 |
/images/archive/gallery/753/455.jpg דיוויד בוהם
 |
|
|
|
|
| הוא היה תלמידו של איינשטיין וידידו של קרישנמורטי; קומוניסט נרדף, ישראלי לרגע וזוכה פרס נובל; חייו סבבו סביב שאלת אחדות קוסמית – בין חלקיקים אטומיים ובין בני אדם. סיפורו המופלא של דיוויד בוהם |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
רונן שפרון
2/5/2007 9:46 |
|
|
|
|
|
|
|
"דמיינו בנפשכם ילד השואף להוכיח שכל חוקי היקום נובעים ממקור אחד ושכל הדברים קשורים זה בזה, כולל המחשבה. לילד זה גם יש כשרון מיוחד לפתור בעיות מורכבות: הוא רואה בעצמו השתקפות מוקטנת של היקום כולו ובעודו חוקר את מחשבותיו ורגשותיו הוא מבין יותר לעומק את הטבע. כזה היה הנער דיוויד בוהם, מה שמסביר את תרומתו החשובה לפיזיקה, פילוסופיה, פסיכולוגיה וחקר התודעה. אך למדען הזה היה מניע נוסף בחייו: דאגתו העמוקה למצב האנושות - הפיצול בין השכל ללב המוביל לשנאה, ציניות, חוסר-היגיון ומלחמה. מגיל צעיר הייתה שאיפתו להביא לאנושות הבנה הוליסטית של החיים, שתשנה את טבע האדם." (ג'ים בלדריס)
דיוויד בוהם (David Bohm) נולד ב-1917 בעיירת כורים קטנה בפנסילבניה. אמו סבלה ממחלת נפש, והותירה את מלאכת גידולו בעיקר לאביו, שהיה סוחר רהיטים ושימש גם כעוזרו של הרב המקומי. ילדותו לא הייתה קלה, אולם הדבר לא מנע מאופיו הרוחני להתגלות בגיל מוקדם. כבר כילד בבית יהודי פירש את קריאת שמע – 'ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך' – כרעיון של אחדות, וכבר אז הרגיש מחובר מבפנים לעצים, להרים ולכוכבים. החיפוש הזה אחר אחדות עתיד ללוותו כל חייו, ולהתוות את אופי עבודתו המדעית וההגותית כאחד.
 |
| ההרגשה הדתית הקוסמית |
|
אלברט איינשטיין חי בתוך חוויה דתית מתמשכת, ועשייתו המדעית נבעה מתוך אותה תחושת אחדות הרמונית |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
בוהם למד באוניברסיטת ברקלי, אצל רוברט אופנהיימר, המדען המהולל שעתיד היה לעמוד בראש פרויקט מנהטן. תחושות האחדות שחווה בילדותו מצאו כעת הד בלימודי מכאניקת הקוואנטים, שעליה אמר כי היא מתארת דבר שהוא חש באופן בלתי אמצעי כל חייו. בתקופה זו נטה בוהם למרקסיזם, אולי ביטוי נוסף של חיפושו המתמיד אחר אחדות, ויחד עם כמה מעמיתיו הוא אף הצטרף לארגונים קומוניסטיים שונים.
