 |
/images/archive/gallery/182/372.jpg רפיק קמחי
אלי דסה  |
|
|
|
|
|
|
| מצד אחד הלב נכמר, מצד שני האף נחמץ: שני זקנים פתחו פלאפל עם אנרגיה גרועה מתחת לחלון של רפיק |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מתחת לביתי, על הפינה, ניצבת לה חנות מקוללת שבשנתיים שאני גר פה החליפה ארבעה בעלים: תריסים, מסעדה תימנית, חנות חיות, ועכשיו - פלאפל. באמת אנרגיה גרועה לא חסרה לחנות הזו, אני מתפלא ששוכריה המתחלפים לא חשים בה. נהגתי לאכול בה בגלגול המסעדה התימנית ויכולתי לחוש שם תמיד במין קדרות מעיקה שרבצה על המקום כמו שמן שרוף על כיריים.
 |
| הגנן האלמוני |
|
התור למונה ליזה הרבה יותר מעניין מהמונה ליזה. הגיגים קיומיים מביקור תרבותי בפריז |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
סיפורנו מתחיל כשיום אחד זוג טריפוליטאים זקנים נראו מתרוצצים בתוכה, גוררים שולחנות ועד מהרה התנוסס השלט "פלאפל שמש" מעל דלת הכניסה.
התאספנו כולנו, כל שוכני הפינה הוותיקים: המכולתניק והספר והבחור מהאביזרי רכב, להעלות זכרונות מימים עתיקים, וכך גיליתי שעוד בטרם בואי לפינה ניסו את מזלם בחנות המקוללה גם אופטיקאי, עסק לשלטים ופיצוציה, כולם כושלים וביחד ניסינו לנחש כמה ימי עבודה יגזור האקזיסטנס על זוג הזקנים החביבים. חצי שנה. זה היה ההימור הממוצע.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
החסיד והבודהיסט
|
|
|
 |
|
|
|
כשהגעתי הביתה באותו יום, נוכחתי שחצי שנה יכולה להיות שישה חודשים יותר מדי עבורי; ניחוחות שמן הפלאפל שמילאו את דירתי שלחו אותי לחקירה נמרצת במהלכה עליתי לגג וגיליתי שצמד הזקנים השמיש איזה שואב ריחות עתיק ששכן במאורתם ושארובתו פנתה לה היישר למרומי הקומה הרביעית. האינסטרומנט הזה (הכל לפי החוק אשר המסעדה התימנית לא הקפידה למלא) גזר עלי איסור פתיחת החלון המערבי.
בהתחלה לא ידעתי מה לעשות, אז רק הייתי עובר בפתח חנותם, מציץ פנימה לראות אולי יהיה שם בן או נכד שיהיה אפשר לדבר איתו. להיכנס לדבר איתם משום מה לא העזתי ולאכול אצלם היה דבר שממנו ממש פחדתי. לקוחות מעולם לא ראיתי שם, בוקר וערב המקום עמד בשיממונו ותמיד אחד הזקנים ישב בכניסה אורב ללקוחות שלא באו. כשראיתי שאני הולך ומפתח עימם מערכת יחסים שרק אני שותף לה קמתי באומץ ונכנסתי לחנותם.
לעולם לא אשכח את עיניהם השמחות למראה הלקוח ואת הדישדוש המנסה להיות יעיל כשנחפזו להיכנס אל מאחורי הדלפק. לא אשכח גם את הסלט הקמוט, הטחינה הקרומית וכדורי הפלאפל הקרים שזעפו כלפי וגם לא את אכזבתם שהתברר שזה בסך הכל השכן מלמעלה שרוצה לברר מה אפשר לעשות עם הריח.
הזקן לקח אותי ביד והושיב אותי בפינה ושטח בפני את צרור צרותיו שבמרכזן דו"ח
שקיבל מהעירייה על שהעמיד שלט ברחוב ותלונותיו ומענותיו ועיניו העכורות השכיחו ממני את צרותי. נמלאתי דכדוך על מצבו העגום של האדם ונמלטתי משם.
