 |
/images/archive/gallery/759/276.jpg
Sin Sin Sin - עטיפת הסינגל של רובי וויליאמס.  |
|
|
|
|
| בעידן החומרנות והדת הממוסדת אנו חושדים ועוינים את היחסים בין הגורו והתלמיד. אבל החיים הרוחניים האמיתיים מתחילים רק עם הכניעה המוחלטת למורה. פיט ניקולסון, חסיד של אדי דא, עם צרור המלצות לא פופולאריות |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
פיט ניקולסון
11/5/2007 10:25 |
פיט ניקולסון
11/5/2007 10:25 |
|
|
|
|
|
|
|
היום במערב אנשים הולכים למורה כדי ללמוד כלי נגינה, שפה או מקצוע אקדמי - מיומנות כלשהי שתשרת אותם בביתם. אנשים בדרך כלל לא הולכים למורה כדי לשנות את עצמם. חיינו הפנימיים הם שלנו, כך נטען, ואנו מגינים על הזכות לשמרם כך. גם רוב האנשים החיים חיים דתיים או רוחניים אינם חייבים בדין וחשבון לאף אחד - לפחות לא אף אחד שחי ונושם. עליית רוחניות הניו אייג' בעלת האתוס של "עשה-זאת-בעצמך" ו"העצמה-אישית" מרשה לנו להסתמך על חוכמה עתיקה ולהיות הבוס של עצמנו. איננו אוהבים כשמציבים בפנינו דרישות; אם מישהו רוצה להשתפר, הוא יכול ללכת לחנות הספרים ולמצוא מדפים עמוסים בספרים המבטיחים אושר וחירות.
 |
| סתם שתדעו, אני אלוהים |
|
מסתבר שההתגלמות האנושית של אלוהים חיה ממש איתנו בזמן הזה: קוראים לה אדי דא והוא גר על אי קטן בפיג'י. כניעה מוחלטת אליו תסתיים בהארה! ככה הוא מאמין. וגם לא מעט אנשים אחרים בעולם |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
את התרבות השוויונית אנו מהללים בצדק בזכות החופש שהיא מעניקה לנו. אבל איננו מדברים על מה שאיבדנו עם פירוק ההיררכיות הישנות. הכניעה לגורו הייתה תמיד חלק מהותי מכל מסורת דתית או מיסטית בהיסטוריה, והכלי העיקרי של התפתחותו הרוחנית של האדם. הייתכן, משמצאנו את עצמנו, שאיננו זקוקים לה יותר?
על פי אמרה הינדית נפוצה, אין לאדם מורה גרוע מאשר עצמו; עדיף לו להתייעץ עם בן הקסטה הנמוכה ביותר מאשר עם עצמו. בפשטות - זה די הגיוני - אם אתה רוצה ללמוד פסנתר, לך אל מי שכבר שולט בו. אם אתה רוצה להיות מאושר וחופשי מהפחדים והנוירוזות שאולי מאפיינות את חיי היומיום שלך - חפש מישהו חופשי באמת.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אין אדם שהגיע למצב הבודהא ללא גורו
|
|
|
 |
|
|
|
יחסי מורה-תלמיד מצויים בשורש כמעט כל הדתות המוכרות: בנצרות המזרחית למורה הרוחני קוראים "סטארץ", בסופיזם "שייח'" או "פיר", בחסידות "צדיק" בזן "רושי",
בבודהיזם טיבטי "לאמה" ובהינדואיזם "גורו". יחס זה, יותר מהכתובים או האמונה העיוורת, הוא לב התרבות הדתית האותנטית.
החניך ההודי המודרני סוואמי ויוקננדה התפרסם בלמדנותו האינטלקטואלית, מאחר שהרבה בנעוריו ללמוד את הפילוסופיה המערבית. אך הוא לימד שהתמסורת הישירה מהמורה ולא הלימוד מהספרים תמיד הייתה הדרך הישירה להארה:
"הדחף המעורר לא יכול לבוא מספרים. הנשמה יכולה לקבל את הדחף הזה אך ורק מנשמה אחרת. נוכל ללמוד כל חיינו, להיות אינטלקטואלים מאוד, אבל בסוף נגלה שכלל לא התפתחנו מבחינה רוחנית. האיש שממנו מגיע דחף שכזה קרוי הגורו, המורה; והאיש שאל נשמתנו מועבר הדחף הזה קרוי תלמיד".
