 |
 |
|
|
|
|
|
|
| אם חשבנו לרגע שמנהיגות גרועה שבגללה נדפקים כולם היא המצאה מקורית שלנו, תקראו על המרגלים בפרשת שלח לך. אור זוהר על אומץ, פסימיות, מודעות וארץ הקודש |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לטור הזה אין, לא היו, וככל הנראה גם לא יהיו, יומרות של טור פוליטי. אחרי הכל, מה לנו – אזרחי מדינת הניו אייג' ותושבי מעוזי הרוח – ולזוטות מטרידות כמו ממשל, חברה, מדינה, כלכלה או סביבה? בשביל כל אילו קיימים כפתורים אחרים בדף הראשי של הדפדפן האינטרנטי שלנו, ובלחיצת עכבר אחת אפשר להיכנס לעולמות התוכן הכל כך לא רוחניים האלה, עולמות שמתוכם עולות בדרך כלל ויבראציות עצבניות, פסימיות וציניות. ואנחנו, שמטריחים את עצמנו ומקליקים עם עכברנו דווקא את הכפתור העגלגל והאדמדם המהווה את השער לקהילת העידן החדש – תנו לנו במודעות, תנו לנו במדיטציות, תנו לנו בתובנות, תנו לנו בתיאוריות האלטרנטיביות, בסדנאות, בטיפולים, בחייזרים – ותעזבו אותנו משטויות של אקטואליה מיותרת.
אבל בימים אלה, שבהם הגבול בין פוליטיקאי וחייזר מיטשטש והולך, הדברים שיוצאים מפיהם של מנהיגי האומה ושועיה נשמעים כמו סרט מדע בידיוני גרוע, והמציאות, או לפחות מה שהמדיה אוהבת לתאר כמו ה"מציאות" נראית כמו סידרת המשך טלוויזיונית בינונית של המטריקס, מה, מלבד הרייטינג, הוא בעצם ההבדל בין מדור החדשות ומדור הניו-אייג'?
אם חשבנו לרגע שמנהיגות גרועה שבגללה נדפקים כולם היא המצאה מקורית שלנו, מסתבר שאפילו בתחום הזה קשה להמציא את הגלגל. לפחות ממבט ראשון, פרשת "שלח לך" היא סיפור של מנהיגים פחדנים וחסרי אמונה שהצליחו לדפוק עם שלם ושטיפשותם חרצה את גורלו של דור. ולמי מקוראינו ששכח:
במצוות האל, שולח משה שנים עשר מרגלים,
נשיאים, כלומר מנהיגים מכובדים מכל אחד משבטי ישראל לתור את ארץ כנען. המרגלים רואים אמנם בטוב הארץ, בשפע שלה ובעושרה, אבל מקבלים פיק ברכיים מהנייטיבס המקומיים האימתניים, ולאחר ארבעים יום הם חוזרים ומדווחים למשה שלא ניתן לכבוש את הארץ. כולם – חוץ מיהושוע בן נון וכלב בן יפונה שדווקא מתארים תמונה אופטימית ומלאת תקווה, תמונה שאגב זוכה לבוז ולזעם מקרב בני ישראל, שדווקא מאמצים את הגישה הנגטיבית והפסימית של עשרת המרגלים האחרים. לסיפור הזה, הידוע בשמו "חטא המרגלים" היו שתי תוצאות: האחת – דור המדבר, שהעדיף את גרסת המרגלים הפסימית על ההבטחה האלוהית, נענש בכך שלא ייכנס לארץ הקודש וימות במדבר. השנייה – הסמל של משרד התיירות, כלומר של אשכול ענבים ענקיים הנישא על ידי שתי דמויות אבסטרקטיות מקורו מהתיאור המקראי כאן (במדבר יג' פסוק כג):"ויבואו עד נחל אשכל ויכרתו משם זמורה ואשכל ענבים אחד וישאוהו במוט בשנים".