לאחר שסיים את לימודיו עבר לאוניברסיטת פרינסטון, שם עבד עם אלברט איינשטיין. נטייתו לקומוניזם הייתה לו לרועץ, ובימי המקרתיזם הוא נעצר לאחר שסירב להעיד בועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי אמריקאית. בתחילת שנות החמישים עזב בוהם את ארצות הברית והחל תקופת נדודים בין יבשתיים. בשנת 1955 הוא עלה לישראל, כאן פגש את אשתו. הוא בילה שנתיים בטכניון בחיפה, שבו הותיר אחריו תלמידים רבים, ובשנת 1957 עבר לאנגליה, שם חי עד סוף ימיו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אחדות, אחדות, אחדות
|
|
|
 |
|
|
|
בוהם, כאמור, היה עוף מוזר בנוף המדעי של תקופתו. לאור דרך העבודה של עמיתיו – שינון נוסחאות ופתירת בעיות, טכניות יבשה ואפורה, קטנוניות – הוא חש שהמדע התפרק ואיבד את החיות שהייתה לו בזמנים עברו, בתקופותיהם של אנשים כניוטון ואיינשטיין. בשונה מרבים מעמיתיו, בוהם האמין שעל ידי חקירת תחושותיו הפנימיות יוכל ללמוד יותר על העולם החיצוני מאשר על ידי שינון נוסחאות מתמטיות המונחתות עליו מבחוץ. מספרים, למשל, שכאשר למדו בכיתתו על תנועת הג'ירוסקופ, הצעצוע ששומר על איזון באופן פלאי, רוב התלמידים בחרו לחזור ולשנן את שלל הנוסחאות שמתארות את התנועה המסובכת כדי לרדת לסופה. לא בוהם; יום אחד, בעת שטייל בטבע, דמיין הלה שהוא בעצמו ג'ירוסקופ שכזה; תודות לעווית משונה שחש בשריריו בשעה שדמיין זאת, הוא הבין את תנועת הג'ירוסקופ באופן אינטואיטיבי, ורק אחר כך הלך וניסח באופן מתמטי את תחושותיו הפנימיות, שהתבררו כצודקות.
הישגיו המדעיים הם רבים ומגוונים, ותקצר היריעה מלמנות את כולם. בדומה לאיינשטיין, הוא דחה את אי הוודאות שבפרשנות הקלאסית למכאניקת הקוואנטים, והציע פרשנות משלו, המנסה ליישב כמה מן הפרדוקסים של זו הקלאסית. אף על פי שהיא מצליחה להסביר תופעות שונות, פרשנותו לא זכתה לפופולאריות בקהילה המדעית, מסיבות שאינן תמיד מדעיות; דעותיו הפוליטיות, כך נדמה, שבו לרדוף אותו גם כעת. למרות זאת, בשנתיים הקצרות שבילה בארץ השאיר אחריו בוהם מספר תלמידים הממשיכים את דרכו עד היום. עמם נמנה פרופסור יקיר אהרונוב, שיחד עם בוהם גילה תופעה שנקראת על שמם: "תוצא אהרונוב-בוהם".
גישתו למדע הייתה מיוחדת. הוא סבר שלעולם לא יוכל האדם להגות תיאוריה מדעית אחת שתקיף את כלל התופעות בעולם. המחשבה, אמר בוהם, היא כמעשה אומנות, וככזאת
היא יוצרת צורה ותוכן חדשים בכל אחת מהתגלמויותיה. המחשבה אמנם מהתלת בנו וגורמת לנו לחשוב שהיא ביטוי מוחלט של האמת, אולם למעשה היא אינה אלא דיוקן של האמת. אי אפשר, אם כן, ליצור בעזרתה תיאוריה מדעית אולטימטיבית, כשם שזה בלתי אפשרי ליצור יצירת אמנות אולטימטיבית; אדם אינו יכול לצייר ציור אחד, שלאחריו יתבטל הצורך בכל ציור אחר; בלתי אפשרי לפסל פסל אחד, שיכלול את כל הפסלים כולם. באופן דומה, אי אפשר להגות תיאוריה מדעית אחת, שתקיף את מכלול התופעות ותבטל את הצורך בכל תיאוריה נוספת. בוהם היה מהבודדים שהחזיקו ברעיון זה, שנתפס כמגוחך על ידי מדענים רבים, ובצניעות המתחייבת ממנו הוא לא היסס לשאוב לעתים ממקורות 'לא מדעיים' שונים ומשונים.
