 |
/images/archive/gallery/345/320.jpg עץ.
 |
|
|
|
|
| אני חושב," אמר לבסוף ג', "שאני מפחד לחיות. בעיקר אני מפחד מן הזרות, מן הבדידות, מן המוות. אני מפחד מן הניכור, מן המגע הגס והבלתי אישי של החיים." חלק ראשון |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
דני לסרי
14/3/2007 14:23 |
|
|
|
|
|
|
|
ג' קיבל את אמונתו מחדש מעץ אלון.
הוא נהג לשבת מתחת לעץ האלון, מר נפש וכועס. כל כך הרבה זעם היה בו. והוא אפילו לא ידע למה. ברבות הימים תסס הכעס והפך לחוויית אין אונות אטומה. ממקום מושבו תחת עץ האלון צפה בכפרו שהלך ונעשה לעיר, נוגס עוד ועוד בשדות ובמשטחי הטבע הפראיים.
 |
| הסיפור שאינו נגמר |
|
אדם מספר על עצמו סיפור ומשתעבד לו. אין זה הסיפור שלו, כי אם של כולם |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
"הבדידות היא עובדה," אמר לעץ, "בני אדם נולדים לבד, חיים באשליה כאילו הם לא לבד, ומתים בסופו של דבר, לבד. אם נרצה בכך ואם לא, בסוף התולעים אוכלים אותם. וכך הופכים החיים בעולם הזה, על כל הטרדות האנושיות והקטנוניות, לעניין מגוחך. הזמן מכריע הכל."
עץ האלון הקשיב רוב קשב. לא היה כאן עניין של הסכמה או אי הסכמה. אבל ג' היה יכול לחוש שיש קרקעית עמוקה יותר. הוא חש אותה בהקשבתו של עץ האלון.
הוא הטיל אבן קטנה בקשת, חוזה את מקום נפילתה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
2.
|
|
|
 |
|
|
|
"למה אתה כועס?" שאל אותו יום אחד העץ.
ג' שקע בהרהורים.
"אני לא יודע," אמר לאחר שעה קלה, "אבל אתה צודק, כשאני מקשיב לעצמי, אני מגלה את הכעס. האם זה כל כך מורגש?"
במשך זמן מה לא ענה העץ. ג' היה סבלני. הוא כבר היה רגיל לקצבו האיטי.
"זה שם," אמר העץ לבסוף, "וזה משהו שאני חש אותו לא רק אצלך. הוא נמצא אצל בני אדם רבים, בהם ובמעשיהם. הוא זורם אלי מן העיר, נובע מן האופן בו בונים בני אדם את בתיהם, ומן האופן בו הם הולכים ומדברים. הוא נמצא בנגיעתם ונמצא במחשבתם, מציץ כמעט בכל מקום בו הם נוכחים."
ולאחר הפוגה קלה הוסיף:
"אני לא חושב שיש הרבה יצורים חיים בעולם הזה שלא מודעים לכעסו של האדם."
ג' נטה להיעלב. הוא לא ידע על כעסו של האדם. נראה היה שכעסו שלו מעורבב בכל כך הרבה דברים אישים, וכעת שדיבר העץ על כעסו של האדם בלשון כללית, הוא הרגיש שהוא לא יכול יותר. בלי שהבין ממש מה הוא אומר, דיבר קולו:
"לא אכפת לי מבני אדם, עץ, לא איכפת לי. אני לא יכול יותר להעמיד פנים שאיכפת לי. אני לא יכול יותר להעמיד פנים בכלל. אני מרגיש שאני כבר עומד להתפוצץ. אין לי כוח. אין לי כוח לעולם הזה, באמת, אני לא יכול להמשיך כך. אני נחנק, אין לי אוויר לנשימה. אני כבר לא יכול יותר להעמיד פנים שהכל בסדר. עץ, אני לא יכול יותר להעמיד פנים שאני גדול, כי אני לא. באמת. בקושי אני בן ארבע. פשוט אני לא מסוגל יותר לחיות בעולם הזר הזה. אני רוצה הביתה. לא רוצה לדאוג יותר. לא רוצה להיות אחראי לשום דבר, רק שיניחו לי, שיניחו לי."
דמעות גדולות החלו לזלוג במורד לחייו. הוא לא
ידע מה הוא אומר, רק הרגיש שקול עצור ששוכן בתוכו פורץ את דרכו החוצה ונושא עמו ברכה מן המעמקים.
"כי באמת, עץ, כל זה הוא טעות. באמת, מעולם לא גדלתי. רק עטיתי קליפות, מרוב פחד, כי חשבתי שצריך עוד ועוד קליפות. אבל בפנים, אתה עדי, עץ, בפנים, לא גדלתי, נשארתי הילד המבוהל הזה. הצלחתי איכשהו לשרוד עד עכשיו אבל אני לא רוצה יותר, עץ. זה מוות בעודי בחיים."