מייסדי כל הדתות הגדולות, מישוע ועד גאוטמה ומוחמד, היו מורים כאלו. הם היו הגורואים הגדולים של תקופתם, ואנשים נמשכו אליהם בלבם.
באופן מסורתי, בואו של התלמיד אל הגורו הייתה תמיד תוצאה של משיכתו הגדולה. המשל ההינדי של ה"גוֹפּיות", הנערות החולבות, מספר על נשים שרעו בקר כל היום עד שהתאהבו. לא הייתה להן היסטוריה של אימון רוחני, אבל כשהן ראו את האל קרישנה מנגן בחלילו ומשוטט ביער, הן עזבו הכל. הן שכחו את בעליהן, משפחותיהן ועבודותיהן, והלכו לשהות במחיצתו של קרישנה. קרישנה ראה את מסירותן והיה יכול להיעזר בה כדי לשנות את חייו.
החכם והמורה המודרני אדי דא, שכתב על ה"גוֹפּיות", אמר שדבקות זו היא תחילתה של החיים הרוחניים:
"יסוד [החיים הרוחניים] הוא בדיוק דבקות זו. אם היא לא מתפתחת כלפי המורה הרוחני האלוהי - לא דבקות כיתתית, כי אם דבקות אלוהית – אם דבקות זו לא שוטפת לחלוטין את החיים, ומסיטה אותך מהייעוד הקונבנציונלי שאליו אתה נתון באמצעות תשוקותיך, נטיותיך והנסיבות, אזי התרגול של חיים רוחניים אמיתיים אינו אפשרי".
בתרבות האיזוטרית המסורתית ידוע מימים ימימה שכדי ששינוי יתרחש בחיי התלמיד, השינוי חייב לקרות ברמה עמוקה הרבה יותר מהמוח החושב, ולשינוי כזה נחוץ "סידהי", או כוחו הרוחני הישיר של המורה. זהו הקשר אל מה שמעבר; הרב החסידי יעקב מפולנוי אמר על הצדיקים, או הגורואים, שבאמצעותם מגיעים השמיים אל הארץ. פטרול רינפושה, מואר טיבטי, אף הקצין ואמר ש"אין מקרה המספר על אדם שהגיע למצב הבודהא ללא גורו".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
החשוד המיידי
|
|
|
|
|
|
|
אם כן, איך הגענו לעידן המודרני שבו כל מורה רוחני, בעיני רוב האנשים, הוא חשוד מיידי?
נקודה טובה להתחיל בה היא הפגישה ב"האחים קרמזוב" של דוסטוייבסקי בין ראש הכנסייה לישוע הבא בשנית. לישוע נאמר שאין בו צורך יותר – הכנסיה מצאה דרך לשלוט באנשים והוא רק יפריע. סיפור דומה מתרחש ברוב הדתות: הטקסים מקלים על ארגון האנשים, וההנחיה הישירה מתעמעמת או נעלמת לחלוטין. כשחוברים המדינה והכנסייה, כמרים צייתנים יעילים יותר מקדושים.
רוב הקדושים האמיתיים – כמו שמעון הקדוש מאמסה והטיבטי דרוקפה קונלי – ביקרו בגלוי את הממסד הדתי. הקדושים עושים דברים שערורייתיים: הם הופכים את השולחנות במקדש, וצועקים על תלמידיהם. הם אוהבים באופן הירואי, מעבר למוסכמות. ככל שהדתות התפתחו, המורה הבלתי צפוי הפך ליתד מרובעת בחור עגול. כשדיבורים החליפו את התרגול המעשי, הרעיון שיש מישהו שבועט לך בישבן הפך לכפירה. הדתות התמחו בלארגן אנשים ושכחו איך לשחרר אותם.
עדיין, המסורת המשיכה להתקיים אצל מורים כמו רמאקרישנה, הקדוש ההודי הגדול בן המאה ה-19, שסבר שגורו אחד יעיל יותר ממקהלה שלמה של טיפוסים דתיים. "מי שהולך לארץ זרה", אמר, "וייוועץ עם אנשים רבים ימצא עצמו במבוכה גמורה. כך שמי שמבקש את אלוהים צריך ללכת בעקבות הנחיותיו של גורו אחד שיודע את הדרך לאלוהים".
