 |
/images/archive/gallery/783/660.jpg
Eden Keller , cc-by  |
|
|
|
|
|
|
| הלילה תלך לישון. זה בדיוק כמו למות - המוות הוא הרפתקה מופלאה. בארי לונג מלמד איך לדבר עם ילדים על עזיבת הגוף |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כל גוף מת. אבל אנו מעדיפים לשכוח שכל גוף מת. אנשים פוחדים מהמוות רק מכיוון שהם אינם נחשפים אליו. כל מי שראה אי פעם גוף מת, יודע בבירור שכבר אין שם דבר, שמה שאהבנו עזב. מה שהיה מלא חיים, מתיקות ועדינות הוא כעת קליפה ריקה. הממשות שהכרנו כישות חיה עזבה ולא נשאר דבר.
חשוב ביותר, כבר מן ההתחלה, לדבר עם ילדים על מוות ועל השאלה מדוע אנשים מתים. למרות שבתחילה זה אולי ייראה קשה, ככל שתפתח את עצמך לאמת ולמציאות כך תוכל לתקשר טוב יותר עם ילדים אודות החיים, האהבה, אלוהים - והמוות.
 |
| המוות הוא חיים |
|
אם אתם או מישהו קרוב לכם עומד למות כדאי שתשמעו את מה שיש לבארי לונג להגיד. לא בטוח שתפחדו יותר. מיומנו של מורה רוחני מסוג אחר |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
כבר בגילאים מוקדמים עלינו לעזור לילדים לראות שמותו של הגוף הוא תהליך טבעי. לשם כך ניתן להשתמש בדוגמאות מן הטבע: צמחים מתים, חרקים מתים וחיות מתות. כאשר מדובר על מותם של אנשים עלינו להראות לילדים שמושא אהבתם הוא החיים הבלתי נראים שבגוף - הרוח. במילים אחרות, שהאדם אינו גופו אלא האהבה שאנו רוחשים אליו והוא אלינו. ושלא כמו הגוף, האהבה הזו - הרוח הזו, החיים האלה שהם אנחנו - לעולם לא ימותו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
שלוש שיחות בנושא מוות
|
|
|
 |
|
|
|
כריסטופר: ממש לפני סוף השליש ילד מבית הספר שלנו טבע.
בארי: הכרת אותו?
כריסטופר: כן, מבית הספר.
בארי: מה הרגשת בתוכך? מה זה עשה לך כששמעת שהוא טבע?
כריסטופר: הייתי עצוב
בארי: כולם בעולמנו חשים עצב כאשר מת חבר, אבל אתה יודע מדוע אתה עצוב?
כריסטופר: מכיוון שהתרגלתי לראות אותו בכל יום ועכשיו הוא איננו.
בארי: כאשר אנחנו עושים את אותם הדברים בכל יום נוצרת בתוכנו סוג של תנופה, ציפייה שהדברים ימשיכו כפי שהם. אבל החיים אינם כך. איננו יכולים לצפות מהדברים שימשיכו לתמיד כפי שהם. מכיוון שראית את חברך בכל יום, ציפית שתמשיך לראות אותו הלאה. ואז הוא נעלם. האנשים סביבך נעלמים כל הזמן, אבל זה לא גורם לך לעצב. האנשים שאיתם אכלת ארוחת בוקר נעלמו, נכון? (הם לא כאן) אינך אומר שהם מתים מכיוון שאתה משער שתראה אותם שוב. כאשר מישהו מת אותה ציפייה מתפוגגת. אתה תופס שלעולם לא תראה חברך יותר. זה מה שגורם לך לעצב. אבל האם אתה מבין שהעצב לא נגרם בגלל מותו של חברך, אלא בגלל שציפית כי הוא ימשיך ויחיה?
ובכן, האמת שבמוות עבור כולם היא זו: אתה עומד להיכנס למצב של מוות הלילה. בערך בשעה עשר או אחת עשרה אתה עומד לסגת מחושיך, מחוש הראייה ומחוש השמיעה, וגופך ייעלם. זוהי ההתנסות שלך, הלוא כן? בכל לילה אתה הולך לישון ונעלם - בדיוק כמו חברך, שמנקודת מבטו פשוט נסוג מגופו. בדיוק מה שאתה עומד לעשות הלילה כשתלך לישון. עבורך, הוא טבע ומת. אבל עבורו, זה ממש כאילו נרדם.
