 |
/images/archive/gallery/714/665.jpg ציור של ארכימבולדו
 |
|
|
|
|
| אדם מספר על עצמו סיפור ומשתעבד לו. ובאמת, אין זה הסיפור שלו, כי אם של כולם. דני לסרי על רודנות, גניבת דעת ופרויקט העצמי |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
דני לסרי
28/2/2007 8:38 |
|
|
|
|
|
|
|
האדם הלכוד בתוך הסיפור של עצמו - עסוק ללא הרף בניהול האובייקט הסיפורי. זהו פרויקט רץ, הנמצא ברקע כל הזמן. הרבה מדאגותיו, סבלותיו, והתנהלותו בעולם, קשורה כולה לרובד זה.
הוא נתון לתוכנית-אב שאינו מסוגל לסטות ממנה. פרויקט העצמי שלו מאיץ בו לנוע במסילה, להתקדם ללא הרף לקראת הגשמתו. היעד הלא מודע שלו הוא סיפור הצלחה, לא הצלחה ממשית.
סיפור ההצלחה הוא הסיפור שיוכל לספר בסוף חייו. שיוכלו אחרים לספר עליו כיוון שיהיה בר-עיכול.
 |
| חינוך לשטחיות |
|
הילד נותר בודד. אף אחד לא ידבר אתו על אינסוף של עולם, על ומדוע יש מלחמות. דני לסרי על נפשו של בן שש |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
ומה שעושה סיפור לבר-עיכול, לעולם אינו נבחן על ידי האדם עצמו– אין זה סיפור שהוא עצמו יוכל לעכל בסוף חייו – אלא תמיד על ידי אותו קהל דמיוני ששופט ונותן קיום לסיפור. למענו הוא מקדיש את חייו.
לצורך בניית הסיפור הזה הוא משתמש מכל הבא ליד. החומרים הזמינים לקוחים מן השדה הסיפורי. קטעים של אחרים, תסריטים, מבנים ששימשו אנשים אחרים ושהוא מחבר אותם באופן מיוחד.
מכאן גם ההימשכות לרכילות, למציצנות, להשוואה הבלתי פוסקת. הוא נמשך לסיפורי חיים של אחרים כדי שיוכל לספר את סיפורו ביתר תוקף. הסיפור של האחר נותן לו תוקף כי זה סיפור שכבר סופר על ידי אחרים. סימן שגם סיפורו יוכל להיות בר-עיכול.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מדרגות של מועקה
|
|
|
 |
|
|
|
הוא לא מתפקד בתוך העולם, הוא מתפקד בתוך עולם של סמלים. גם כשהוא בונה דבר מה בעולם הממשי, הרי זה חלק ממניפולציה של תקשורת. התנועה נעשית כולה בצל התנועה בעולם הסיפורי ומונעת על פי חוקיו. ואם הוא רוצה לנוע ימינה, אך סיפורו דורש ממנו לנוע שמאלה, הוא ינוע שמאלה.
הוא לא מתפקד בתוך העולם. תנועתו אינה מבטאת את עקיפת המחסומים הממשיים שניצבים בדרכו - אלא את השדים הנאבקים בדעתו. ובאמת אין זו דעתו, זו הדעה הכללית.
נכון, הוא מזיז דברים בעולם הממשי. אבל צריך להבין
אותם מתוך הסיפור. למשל, להעביר את המסר לכל היושבים בחדר שאכפת לו מהם. כלומר, בנה עוד נדבך בסיפור שלו כאדם אכפתי.
הנה בנה מדרגות, אבל באמת מה שהוא עשה, זה ליצור אקט תקשורת שנועד לספק לסיפור שלו חומר גלם. זה השפיע על האופן שבו הוא בחר לבנות את המדרגות. הן לא לא נבנו כדי לשרת אותו בישירות ופשטות. גם לא כמעשה רב-חן ומאציל יופי. הן נבנו כמעשה סמלי, גנבת דעת, באופן מסורבל ומעיק. האנשים שיעלו במדרגות אלה עכשיו, גם אם לא יהיו מודעים לכך, ישאו את מועקת סיפורו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שיגלו מה?
|
|
|
|
|
|
|
והרי זה לא היה חייב להיות גנבת דעת. זה היה יכול להיות מעשה תקשורתי מבלי שיהיה מעשה של לקיחה. עצם התקשורת אינה הופכת דבר למעיק. כי גם זה צריך לראות: קיים הבדל בין תקשורת שהיא נתינה ודאגה ואכפתיות לבין תקשורת שאמורה להעביר את המסר של נתינה דאגה ואכפתיות. הבדל דק אבל תהומי.
וכאשר הוא מרגיש אשם, מה שהוא דואג לו בראש ובראשונה אינו לצדק הפשוט, הוא דואג למבנה הסיפורי שלו ומה נעשה לו. וכעת כשיפעל הוא לא יפעל כדי לתקן את העוול שעשה, הוא יפעל כדי לתקן את האובייקט הסיפורי שנפגם. הוא יתרצה, הוא יהיה נחמד, הוא יעניק מתנות, אבל באמת הרובד הממשי של כל זה משועבד לרובד הסמלי והרובד הסמלי משרת דבר אחד: בניית הסיפור.