אבל אנחנו, אנשי הניו אייג' החביבים, אזרחי מדינת השאנטי הגלובאלית וקהיליית המודעות הקוסמית, מה לנו ולכל זה? הרי אנחנו יודעים שכל ההמולה מסביב וכל ההתרחשויות הגיאופוליטיות למיניהן הן בסך הכל שיקוף של התודעה, פרי הקרמה האישית של כל אחד ואחת מאיתנו, אשליה חולפת ותוצאה של כוחות סמויים מן העין שפועלים בעולמינו. וכך אנחנו נוטים לוותר, ולא בלי מידה רבה של צדק, על זווית ההתבוננות הרחבה ומצטופפים בד' אמותיה של זווית הראיה הפרטית והפנימית. כאלה אנחנו, ולא ישנו אותנו כל כך מהר.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
המקרא של ההווה
|
|
|
 |
|
|
|
אבל גם בזה אנחנו לא כל כך מקוריים. הרעיון הזה, של היווצרות המציאות מתוך ההוויה הפנימית, הוא עתיק מאד, וגם מסורת הסוד העברית רואה את התרחשויות הגלובאליות כמו גם את המהלכים הגדולים של ההיסטוריה כתופעות שמתארות תהליכים פנימיים שמתרחשים בנשמותינו ובתודעותינו כאן ועכשיו, בזמן הווה מתמשך. באופן זה, שתי המשמעויות של המילה "מקרא" בעברית המודרנית, כלומר מילה נרדפת לתנ"ך מצד אחד ומפתח שבאמצעותו ניתן לקרוא מפה מצד שני, משלימות זו את זו: סיפורי התורה מהווים מפה של התודעה ושל ההווה המתפענח באמצעות הצופן הקבלי לכדי תובנות והבנות פנימיות שונות.
קחו לדוגמא את סיפור חטא המרגלים. עבור המקובלים, יציאת מצרים, נדודי בני ישראל במדבר וגם הכניסה לארץ הקודש אינם אלא מונחים שמסמלים מעברים בין מצבי תודעה שונים. "מצרים" היא כמובן מצב של עבדות, כלומר מצב של חיים המתרחשים מתוך חוסר מודעות, פחד, והרגשת שעבוד. יציאת מצרים וההליכה במדבר מתארת מעבר למצב תודעה שבו נחווית ההוויה כמצב ראשוני ולאו דווקא יציב של חירות, ואילו הכמיהה לארץ הקודש מבטאת מצב תודעה של כמיהה להוויית חיים שבה החופש האישי והתנועה האותנטית במרחב הופכת לטבע שני, קבוע, יציב ובשל.
בניגוד למה שחושבים לפעמים, המונחים הללו אינם מתארים מצבי תודעה סטאטיים וקבועים אלא מצבי תודעה דינאמיים ומתחלפים. רוצה לומר: היציאה ממצרים, ההליכה במדבר והכניסה לארץ הקודש אינם שלבים התפתחותיים שונים אלא תהליכים שמתרחשים או העשויים להתרחש אצל כל אחד ואחת מאיתנו בכל יום ויום, בכל רגע ורגע, ולמעשה הם מתרחשים בו זמנית בכל רגע ורגע. זאת אומרת: בכל שנייה אנחנו עשויים לחוות את עבדות השיעבוד של מצרים, את תנועת השיחרור ואת מסע החיפוש של נדודי המדבר ואפילו את חוויית השלמות והרוגע של הכניסה לארץ הקודש.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ארץ הקודש אינה מקום סטאטי
|
|
|
|
|
|
|
על פי התפישה הזו, ארץ הקודש איננה מקום, אלא מצב תודעה וליתר דיוק – ארץ הקודש היא משפט המורכב משני מונחים טעונים מאד מאד בסימבוליקה הקבלית: "ארץ" ו"קודש". המונח "ארץ" מתארת כל מקום שבו אנחנו נמצאים בכל רגע ורגע, ואילו המונח "קודש" מתאר את היכולת שלנו להפוך את המקום הזה לקדוש, כלומר למקום מודע, מלא בנוכחות, ביצירה, בתנועה חופשית, בשלווה. כלומר – "ארץ הקודש" איננה מקום שנכנסים אליו פעם אחת, אלא מצב תודעה שאליו צריך להיכנס בכל פעם ופעם מחדש. "ארץ הקודש" איננה מקום סטאטי אלא פעולה דינאמית, פרי החלטה מתמשכת ומתחדשת להפוך את ה"ארץ", את המקום שבו אנחנו נמצאים ל"קדוש".