אחת מבין העבודות היותר מעניינות של בוהם היא הפרשנות שלו לטבע המציאות הפיזית. כיאה לאדם שחייו סבבו סביב תחושת אחדות קוסמית, טענתו המרכזית היא שהמציאות, בשונה ממה שנדמה לנו, אינה אוסף של חפצים נפרדים אחד מהשני. המחשב שאני כותב בו, יחד עם המחשבות שאני כותב בו, ושאר היקום – כן, גם אתם הקוראים – כולנו בעצם התרחשות אחת, זרימה נצחית אחת, שלמה ומשתנה תמיד. רוח וחומר, מחשבי ומחשבותיי, הם היבטים שונים של אותה תנועה אחידה ובלתי פוסקת.
כמובן שרעיונות מוניסטיים דומים הופיעו באופנישאדות ההינדיות ולאורך ההיסטוריה האנושית כבר לפני אלפי שנים, הרבה לפני התפתחות המדע המודרני. היה זה הראקליטוס, הפילוסוף היווני הקדום, שאמר כי אי אפשר להיכנס לאותו הנהר פעמיים, והאמין כי כל העולם כולו עשוי אש הבוערת תמיד. הטאו המזרחי – הזרימה המשתנה בלא הפסק – גם הוא דומה עד מאוד לפרשנות המדעית החדשנית של בוהם, שהיה מודע לכל אלה, ושאב מהם בניסוח המדעי של התיאוריה המקורית שלו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| בוהם וקרישנמורטי
| /images/archive/gallery/753/456.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
בוהם וקרישנמורטי
|
|
|
|
|
|
|
נחזור רגע אחורה. כאשר הודלפו ידיעות מהנאום שנשא ניקיטה חרושצ'וב ב-1956, על פולחן האישיות של סטאלין ועל הזוועות שהתרחשו תחת שלטונו, בוהם הוכה בתדהמה. ערכו של הקומוניזם, שלפני כן היה לו ביטוי לאחדות הנכספת כל כך, אבד בעיניו, והוא נכנס לתקופת דיכאון שממנה יצא רק אחרי חצי שנה של פסיכואנליזה מתמשכת.
ב-1959 קרא בהמלצת אשתו ספר של המורה הרוחני הנודע ג'ידו קרישנמורטי. כפיזיקאי תיאורטי המתעניין במשמעות תורת הקוואנטים, בוהם מצא עניין רב בעיסוקו של קרישנמורטי בשאלת הצופה והנצפה, שהיא שאלה מרכזית בתורת הקוואנטים. אמירתו של קרישנמורטי, "הצופה הוא הנצפה", הלהיבה אפוא את מחשבתו של בוהם, והוא גמר אומר לפגוש אותו בהזדמנות הראשונה.
כשנפגשו לבסוף השניים בלונדון, בוהם הופתע מהתקשורת הזורמת עם קרישנמורטי. זו נבעה, כך אמר, מהאינטנסיביות שבה קרישנמורטי הקשיב לו, ומהיעדרם של מחסומים מתגוננים בתשובותיו. תקשורת כה זורמת, העיד מאוחר יותר, חווה גם בשיחותיו עם איינשטיין.
קרישנמורטי ובוהם החלו להיפגש בקביעות. הם דיברו על נושאים רבים שהעסיקו את בוהם בעבודתו כמדען, ועל אי הסדר והבלבול בתודעה האנושית. הנושא העסיק את השניים רבות, ושיחותיהם יצאו לבסוף כספר, שנקרא "קץ הזמן".
|
|
|
|
|
|
|
 |
| כריכת הספר "קץ הזמן"
| /images/archive/gallery/753/462.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
הצעה לדיאלוג
|
|
|
|
|
|
|
בערוב ימיו פרסם בוהם מספר מאמרים משפיעים, שבהם הציע דרך להתגבר על הבידוד והפירוד של החברה של ימינו, שמהם נובעים המשברים שפוקדים את האנושות. ב-"הצעה לדיאלוג", שכתב בוהם יחד עם ידידיו דונלד פקטור ופיטר גארט, כותבים השלושה: "בני התרבות המודרנית מסוגלים לתקשר אחד עם השני בדרכים מגוונות: הם יכולים לשיר, לרקוד ולשחק אחד עם השני בקלות רבה, אולם הם אינם יכולים לדבר על סוגיות שחשובות להם באמת בלי שהדבר יגרור מריבה, פירוד ולעתים קרובות אף אלימות. לדעתנו מצב זה מצביע על פגם עמוק ונרחב בתהליך החשיבה."
