 |
/images/archive/gallery/142/586.jpg בארי לונג
 |
|
|
|
|
|
|
| אם אתם או מישהו קרוב לכם עומד למות כדאי שתשמעו את מה שיש לבארי לונג להגיד. לא בטוח שתפחדו יותר. מיומנו של מורה רוחני מסוג אחר
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אפריל 1991. לפני ארבעה חודשים, במפגש שניהלתי בסידני, שאלתי את הקהל, "למי מכם, עם כל הצרות והדאגות שלכם, יש בעיה אמיתית? זו ההזדמנות שלכם להיפטר ממנה. ספרו לי ואני אעזור לכם להתמודד איתה ואראה לכם שזו אינה באמת בעיה - אלא אם, למשל, אתם עומדים למות מסרטן".
היו שם כמאה אנשים ואיש מהם לא אמר דבר. דיברתי כשעה על הדרך שבה אנו מייצרים בעיות במקום שבו הן אינן באמת נמצאות, ואז הזמנתי שאלות. אישה הרימה את ידה ואמרה "אני זו שדיברת עליה קודם. היום אבחנו אצלי סרטן בקיבה. איך אני יכולה להתמודד עם זה?"
"אכן", אמרתי, "את היחידה מבינינו שיש לך מה שניתן לכנות בעיה, והדרך היחידה להתמודד איתה, כמו עם כל בעיה אחרת, היא להיות מעשי, ישיר, ישר עם עצמך ועם המצב".
 |
| רק הפחד מת |
|
אורי לוטן על בארי לונג, האנטי גורו האוסטרלי הראשון |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
המשכתי ואמרתי לה שקודם כל היא צריכה להתמודד עם העובדה שכיום סרטן זו מחלה סופנית, וייתכן שהיא תמות מהמחלה. אבל עדיין, מבלי להסתמך על כך, עליה לדעת שבלי קשר לטיפולים שחולי סרטן מקבלים, קורה לעתים שאנשים מבריאים מסרטן באורח פלאי.
"הסיכוי הוא חצי-חצי", אמרתי לאותה אשה, "ואינך יודעת לאן תיטה הכף, אבל כבר מההתחלה עלייך לעמוד פנים אל פנים מול העובדה שייתכן שתמותי".
"הדבר הבא הוא לעשות כמיטב יכולתך - את מה שנראה לך כדבר הנכון - על מנת לנסות לשרוד. עלייך להראות למוחך שעד עכשיו, בכל רגע, ומעכשיו והלאה, עשית, ואת עדיין עושה, כל דבר שביכולתך, באמצעות הרפואה הקונבנציונלית או האלטרנטיבית שעומדות לרשותך".
אמרתי לה שאפגוש אותה בפרטיות לאחר המפגש, ושהיא יכולה לכתוב לי, אם היא רוצה, וליידע אותי על המצב. היא החליטה להיעזר ברפואה קונבנציונלית ועברה ניתוח וקאף קיבלה מנה כבדה של כימותראפיה. שמרתי איתה על קשר, דיברנו בקביעות בטלפון ופעם אחת ביקרתי אותה בבית החולים.
אתמול היא עברה עוד ניתוח. לאחר הניתוח אמרו לה הרופאים שהסרטן התפשט לאבי העורקים ולחלקים נוספים בגופה וכי אין ביכולתם לעשות דבר.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
"אני לא רוצה למות"
|
|
|
 |
|
|
|
"מה לעשות עכשיו?", היא שאלה ממיטתה בבית החולים, כאשר דיברנו בטלפון, "אני לא רוצה למות". היא סיפרה שהיא מבררת על אפשרויות טיפול אלטרנטיביות. "את חייבת תמיד לעמוד פנים אל פנים מול העובדות", חזרתי ואמרתי. "האפשרות הסבירה היא שאת הולכת למות. למרות שתמיד קיימת אפשרות לנס, כי בעזרת האלוהים או החיים הכול אפשרי, ואפילו הרופאים יודעים זאת. אבל את חייבת לעמוד מול העובדה שסביר להניח שתמותי, ועכשיו הסיכוי הוא "ארבעים לשישים" שאכן זה יקרה. יחד עם זאת אני נמצא כאן כדי לדבר איתך, כפי שעשיתי במשך החודשים האחרונים, על עובדת המוות ועל אמת המוות. ואני אומר לך (כפי שאמרתי שוב ושוב, ואת אמרת ששאבת כוח מדבריי) שהאמת במוות היא שאין מוות. אני נמצא כבר באותו מקום של מוות שאליו תגיעי כאשר תמותי. אני יודע את זה, כי זה אני. לכן את חשה שאת מתמלאת בעוצמה כאשר את מדברת איתי. שכּן לא רק שאני יודע את עובדת המוות אלא גם את האמת שבו. ועכשיו, במצבך הנוכחי, האם את מעוניינת שאמשיך לדבר אלייך כך?", שאלתי.