הצורך בגורו אינו באמת עניין שבמחלוקת בתרבות דתית אותנטית – צריך לחפש היטב כדי למצוא אדם קדוש שלא עודד סוג כזה של קשר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יחסי ציבור גרועים
|
|
|
|
|
|
|
ועדיין, עצה שכזו אינה נעימה למערביים מודרניים רבים, שגדלו בעידן של מדע וחומרנות, עידן שמרדד את תולדות ומורכבות הדת לשאלה המגוחכת - "האם יש אלוהים". עידן המהלל את העצמאות והרצון, ומשאיר מילים כמו כניעה והתמסרות לשירי אהבה. כשנולדתי, המסורת של ההתמסרות לגורו נעלמה כמעט לחלוטין מהתודעה הציבורית, וצצה על המרקע רק בפרצי-סנסציה של "כיסוח-כתות" בפריים-טיים, כהערת שוליים הזויה של הדת.
כך שאין פלא שהתמסרות לגורו, עבור רובנו, מתקשרת לחולשה, סוג של טירוף. אדם שיש לו גורו נתפס ככישלון – הוא פשוט לא מספיק חזק "לעשות את זה לבד" – ואין ספק שהכת שטפה לו את המוח. במסורת האזוטרית של המזרח, השקפה מודרנית זו אינה עולה על הדעת – ההתמדה במשימה הקשה כל כך של חיים רוחניים תחת מורה אמיתי נחשבה כדרך האמיצה ביותר שיכול אדם ללכת בה לקראת התעוררות.
עם מורה אמיתי הקשר בין גורו לחסיד היא עניין רציני ביותר, שבועה נצחית שאמורה להימשך עד להארתו של התלמיד. החסיד התבקש לוותר על כל דבר שהחזיק בו, להיכנע ולמסור, כפי שכתב המורה-החכם-המשוגע רינפושה צ'וגיאם טרונגפה, את "החלק העסיסי":
"עליך למסור את הגרעין האמיתי שלך, את החלק העסיסי... זה עניין של תקשורת מוחלטת: אם תשמור משהו - היחסים שלך יהיו שקריים, לא שלמים, וגם אתה וגם הגורו שלך ידעו זאת".
טבע היחסים הללו נוצל בידי שרלטנים אינספור שהכריזו על הארתם ועשו מעשים נוראיים בתחפושת ה"גורו". חלק גדול מיחסי הציבור השליליים של המורים הרוחניים הוא תוצאה של האפר של הכתות המטורפות השונות של חמישים השנים האחרונות, שמתוכן ג'ונסטאון היא המקרה הידוע והטראגי ביותר. מאז אותו יום נורא, כל המורים הבלתי-שגרתיים זכו לחשדנות ולעוינות בחלקים גדולים בציבור, ולבוז גמור מהדתות הממוסדות. אך הרשינו לאירועים חשוכים אלו לכסות את כל הקשור ביחסי מורה-תלמיד, ובמחיר גדול. מסורת זו, שהדתות הקונבנציונליות ייבשו את חייה, זכתה למוניטין הגרועים ביותר. אך יש להעמיד בשאלה את ההגיון שלנו – באיזו קלות פסלנו את המסורת העשירה ומופלאה הזו. כדבריו של סופר אחד, זה כאילו שללנו את הכסף בגלל שיש כמה צ'קים מזויפים.
למזלנו, החוכמה לא נעלמת מהעולם רק בגלל ששורר טירוף שכזה. עדיין ישנם מורים גדולים ותלמידים נכונים. הזמן הנוכחי, שבו פונדמנטליסטים מחוללים אלימות בכל העולם, הוא קריטי במיוחד - החברה זקוקה נואשות להנחיה אמיתית, שפיות אמיתית, מורים אמיתיים. יש להשיב את הדת אל האמת, ואת בני האדם לאושר ולשלווה שלפחות מונעים מאתנו להשמיד זה את זה. "לכן המסורות אומרות", כתב אדי דא, "שהדבר הטוב ביותר שאתה יכול לעשות... הוא לשהות בחברתו של מואר".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
על המחבר
|
|
|
|
|
|
|
פיט ניקולסון פרסם מאמרים בארה"ב, ישראל ואוסטרליה. כתיבתו היתה מועמדת לפרס פושקרט. הוא גר בקליפורניה.
| | | | | |
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