מי שמכיר אותי מכיר ודאי את הסכסוך התמידי שקיים בנפשי בין שני קולות, זה של החסיד וזה של הבודהיסט שאת הסכיזופרניה שקיבלתי מהם תיעדתי לא פעם. מצד אחד רציתי כבר שיקיץ הקץ על העסק הכושל ושאוכל לפתוח את החלון של הבריזות (שלפעמים עולים ממנו ריחות כביסה נעימים מהשכנה) מצד שני רציתי גם לברך את הזקנים בליבי בשפע ובפרנסה טובה. לחסיד משום מה היה ברור שהסיפור של הזקנים אינו אלא סיפורי שלי (אחרת אין סיבה שאני רגיש אליו כל כך) והוא טען ברוב רכות שצריך לנסות לעזור להם. "אל תשליכני לעת זקנה" הוא ציטט לי את זוהר ארגוב, "ככלות כוחי אל תעזבני". אולי אתה הוא הזקן המסכן הזה? שאלתי את עצמי. אל תשליך את המראה המכוערת שהציב בפניך היקום, זוהי הזדמנות לתיקון וברכה.
אבל מה אני יכול לעזור לשני זקנים שאין בהם חפץ שפותחים עסק שאין לו ביקוש: בפינה השנייה, מרחק 70 מטר עובד במלוא הקיטור פלאפל שנחשב הכי טוב באזור השרון - "כדורי" הידוע, לצידו על הצומת יש עוד שתי שווארמיות, שתי פיצות דומינוס ופיצה האט, רשת אוכל תילאנדי ידועה, בורקסים ושתי (!) מאפיות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ניצחתי אבל לא הרגשתי מנצח
|
|
|
|
|
|
|
מצד אחד הלב נכמר. מצד שני האף נחמץ. כל היום ריח של שמן שרוף בבית. מה הם מטגנים שם כל כך הרבה?! מי אוכל את כל הפלאפלים שהם מטגנים? הרי כלב לא נכנס לשם!
אני יורד מהדירה בכעס. לא אכנע לקובלנותיו של הזקן. אעמוד מולו בנחישות ואדרוש שיסדרו את הארובה. הם צריכים להודות שאני הוא זה שעומד מולם, אדם אחר כבר היה עושה להם סקנדל! נושף וזועם עמדתי לפתוח בתנופה החלטית את דלת המסעדה כשלפתע קלטו עיניי את השלט הרועד שהוצמד לחלון, גואש צהוב על בריסטול אדום, בכתב יד מטפטף וחפוז שהאותיות האחרונות נדחקות ונצמדות זו לזו מפאת קוצר המקום שלא תוכנן נכון:
הגרלה מערכת אזעקה
הגרלה
מערכת
אזעקה
כמה מתוק. הלב שלי כמעט נמס מרוב חמלה. איזה קרפודים! הגרלה הם החליטו לעשות! התכנסו לישיבת יחצון, שיווק, קידום, בידול, מיתוג העסק וסיערו מוחות והחליטו - נערוך הגרלה! שפע של לקוחות יצבאו על הדוכן כדי להיכנס למבצע. הגרלה. בנוכחות עורך דין או לפחות רואה חשבון (למען לא יהיו רמאויות), ואולי איזה חבר מועצה. זה יהיה ערב גאלה נוצץ: הזקנה בשמלת פאייטים ועגילים. בן זוגה חנוט בחליפה ועניבה. ומה נגריל? מערכת אזעקה. לא פחות. לא מערכת סטריאו מגניבה וכייפית, לא DVD חלומי ואסקפיסטי אלא משהו מהחיים. מהמציאות הקשה של העסקים באזור - מערכת אזעקה. ומאיפה היא הופיעה? אולי הבן שלהם מתקין אזעקות במוסכים? אולי את מערכת האזעקה של העסק שלהם הם מגרילים במין אקט איבוד לדעת סימבולי? עמדתי שם תוהה והרוח עוזבת את מפרשי.
חזרתי על עקבותי בהליכה איטית, מגן על עצמי מפני נחשול של צער שאיים להתפרץ מחזי ולהטביע אותי כליל. אלוהים, התפללתי, עשה שייגאלו מייסוריהם. קפד את פתיל חייו של הפלאפל הזה. שאפסיק להרגיש אשם בכל פעם שאני הולך לאכול פיצה. ותעשה שיהיה שלום.
עבר עוד חודש. השלט שהבטיח הגרלה נשאר במקומו אבל הלקוחות עדיין מיאנו להיכנס. ריח השמן כבר כמעט לא עלה באפי. חודשיים אחרי שפתחו, העסק גסס.
השבוע מצאתי שלט חדש שנתלה במקום. באותו כתב יד רועד ששוכח להתאים את גודל האותיות לשטח הבריסטול: החנות להשכרה - העסק למכירה.
זהו. ניצחתי אבל לא הרגשתי מנצח. הרגשתי געגוע.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | אמן ומיסטיקן, מדריך מדיטציה, מרכז את חוג מורי הטנטרה בישראל, מקים אשראם במדבר, מנהל מרכז אום בבית אורן. אבא של גיתי. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