"כן בבקשה. אל תעזוב אותי".
"לא אעזוב", אמרתי, "אני כבר נמצא בתוכך, האמת הזו - שהיא אני, המוות הזה - שהוא אני. וכאשר תניחי את השפופרת ותישעני לאחור על הכרית, תרגישי את העוצמה בתוכך. העוצמה הזו היא האמת שבך כאישה, העיקרון הנשי האלוהי שמאחורי המוח החרד
והמבוהל".
היא סיפרה שהוריה ביקרו אותה אחרי הניתוח והגיבו על הידיעה בחרדה גדולה. הם היו שרויים במצוקה כה חריפה שקשה היה להם לדבר איתה.
"כמובן", אמרתי, "זוהי שחיתות החיים. את עומדת למות, כפי הנראה, ואלו האוהבים אותך חרדים יותר ממך. ואת, הזקוקה לכל כוחך ומשאביך, צריכה לבזבז אותם על מנת לתמוך בנותרים בחיים, ולהתחשב ברגשותיהם של אלה הטוענים שהם אוהבים אותך. אל תתחשבי בהם. היי ישירה. אם תתחשבי בהם ובפחד שלהם מהמוות, את תיחלשי ותכניסי פחד למוחך, ותבזבזי את אותה אנרגיה רבת ערך שלה את זקוקה כעת כדי לשמור על האיזון במצב קשה שכזה. היי חזקה. את לבד. הנותרים בחיים אינם יכולים לעזור לך עם רגשותיהם והסימפתיה שלהם... אתקשר אלייך שוב מחר".
לא היתה בדבריי כל ביקורת שהיא על ההורים שבוודאי אוהבים אותה. הם לא היו יכולים לעשות דבר אחר מלבד מה שעשו, והם ידעו זאת. כך זה קורה כמעט אצל כל הורה ואצל כל מי שמישהו קרוב אליו מת. הביקורת שלי היא על הכלל - החברה המעוותת והנבערת שבה הכול מתאבלים על המתים.
המטרה הראשונית בחיים ובמהלכם היא לגלות שוב בעצמך את האמת שאין מוות. רק אז כל האבל והייסורים יגיעו לקיצם. זהו ידע עצמי שהחברה וההורים נמנעו ממנו, ומנעו אותו מאיתנו הילדים, בעת שעודדו את הידע וההישגים של כל מה שאינו באמת חשוב.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אין דבר יפה יותר מללוות בן אנוש אל קצה הקיום
|
|
|
|
|
|
|
12 ביוני 1991. טולקה מתה מסרטן היום בבוקר. זו אותה אישה שכתבתי עליה באפריל. זה לקח שבעה חודשים.
היתה לי הזכות לדבר איתה בקביעות, עד יום לפני שאיבדה את הכרתה. בפעם האחרונה קולה היה כל כך מובלע וסדוק שלא יכולתי יותר להבין אותה. ביקשתי שתענה רק בכן ולא.
עכשיו דיברתי איתה מנקודת המוות. תודעת המוות. היא נמצאת בכל גוף, נוכחות או ממשות הנסתרת מרבית הזמן על ידי כל הרעיונות במהלך החיים. בגופו של כותב מילים אלו, המוות - התודעה הזאת - איננו נסתר או מרוחק. הוא עכשיו, בכל רגע, כישותי שלי. מכיוון שישות זו נמצאת בכל גוף, אני נוכח בכולם, כפי שאני נוכח בבירור בגוף המסוים הזה. לפיכך יכולתי לדבר אל טולקה מתוך הממשות הזו שבי. כאשר היא עמדה פנים אל פנים מול המוות בתוכה - כפי שעודדתי אותה ללא הרף לעשות - היא עמדה מול תודעתי שבפנים בשעה שדיברה עם גופי שבחוץ.