על פי ההיגיון הזה, סיפור חטא המרגלים מבטא קושי עכשווי ויום יומי שבו אנו עשויים להיתקל במעבר למצב התודעה של "ארץ הקודש". אנחנו רוצים לעבור טרנספורמציה, אבל אנחנו חוששים מהשינוי. אנחנו שולחים "מרגלים", כלומר מבצעים גיחות ראשוניות ובלתי מחייבות, ובודקים את האופציה החדשה שאותה אנחנו בעצם מבקשים לעצמנו. כמו המרגלים בסיפור – אנחנו רואים שהארץ המובטחת טובה ומלאה בשפע של בפירות עסיסיים, אבל אז אנחנו לומדים לדעת שכדי "להיכנס לארץ ולרשת אותה" אנחנו צריכים לעשות עבודת ניקיון מסוימת, להתמודד עם כל מיני עמים ומלכים ובקיצור – להתאמץ. או אז – עולים בתוכינו קולות הפקפוק והפחד, ואנחנו תוקעים את עצמנו במדבר וארץ הקודש הולכת ומתרחקת.
גם הרמזים המספריים שבסיפור חטא המרגלים מדברים בעד עצמם: מתוך שנים עשר המרגלים, רק שניים הצליחו לראות מבעד לפחד ולחוסר הביטחון ולהבין שהכניסה לארץ הקודש היא דבר אפשרי, גם אם קשה. היחס המספרי הזה מלמד שברגעים המהווים שער להתפתחות ולטרנספורמציה, על כל שני קולות של אומץ פנימי ושל אמונה עולים עשרה קולות של פחד ושל ייאוש. גם היחס המספרי בין ארבעים הימים שבהם שהו המרגלים בארץ ובין ארבעים שנות העונש שאותו חטפו בני ישראל על חוסר האמונה שלהם מלמד שלפעמים על כל יום של היסוס ושל פחד אנחנו עשויים לשלם בשנה שלמה של עיכובים במדבר ולפעמים – כמו מה שקרה לדור המדבר – אפשר לאבד תקופת חיים שלמה בגלל העניין הזה. אבל אם מצליחים לאתר את הקולות הפנימיים של האמונה והביטחון שמבטאים בסיפור שני המרגלים האופטימיים יהושוע בן נון וכלב בן יפונה שאמרו "... טובה הארץ מאד. אם חפץ בנו יהוה והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנ ארץ אשר היא זבת חלב ודבד", אנחנו עשויים לקצר תהליכים ולהיכנס בכל פעם מחדש לארץ הקודש.
שבת שלום
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קבלה מעשית: התרגיל השבועי
|
|
|
|
|
|
|
1. נאתר לעצמנו את "ארץ הקודש", כלומר, דבר או מקום שאליהם אנחנו שואפים או מייחלים.
2. נשלח לשם "מרגלים" – נחשוב את הדבר הזה, נדמיין אותו, נבקר בו בתודעתנו, נחזיק בו למשך זמן מסויים. ניווכח בכל ה"חלב והדבש" שהמצב החדש הזה מציע עבורנו.
3. נאתר בתוכנו את הקולות הפסימיים והשליליים של "עשרת המרגלים" שמבקשים מאיתנו לוותר מראש על האופציה ליצור את השינוי.
4. נאתר גם את הקולות האופטימיים של "שני המרגלים" שמזמינים אותנו לעשות את העבודה הנדרשת כדי להפוך את הארץ שלנו לקדושה בכל רגע ובכל מקום שבו אנחנו נמצאים.
בהצלחה
|
|
|
|
|
|
|
 |
| אור זוהר
| /images/archive/gallery/490/628.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
המעוניינים ללמוד קבלה וספר הזוהר עם אור זוהר מוזמנים ליצור קשר במייל:
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | קבליסט בלונדיני, מוזיקאי ואיש משפחה | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