כך צריך להבין את האשמה, וכך צריך להבין את חוסר היכולת ללמוד ולהפיק לקח תחת צל האשמה. בהשראתה היא מסתירה את החרטה, ומונעת את אפשרות התיקון. הוא לא יכול ללמוד מן הממשות כיוון שכולו כלוא ברובד הסיפורי. הוא עסוק כל כך בשיפוץ התדמית עד שאין לו פנאי למשהו אחר.
כאשר הוא מרגיש אשם הוא נכנס לפעילות של הפחתת מתח האשמה. הדרך לעשות את זה היא שוב על ידי מניפולציה של סמלים, שיפוץ החוויה, ארגון המציאות. אבל לא ארגון המציאות הממשית, אלא על ידי ארגון המציאות הסיפורית, ארגון דעת הקהל הסמויה, והוא עושה זאת אפילו אם אין אף אחד, כי באמת זה לא נכון שאין אף אחד – הוא רדוף כל רגע בחייו על ידי הקהל. מלא אף אחדים הממלאים את נפשו.
והדבר שהוא מפחד ממנו יותר מכל הוא שיגלו את זה. שיגלו מה? הוא לא יודע להגדיר לעצמו מה הוא הדבר שהוא מפחד שיגלו. הוא רק נרדף על ידי הצורך להסתיר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הקרבן לתכנית האב
|
|
|
|
|
|
|
והדבר המפחיד אותו יותר מכל זה שהוא יגיע לסוף חייו, יסתכל על חייו ויראה סיפור של כשלון. זה כל כך מפחיד אותו עד שזה מקפיא אותו לגמרי. הוא אינו מסוגל לעשות דבר. כל דבר נושא בתוכו את האפשרות שהוא בחר מהלך לא נכון, ובמקום להתקדם, ולקדם את עצמו (את סיפורו, שוב ושוב צריך להגיד, הוא לא מקדם את עצמו, רק את סיפורו), הוא פגם בסיפור. לא שעכשיו הסיפור כל כך מושלם. אך ישנה דאגה שזה יכול להחמיר. במיוחד שהזמן רץ.
זה הכי קשה: הזמן רץ קדימה. הוא לא ממתין, ואי אפשר לחזור אחורנית ולתקן. כן, אולי אפשר קצת, הרי זה מה שהוא מנסה לעשות כל הזמן. ובכל זאת, אם יבחר במהלך הלא נכון, יתחתן עם האישה הלא נכונה, יגיע לעבודה הלא נכונה, יבזבז את זמנו ומשאביו על הפרויקט הלא נכון, וכן הלאה, כל זה לא יצליח לבנות את הסיפור. הוא יושלך מן הסוס של פרויקט העצמי.
עכשיו, כשהוא מרגיש משהו, כשהוא נמצא בלב חוויה מרגשת, יש בו רובד שעוקב כל הזמן אחר החוויה ומספר אותה במקביל. כשהחוויה סוטה מן הסיפור הנכון הוא משתדל לשפץ אותה, מנחה את עצמו מה להרגיש ואיך להרגיש כדי שיוכל לצאת מזה עם סיפר מתקבל על הדעת: "היה נפלא. לא בזבזתי את זמני לשווא, אני ממליץ מאוד לכולם לעבור את החוויה הזו". וכלל לא משנה אם אכן היה רובד חוויתי ממשי שהיה נפלא. מה שמשנה הוא שבסיכומו של יום הוא מעלה את כל זה קורבן לתוכנית האב, לפרויקט העצמי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לא את עצמו הוא משרת
|
|
|
|
|
|
|
את כל זה הוא לא עושה למען עצמו. הוא עושה למען הרודן. הוא חושב שהוא עושה את זה למען עצמו – ברגעי התפכחות הוא עצוב שהוא כל כך עסוק בעצמו, שהוא לא מצליח לראות ולפגוש מישהו אחר – אבל באמת הוא לא עסוק בעצמו, הוא עסוק ברודן, לו הוא מוסר את הכל.
אנשים נוטים להתרשם ממנו כאדם אנוכי הפועל לתועלת עצמו, אבל הוא הכי פחות אנוכי, הכי פחות פועל למען עצמו, וזו גם הסיבה שהוא הכי פחות רלוונטי לאחרים. אם הייתה לנו משקפת שהייתה מסוגלת להציץ אל האני הממשי שלו, היינו רואים דמות רזה, לבושה בלויים, מבטה כבוי.
אכן, עבדות כבדה מאוד, רודנות עריצה. ושוב, האדם מדמה שהוא משרת בזה את תועלתו וטורח להסתיר אנוכיות מוגברת זו. בשעה שלא את עצמו הוא משרת. אמנם נכון, האדם העסוק בסיפורו אינו יכול להתפנות באמת למישהו אחר, הוא לכוד בדפוסי תגובה, ובחרדת התמיד.
הוא לא יכול להרשות לעצמו להתפנות למישהו אחר, אלא אם כן זה משתלב בסיפור, בתוכנית האב, בפרויקט העצמי. אבל לא כי הוא עסוק בטובתו. באמת בסופו של דבר כל זה לא משרת אותו. זה משרת את הרודן, האליל – אלוהות-הקהל.
ומה הוא האינטרס של האדם לשרת את האליל?
|
|
|
|
|
|
|
 |
| דני לסרי.
| /images/archive/gallery/521/407.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
על המחבר
|
|
|
|
|
|
|
דני לסרי הוא מייסדם של בית הספר "מיתר", בית הספר התיכון ה"אקדמיה הדיאלוגית", ופילוסוף של החינוך
| | | | | |
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