טולקה אהבה שדיברתי אליה מהמקום הזה. פעמים רבות היא אמרה שהיא אוהבת אותי. היא אהבה אותי מכיוון שהיא התקרבה אלי, אל פלא המוות, הווייתי חסרת הפנים שבתוכה.
אמרתי לה שהמוות הוא חיים, ולשם תודעתה חוזרת עכשיו. דרך המוות היא חוזרת לחיים, לאותו מקום שממנו באה לפני שלושים ותשע שנים.
דיברנו רק כעשר דקות. היא הייתה חלשה מדי. וזה נגמר. בכיתי. לא דמעות של יגון ולא של שמחה. בכיתי משום שאין דבר יפה יותר ונעלה יותר מללוות בן אנוש אחר אל קצה הקיום, אל זרועות המוות המחכה לו. עוז הרוח, המתיקות, התום הנפלא של האישה (במקרה הזה) חושפים את פניו של מה שלעולם לא יוכל למות. הדמעות היו דמעות של השתאות ויראת כבוד, של הכרה ואיחוד. טולקה עכשיו בתוכי. ואני אדם טוב יותר בזכותה. זו דרכה של אהבה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
התחושה היא של מוות. אבל זה חיים
|
|
|
|
|
|
|
קיימים שני תהליכים של מוות. האחד במשך חייך והאחר בעת מותך. עבור אלה החיים, וכל מי שקורא מילים אלו, הדוגמה הטובה ביותר למוות היא בחיים הרוחניים. בחיים כאלה התקשרויותיך לאנשים, לעולם ולרעיונותיך אודות עצמך והחיים, מתפרקים אט-אט. אנרגיית המוות היא כמו ענן נטול צורה העולה ממעמקי הנפש שבתוך הגוף, ומנתץ חפצים, אנשים ורעיונות אהובים. התחושה היא של מוות. אבל זה חיים. כי החירות, עבור כל אחד מאיתנו, מופיעה תמיד לאחר שברו של קשר. מוות הוא חיים. לבסוף, כשכל הקשרים נהרסים, תודעת המוות מתגלה, נוכחת בחלקו הקדמי של המוח. וזוהי התודעה שאליה התכוונתי כאשר דיברתי עם טולקה. במוות הנני חיים. אני חיים כי מוות הנני. אני מת אבל חי.
תהליך המוות האחר הוא תהליך מותו של הגוף. במקרה הזה התנועה היא לכיוון ההפוך. תודעתך מתחילה לסגת מחמשת החושים, חזרה למעמקי הנפש, למקום שממנו היא באה. חלקו הקדמי של המוח, המיוצג על ידי השכל, קשור לחושים ולזיכרון. פחד וכאב רגשי עולים כאשר הקשר נמתח יותר ויותר עד שלבסוף הוא נקרע. התחושה היא של מוות, אבל עדיין אינך מת. אתה מת רק כשאתה מת. לפני כן, עקב נסיגת התודעה, אתה רק חושב שאתה מת. זהו רעיון על המוות אבל לא המוות עצמו. אתה רק נפרד מהחושים, נסוג לאחור, והמוות, הנוכחות נטולת הצורה, נמצא מאחוריך.
כאשר אתה מת באמת, אין יותר פחד ממוות. תשומת הלב, שהייתה עד כה מקובעת דרך השכל בחושים ובעולם ההולכים ונעלמים, פונה לאחור, פנימה, אז אובדת ההכרה. כל עניין שהוא בעולם, שאינו קיים יותר, נעלם - ביחד עם הפחד והזיכרונות. מה שנראה קודם כמוות, היה רק רעיון, או פחד ממוות, המצאה, פרי דמיונו של השכל. ועכשיו, לראשונה, המוות נחווה ישירות, תחושה מדהימה ומופלאה. התודעה נדהמת, מוקסמת ושקועה לחלוטין בחוויית ההוויה שאין מילים לתארה. השמחה חסרת גבולות, המציאות נטולת ספקות. הנני, חיים, והנך - אני כפי שאני - הנך. חזרתי הביתה, מסופק ושלם סוף-סוף.
שם, או כאן, החיים מתחילים. אבל משום שהמוות הזה הוא נצח נטול צורה שמעבר לקיום, מעבר לזמן, לא ניתן לומר דבר שלא יעוות או ישחית אותו.
לקוח מתוך יומנו האישי של בארי לונג. תרגום: ניצן מיכאלי
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
