה או תרבות. החלוקה שנעשתה בין דתיים לחילוניים פוגעת במציאות של שניהם. כל תרבות צריך שיהיה לה מרכז דתי רוחני. וכל אחד יכול להיות בעל זיקה למרכז זה. הדתיות המודרנית מובן הזה גורמת עוול לאמונה. כשם שעושה זאת החילוניות המודרנית.
אם אדם מתחיל לזהות את עצמו כאדם דתי, כשייך לסוג של קהל הומוגני מסוג זה או אחר המוגדר מבחוץ, הוא חושב שלהיות שייך פירוש להיות כמו האחרים, ושלא להיות דומה, זה לא להיות שייך. גם כאן, תקף עניין הדמיון המשפחתי. מה שעושה אדם שייך למשפחה זה לא ההומגניות שלו אלא דווקא התרומה הייחודית שלו המעניקה למשפחה את אופייה המיוחד. הוא לא רק דומה למשפחת כהן מרחובות אלא הוא מגדיל ומעמיק את המשמעות של משפחת כהן מרחובות.
כשאין גבולות, השאיפה לאחדות הטמונה בכל אדם, מלמדת אותו ליצור מרכז. זו, אני מרגיש, העבודה הייחודית של כל אדם. והערה אחרונה: גם תודעת הגבול שלנו יש לה מקום במציאות. אהה סותר את עצמי אם אבוא לבטל את הגבולות מן העולם. קטגוריות טבעיות לא באה לבטל את הדיכטומיה של השחור והלבן אלא רק להציע שזו לא תהייה במרכז. הרי כל עניינה של האנרכיה הוא לאפשר חיים, לפתוח אפשרויות.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| דן לסרי
| /images/archive/gallery/521/407.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
על המחבר
|
|
|
|
|
|
|
דני לסרי הוא סופר ומחנך וממקימי "האקדמיה הדיאלוגית", שבו ייפתח בקרוב קורס להנחיית קבוצות דיאלוג
| | | | | |
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
