 |
/images/archive/gallery/169/024.jpg יגאל שילון
צילום: אמיר מאירי  |
|
|
|
|
|
|
| אם הטלוויזיה זה אשליה, אז פספוסים זה האמא של האשליה. איך יגאל שילון הציל את רפיק מעוד תכנית לייט-נייט |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כל מי שצפה אי פעם בתכנית "פספוסים" מכיר מן הסתם את הפסל הגדול שמעניק יגאל שילון לאורחיו הנמתחים בסוף האייטם. ובכן, היה לי פסל כזה בבית. גם אני הייתי פעם אייטם והסיפור הבא זה על הפסל הזה שמסמל את כל מה שאני סולד ממנו בטלוויזיה, ואיך הוא נפל לי על הראש.
 |
| מנה אחת אפיים |
|
מצד אחד הלב נכמר, מצד שני האף נחמץ: שני זקנים פתחו פלאפל עם אנרגיה גרועה מתחת לחלון שלי |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
פרק ראשון – איך קיבלתי אותו
ובכן פעם-פעם, כשעוד הגשתי את התוכנית "Y בלילה" הודיעה לנו המפיקה שאנחנו צריכים לצלם תוכנית "ספיישל" שיתארח בה צביקה הדר. אני זוכר איך ביום הצילומים דנן הכל היה טיפל'ה מעוות. תמהתי איך הם חשבו שלא נחוש בזה: במקום האווירה העולצת הרגילה שיש לפני שידור עמדה באולפן דממה מתוחה שכמוה לא הכרתי. "ספיישל" עאלק. ישר ידעתי: מותחים אותנו.
זה היה כל-כך שקוף. ובאמת כשהתחילה "ההקלטה" צביקה הדר עשה את כל השטיקים הרגילים שלו והפריע ועצבן את כולם. מכיוון שידעתי שזו מתיחה לא שיתפתי פעולה, לא התעצבנתי, ומבחינת האייטם – הייתי הכי פחות מורגש בו.
לעשותקצרסיפורארוך - יגאל שילון "יצא", הגענו לאולפן "פיספוסים", הקרינו את ה"מתיחה", קיבלנו "פסל" ושמתי אותו ב"בית" (נכון "מרכאות" הופכות את הכל לציני?)
פרק שני – הפסל
הפסל הזה נדד איתי שלוש דירות. זהו פסלון של קופידון קטן ומכונף, עשוי ברזל כסוף, כבד לאללה וממש מטריד. לא יודע למה ואיך באורח פלא תמיד מצאתי לו מקום על המדף. שנאתי אותו, ובכל זאת העברתי אותו מדירה לדירה. הוא סימל עבורי את תעשיית הדאחקות שממנה ברחתי – אם הטלוויזיה היא אשליה, אז "פספוסים" זה האשליה של האשליה – המותחים מייצרים סביב הנמתח עולם שלם, בעל חוקיות מלאה רק כדי להכניס אותו לפינה. "פספוסים" זה לשים מכשול בפני עיוור. זה הפסל בעיני.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
לא תודה
|
|
|
 |
|
|
|
פרק שלישי – ההצעה
השבוע הגיע אלי אריק, אחד משותפי להגשת "Y בלילה" ובפיו הצעה: להחזיר את התוכנית. ישבנו בבית קפה והתקשיתי להגיד לו "לא", למרות שבליבי עזבתי את תעשיית הדחקות מזמן, הצעות כאלה תמיד מבלבלות אותי כי התגמול הכספי בסיר הבשר משתלם יותר מהתגמול בקומקום הצ'אי - ולפתח חטאת רובץ.
אבל אם אמרתי "לא" לגלם את דמותו של אחיו הפריק של שי אביבי בסדרה החדשה
שלו (שהיא אגב טובה עד כדי חרטות אמת.) אז שאני אגיד כן ל"Y בלילה", תוכנית לייט-נייט טיפשית בלווין?
כן.
כלומר לא. לא אמרתי "לא". הייתי מעורפל, אמביוולנטי, מהוסס. אבל "לא" - לא אמרתי. נפרדנו כשהוא אומר שהוא יקדם את הרעיון. התחבקנו אני עליתי לנקות את הבית. האקזיסטנס לא חיכתה יותר משלוש דקות כדי להגיד לי מה דעתה על כל זה.
פרק רביעי – הפציעה
אריק נסע, ואני עליתי הביתה, הפשלתי שרוולים והתחלתי לטאטא את הרצפה; להרים כיסאות על השולחן, לקפל שטיחים, להזיז את המקרר... פתאום בום! איי! מה זה נפל לי על הראש? מה זה גדול, כבד, כסוף, מברזל, שוקל שמונה טון? אייייי! צעקתי. ואז התעצבנתי וצעקתי שוב: איייי!!!
דם. בונקלה. כאב ראש. הקופידון המניאק נפל לי בול על הראש ישר עם החץ ישר בפדחת. שיזדיין היגאל שילון הזה, מה זה השטויות האלה, פספוסים?! אני אראה לו פספוסים. תפסתי את הפסל המגעיל וחיפשתי בקריזה לאן להעיף אותו, מהחלון, קוס אמק. שיט, יש שם מכוניות. הראש הולם, דם מטפטף, איך זה שהפסל לא פספס אותי? פגע בי בול. הלכתי לחלון האחורי מחפש על מה להעיף את חוסר הדיוק, ההחטאה, החטא, האשליה, הדאחקות, החוסר חברות ועוד שלוש מאות דברים מגעילים שמשויכים לטלוויזיה בעולמי.
וברוב טקס השלכתי אותו לחצר האחורית. נדמה לי ששברתי שם מרצפת.
סיום
שבוע אחרי זה יצאתי לסידורים ובבנק תפס אותי טלפון מאיזה חברת הפקה ובפיהם הצעה להיות שופט באיזה תוכנית "ריאלטי רוחנית" ( ככה הם קראו לזה בנסיון נואל לפתות אותי – "תגידי רוחנית," בטח אמר העורך לתחקירנית, "אולי זה ישכנע אותו...") אשר בדיעבד התגלתה כעוד תוכנית מיסטיקה-אנשים-עם-כוחות-פלא נדושה – אלא שהפעם במקום לפתוח במשא ומתן ולתת למציאות הזדמנות לפתות אותי, פשוט אמרתי. "לא תודה."
כשחזרתי לדירה מהסידורים מצאתי שמישהו עשה מהקופידון שזרקתי מעצור לדלת של חדר הפחים.
|
|
|
|
|
|
|  | | רפיק קמחי.
| /images/archive/gallery/182/372.jpg  | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | אמן ומיסטיקן, מדריך מדיטציה, מרכז את חוג מורי הטנטרה בישראל, מקים אשראם במדבר, מנהל מרכז אום בבית אורן. אבא של גיתי. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