וכעת היה הבכי כואב ועמוק והוא כרע אל האדמה חופן פניו בידיו בבכי שנמשך זמן רב. אט אט נרגע ורווחה קטנה החלה פושטת עם ההרפיה של העייפות. מבין השברים של נפשו הוא יכול היה לחוש בנבט רענן ונקי כמימיו של מעיין צעיר. נוח היה לו לרבוץ בתוכו ולא ללכת לשום מקום. להישאר רק כאן, לעולמי עד.
"אני לא יודע, עץ," אמר, עודו רובץ על האדמה באין כוח, "פתאום אני רואה שכל כך קשה לי, אני אפילו לא יודע למה. אני לא חושב שהיו לי חיים קשים במיוחד, רק הדבר הזה, אולי, האכזריות שבה כפיתי על עצמי לגדול, שבה למדתי שאסור לבכות, שצריך להתאפק, שצריך להתאפק בכל מחיר, העוצמה הזו שבה לא הרשתי לעצמי להיות, כי הייתי צריך להיות גדול ולהסתיר את זה שאני לא. כי אני באמת לא, באמת אני ילד בן ארבע. אחר כך, היו כל השנים הללו ששיחקתי את תפקיד המבוגר, בהצלחה מסוימת, אבל במחיר נוראי, וכל הזמן הזה לבד, לבד לגמרי. לא שלא היו וישנם אנשים, ובכל זאת, לבד."
שוב היו הדמעות שם והכאב, אבל יחד אתם חש במגע הבנתו המרפא של עץ האלון.
"נמאס לי לשרוד, עץ, אין בזה כל טעם, אני רוצה שהמוות ייקח אותי."
והוא השתרע על הגב בעיניים עצומות ולא חשב יותר על דבר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
3.
|
|
|
|
|
|
|
קרירות הלילה העירה אותו. העץ דמם. מלמעלה, חצי ירח בהיר הטיל את אורו בכל, וכמין קסם היה שרוי באוויר. הוא התרומם באיטיות לישיבה. העיר במרחקים הייתה מנוקדת אורות, ושתקה כנגד השמיים השחורים.
"עץ?"
העץ ענה בהמהום של נוכחות.
שקט שרר בכל וג' דימה לשמוע את קול אהבתו של העץ אליו. הוא חייך חיוך קל בחשכה. היה נדמה לו שמאז ומתמיד זה מה שאומר לו העץ, אבל רק עכשיו היה פנוי להקשיב.
בקול רך אמר:
"אני באמת לא מבין שום דבר, עץ יקר, לא מבין איך אנחנו מדברים, למרות שאני יודע שזה כך, זה לא מתקבל על דעתי. לא מבין כיצד אני בן ארבע. למרות שאני יודע שזה כך, זה לא מתקבל על דעתי. זה כאילו שאני רואה וחש עכשיו דברים באיזה ממד של ממשות שנסתר לגמרי מתודעתי הרגילה. בעולם הזה אני חש שביב של תקווה, אבל תודעתי הרגילה מתקשה להבין. ואני יודע שהיא לא תניח לי, שאני לא אניח לעצמי, וכך, אני לא רואה לזה הרבה סיכוי."
"מי אומר את זה?" שאל העץ, "מי אומר שאין לזה סיכוי?"
ג' חשב רגע:
"האדם המעשי, כמובן, מי שמכיר אורחותיו של העולם והוא עצמו מבוגר מאוד וראה דברים רבים בחייו. הוא לא מאמין לדבר ולא מאמין לאיש."
"ואתה מאמין לו?"
"האיש הזה הוא אני," אמר ג' קדורנית.
"הוא לא!" אמר העץ בביטחון כה רב שלרגע אחד הבין ג' את כל מה שהיה להבין. אבל הרגע הזה חלף והוא שב לשאול את העץ:
"אז תסביר לי, עץ, תסביר לי. אני לא מבין שום דבר, אני באמת מרגיש כמו גוזל רך שזה עתה בקע מן הביצה. אני לא מסוגל לחזור לחיים. הדבר היחיד שאני מבין הוא שיש בי מקום זעיר של שקט. אבל אני חושב שברגע שאצא לכיוון כלשהו ואפילו רק למרחק של מטר אחד, אלך לאיבוד, אתפרק לרסיסים. תסביר לי עץ, תסביר לי את מה שאני לא מבין."
"אני לא יודע," אמר עץ האלון, "אני לא יודע את המילים. בוא נדבר. אני מרגיש שאם נדבר על כך ביחד ייוולדו המילים מעצמן."