כאשר תירדם הלילה היכן יהיה גופך?
כריסטופר: במיטה?
בארי: לא, זו אינה האמת. כדי לומר שהגוף במיטה עליך להיות ער ולהתבונן בו. אני מדבר על מצב שבו אתה ישן. היכן גופך אז? הוא איננו, הלוא כן? כך קרה לחברך כאשר
הוא טבע. מנקודת מבטו, המוות הוא ממש כמו מצב של שינה שאין בו גוף. אנו, הערים, מתבוננים בגופו ורואים שהוא מת. אנו רואים בפירוש שהוא לא רק ישן, מכיוון שהוא נסוג מחושיו לתמיד. הוא נעלם. בקרוב גופו יפסיק להתקיים. אז מה? ממה יש לפחד? בכל לילה אנו נסוגים מחושינו ולמרות זאת איננו מפחדים ללכת לישון.
אינני פוחד "לא להתקיים". ואתה?
גם אתה לא - מכיוון שכאשר אתה שקוע בשינה עמוקה ללא חלומות, אינך קיים. היכן אמך? היכן אביך? היכן בית הספר? היכן כל הדאגות בנוגע לשיעורי הבית שלא הכנת? הכול נעלם.
כאשר אנו מתים אנו הולכים למקום שאנו יודעים מלכתחילה שנעים לנו בו, מכיוון שבכל לילה, ללא יוצא מן הכלל, אנו שמחים להירדם. ובכל בוקר, מבלי שנחליט על כך מראש, אנו מתעוררים ומוצאים את עצמנו חזרה בגופנו. מה זה היה משנה אילולא היינו מתעוררים? חברך לא התעורר ולו זה כבר לא משנה. זה רק משנה למשפחתו ולחבריו שהיו רוצים אותו חי. זה משנה להם מכיוון שהם אינם עומדים פנים אל פנים מול המוות. הגיע זמנו לעזוב את גופו לתמיד, אבל הם שיערו וציפו שהוא ימשיך ויחיה.
כריסטופר: אבל אנחנו מתגעגעים אליו.
בארי: אתה מתגעגע אליו רק כאשר אתה חושב עליו. מרבית האנשים מאמינים אך ורק בעולם התופעות, ולכן, הם נוטים להחמיץ את הנוכחות, או האהבה והמתיקות שנמצאות בכל אחד. כאשר התענגת להיות בחברתו, אהבת בעצם להיות בנוכחותו. למעשה, הוא שימש כמראה לעונג שלך בכל פעם שהיית בהרמוניה איתו. הוא שיקף את נוכחותה של אהבתך שלך, ואהבתך בפירוש לא מתה.
הרי נוכחות אינה יכולה להיות בעבר. היא תמיד עכשיו. אתה מסוגל להרגיש אותה כתחושה נעימה בתוכך, כאשר אתה דומם די הצורך. לכן, אל תשקע בזיכרונות או תחשוב על הזמן שביליתם ביחד; כך הוא לא יחסר לך.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
***
|
|
|
|
|
|
|
אם: בני הקטן בן הארבע אמר לי פתאום, סתם ככה בלי סיבה, "הלוואי שלא הייתי צריך למות. הלוואי שהאנשים היו חיים לנצח".
בארי: הוא לא יודע שהוא צריך למות. אלמלא אמרו לו שהוא צריך למות הוא לא היה יודע. אנחנו התוצר של הרעיונות ששותלים בנו. כבר מינקות מטמיעים בנו את האמונה במוות. כאשר הוא יעלה את הנושא שוב, ובמידה והוא פתוח וקשוב, את יכולה להכין אותו לאמת שבמוות...
"אתה הולך לישון בכל לילה, נכון? ואתה יודע שנעים ללכת לישון. נעים לנו ללכת לישון כאשר אנו עייפים, הלוא כן? אבל אם לא היינו מתעוררים למחרת, איך היינו יודעים שלא התעוררנו? איננו יכולים לדעת - נכון?"