בוהם הקים קבוצות דיאלוג בנות 20-40 איש, שהתאספו במעגל אחת לשבוע כדי לדבר באופן חופשי על נושא שלא הוגדר מראש. באופן שיחה זה יכלו המשתתפים לחקור ביחד את טבעה של המחשבה, ולחשוף את האופן הסמוי שבו היא מכתיבה פירוד ואלימות. בוהם החשיב את המעגלים האלה כדרך לריפוי חברתי בהשראת קבוצות של שבטים ציידים-לקטנים, שהיו מתאספים מדי פעם לשיחות ארוכות שלמראית עין לא הייתה להן כל מטרה או תכלית. אולם השיחות האלה חיזקו אצלם את תחושת השייכות והאחווה, ועזרו לכל אחד מבני השבט לדעת את מקומו הטבעי מבלי להזדקק למילים מיותרות. למעשה, יצרו בני השבט מעין "תרבות משותפת של משמעות", שהשכינה שלום והשרתה שלווה בשבט.
בוהם משתמש במילה דיאלוג במשמעות שונה מעט מזו המקובלת. הוא מסביר כי המילה מורכבת משתי מילים יווניות: דיא – דרך, ולוגוס – מילה. משמעות המילה היא, אם כן, דרך המילים, ולא סתם דו שיח. החקירה בדיאלוג מתבצעת דרך המילים. "בדיאלוג, קבוצה של אנשים יכולה לחקור את ההנחות, רעיונות, אמונות ורגשות של האינדיבידואל ושל החברה, שמכתיבות את האינטראקציות ביניהם... ...הדיאלוג יכול לחשוף את התבניות הלא קוהרנטיות שמובילות את הקבוצה להימנע מנושאים מסוימים, או להגן בעקשנות ובניגוד לכל הגיון על רעיונות ודעות בנושאים שונים."
לעתים נדמה כי רוב השיחות של בני האדם מורכבות משני צדדים, שאינם מסכימים זה עם זה או עם צד שלישי שאינו נוכח. הויכוח המתמיד הזה עם המציאות הוא ביטוי לאלימות שכופה עלינו המחשבה. בניגוד לויכוח, שבו רק שתי אפשרויות – כל צד יוצא או מפסיד או מנצח, אבל מבחינה רעיונית נשאר בנקודת ההתחלה שלו, הדיאלוג מציע אפשרות שלישית, שבה כל צד מביא את עצמו, ומכך נוצר דבר חדש המשותף לכל המשתתפים. מה שמאפשר זאת הוא השהית השיפוט והביקורת, כך שאפשר יהיה להתבונן במחשבה בעודה מתרחשת. השהיה אין משמעה הדחקה או התעלמות מתכנים שעולים מעצמם בתודעה, אלא האטת התגובה המיידית שהם גוררים בדרך כלל.
הדיאלוג של בוהם הוא אולי מורשתו החשובה ביותר לאלה שאינם עוסקים במדע או בפילוסופיה, שכן בפשטות ובבהירות שבו, הוא משנה את מה שהוא אולי הדבר החשוב ביותר לבני האדם – תקשורת.
קבוצות דיאלוג קמו בארצות רבות בעקבות הכתבים שפרסם והסמינרים שערך בוהם בנושא, וגם בארץ ישנה אקדמיה דיאלוגית, מקום לחקירה משותפת ברוח הדיאלוג של בוהם.
| | | | | |
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