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
4.
|
|
|
|
|
|
|
"אני חושב," אמר לבסוף ג', "שאני מפחד לחיות. בעיקר אני מפחד מן הזרות, מן הבדידות, מן המוות. אני מפחד מן הניכור, מן המגע הגס והבלתי אישי של החיים, מזה שהכל עצוב כל כך, שכולנו בני האדם מנסים למצוא איזו פינה של חום בעולם הזה, אבל בעצם כל אחד כל כך עסוק עד שאינו יכול לנדב חום לאדם אחר. וגם אם כן, זה אפילו עצוב יותר. עצובה ההצטופפות הזו בחום המשותף הקטן והמאמץ להכניס בכל זה משמעות, לעשות משהו, להעמיד פנים שכאילו יש טעם בשעה שאנחנו לא יותר מגרגרי חול המתרוצצים בעולם עצום ממדים וריק. אני לא יכול לסבול את זה יותר."
משהו בדיבורו של ג' כמו הדביק את האוויר בתוגה וערבב את הקסם בעצבות רכה. הוא כבר לא היה כל כך בטוח במה שאמר. הוא יכול היה לחוש מעין מרחב מורכב ומסוכסך מקיף אותו מכל עבר, אבל כאן, מתחת לעץ ועל הגבעה, היה הכל מונח במקומו הנכון ומלא בממשות שהוא לא יכול היה לכפור בקיומה. בכל זאת חזר ואמר:
"אין לזה טעם, עץ, אני לא מוצא לזה טעם, הכל גדול מדי וריק מדי, בודד לאינסוף, אובד בתוך חלל אדיש וסתמי, לא רואה איך זה יכול להיות אחרת."
וכשאמר את הדברים היה מגשש בחלל המחשבה בחיפוש אחר דבר מה שיאשר את הממשות שנבטה בו. הוא חש שהעץ מחייך ובלי משים הרגיש שהוא מחייך שוב, לו רק יכול היה להאמין במציאות הקטנה הזו, לו רק יכול להאמין, אבל מחשבתו המגששת לא מצאה דבר להיאחז בו, היא שבה ובישרה לו בכל מקום שהגיעה אליה – העולם ריק. רק מדבריות של חומר סתום. זאת האמת. ומכיוון שהיה נאמן לאמת נטה לפזר את מעט הלחלוחית שחש בתוכו.
"מדוע אתה עושה את זה?" שאל העץ.
"עושה את מה?" תמה ג'.
"מגרש את השכינה."
"על מה אתה מדבר?" נבהל ג' לרגע, "על איזה שכינה אתה מדבר?" אבל הוא ידע, הוא ידע בדיוק על מה מדבר העץ, ודמעות גדולות החלו לזלוג במורד לחייו.
"אני לא יכול להאמין, עץ, אני לא יכול. משהו מונע ממני להאמין, זה היה יכול להיות כל כך קל בשבילי להאמין, הלוואי הייתי יכול, אבל אני לא יכול, אני כבר גדול מדי, ספקן מדי, מקולקל מדי. אני יודע, אם אתפתה להאמין, זה לא יהיה באמת. זה לא יהיה אני, זה יהיה עוד משחק, ואני לא מעיז לשחק עוד משחק של כאילו-משמעות בשעה שההיגיון חוזר ואומר שאין ולא יכולה להיות כל משמעות."
"אבל אתה מרגיש עכשיו, אתה ממש מרגיש את הממשות, אתה יודע בכל נשמתך שמה שאתה מרגיש הוא נכון, למה אתה מאמין להגיון יותר מאשר אתה מאמין לעצמך?"
ג' חשב על כך, כעין סכסוך החל להתפתח בו, הוא חש שכפסיעה עומדת בינו לבין הכרעה, אבל הוא פחד.
מהדהד עם הרגשתו שאל העץ:
"ממה אתה מפחד?"
"שזה לא אמיתי, שזו אשליה עצמית."
"מה אכפת לך?"
הדבר הפתיע את ג'. באמת מה אכפת לו? האם לא רצה למות רק לפני מספר שעות? משום מה ידיעה זו נסכה בו כוח. וכי למי הוא צריך לתת דין וחשבון? איזו רוח של מרדות ניעורה בו לפתע והוא חש לרגע כמו ילד קטן ושובב המתעקש על רצונו. באמת מה איכפת לו? מה איכפת לו להתעקש להיות בדיוק היכן שהוא רוצה להיות. כלומר כאן. מה אכפת לו אם זו אשליה או לא אשליה כל עוד זה הוא? מה אכפת לי? חזר ושאל את עצמו.
"וכי מה היא המציאות, ככלות הכל?" שאל העץ.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| דני לסרי
| /images/archive/gallery/521/407.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
על המחבר
|
|
|
|
|
|
|
דני לסרי הוא מייסדם של בית הספר "מיתר", בית הספר התיכון ה"אקדמיה הדיאלוגית", ופילוסוף של החינוך. הקטע לקוח מתוך הספר "שיחות עם עץ אלון".
| | | | | |
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