ילד קטן שלא ספג יותר מדי מחשבות ורגשות של אחרים יוכל לקלוט את העניין מהר יותר ממבוגר. אבל זוהי בעצם שאלה שכולם צריכים לשאול את עצמם: אם לא אתעורר מחר בבוקר, מי ידע זאת?
המשיכי לשוחח עם הילד: "אתה רואה, מוות זה כמו ללכת לישון. כאשר אנו ישנים אין בנו דאגות ואיננו יודעים דבר על המוות. לכן אילו לא היית מתעורר בוקר אחד, לא היית מודאג מכך".
- "אבל למה אנשים חייבים למות. למה שלא יחיו לנצח?"
בארי: ובכן, תאר לעצמך מה יקרה לעולם אם כולם יחיו לנצח. אם הנמלים יחיו לנצח, יהיו פה נמלים בכל מקום. אם שום דבר לא ימות, הצמחים יכסו את כל הבניינים. כל שיח מטפס ימשיך לצמוח לתמיד. לא נוכל להדוף אותם. לא נוכל לצאת לרחוב. ללכת במדרכה או לנסוע במכונית. העשבים, השיחים והעצים יכסו את הכול. אם שום דבר לא ימות והאנשים יחיו לנצח, יהיו ברחובות כל כך הרבה אנשים שלא נוכל לצאת. לא נוכל לאכול ארוחת ערב כי לא ניתן לבשל לכל כך הרבה אנשים. אלוהים אדירים, אתה מבין? טוב שהדברים כפי שהם, שכל דבר חייב להיעלם. כך אנו לא נחנקים מצפיפות. לכן המוות טוב, כי הוא מאפשר מרחב לאלה מאיתנו החיים כרגע, להתקיים!"
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
***
|
|
|
|
|
|
|
גבר: אני לא בטוח שאני מבין את דבריך על שינה ומוות. יש הבדל. כאשר אמות, אני לא אתעורר בבוקר!
בארי: קודם כול, איך אתה יודע שאתה עומד למות? בוא נתבונן בחיים כפי שהם. הלילה תלך לישון. זה בדיוק כמו למות. אין הבדל בין להיות מת ולהיות שקוע בשינה עמוקה ללא חלומות.
גבר: אבל בארי, כשאני הולך לישון אני יודע שאתעורר שוב בבוקר.
בארי: האם ידעת זאת בעת שישנת?
גבר: לא, אולי אני חולם, אבל זה הכול. אחרת אני ישן עד שאני שוב מתעורר.
בארי: אז איך אתה יודע שזה לא בדיוק כמו מוות?
גבר: מכיוון שאני מתעורר בבוקר.
בארי: איך תדע שאינך מתעורר אם אתה מת? אינך יכול להתעורר כאן, כי אתה מת. אבל איך אתה יודע שלא תתעורר?
גבר: להתעורר איפה?
בארי: ובכן, למה שלא תחכה ותראה. המוות הוא הרפתקה מופלאה. אני תמיד מתעורר. אינך יכול לספר לי שקרה פעם שלא התעוררת, נכון?
גבר: לא איני יכול... אז בארי, אתה אומר בעצם שכאשר אנו מתים אנו הולכים לגן עדן או משהו כזה?
בארי: מאיפה הבאת את הרעיון המטורף הזה? אמרתי שאין הבדל בין להיות מת לבין להיות שקוע בשינה ללא חלומות. מה אתה יודע על גן עדן כאשר אתה שקוע בשינה?
גבר: לא כלום.
בארי: נכון. היפטר מכל מה שאתה חושב שאתה יודע. מות לכל מחשבה או אמונה, לכל התניה שהיא. אז תדע את הלא-כלום - את האַין.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מתוך ספרו של בארי לונג Raising Children in Love, Justice and truth
|
|
|
|
|
|
|  | | בארי לונג
| /images/archive/gallery/712/405.jpg  | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מורה רוחני אוסטרלי שמשנתו יונקת את עוצמתה מחיי היומיום | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
