 |
/images/archive/gallery/120/810.jpg מנדלה
 |
|
|
|
|
|
|
| אלוהים מציע לנו עסקת חליפין: אם תיצרו עבורי מקום במציאות החומרית, אני אכנס גם למרחבים הרוחניים שבתוככם. אור זוהר על פרשת תרומה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כמעט כל אחת מהתרבויות העתיקות והמפוארות של המין האנושי שהתקיימו מעל פני הפלנטה הכחלחלה שלנו הותירה אחריה מורשת של מבני ענק שמהם אנחנו יכולים ללמוד אודות מה שנחשב לחשוב ולמרכזי עבור בניה ובנותיה של אותה התרבות. הפירמידות במצרים ובדרום אמריקה, המקדשים בתת היבשת ההודית או הקתדרלות במרכזי הערים האירופאיות מהווים עדויות ענק שבחומר לעולמם הפנימי והרוחני של בני האדם ושל התרבויות שיצרו אותם.
 |
| הנחש שפרח באוויר |
על חידות זן קבליות, גברים ריקים שמלאים בחכמה, דמויות מסתוריות, משפטים ושיפוטים
|
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
ומה נותיר אנחנו אחרינו? באילו צבעים יצבעו הארכאולוגים והחוקרים של העתיד הרחוק את התרבות שלנו כאשר יתבוננו בהריסותיהם של מבני הפלדה והזכוכית של קניוני הענק שהקמנו לעצמנו? כמו התרבויות שלפנינו, התרבות האורבאנית והחומרית שלנו משקפת את הלכי רוחנו ומתוך התבוננות באופן שבו אנחנו בונים את מרכזי הערים שלנו ניתן ללמוד על מה שבאמת חשוב לנו.
כל תרבות אנושית נבנית מסביב למרכז ולכל חברה יש את מדורת השבט שלה. המרכז הזה יכול להיות מקום, רעיון, אמונה, חפץ, ספר, טקס, סגנון חיים כלשהו או שילוב מסויים של מרכיבים כגון אלו. באשר לנו, למרות מה שאנחנו אולי אוהבים לחשוב על עצמנו ולמרות כמה זרמים תת קרקעיים וחתרניים וכמה כיסי התנגדות אחרונים, החברה שלנו מציבה במרכז הוויתה באופן גורף את עולם השפע החומרי, התעשייה, המסחר, והצרכנות.
היחסים בין חומר ורוח הם יחסים מעניינים ומורכבים. כמו בבדיחה הידועה על הכומר הפרוטסטנטי, הכומר הקתולי והרב היהודי שנפגשו כדי לדון על האופן שבו הם מחלקים את כספי המיסים שהם גובים מאנשי הקהילה שלהם. אמר הפרוטסטנטי: אני מצייר עיגול על הרצפה וזורק את הכסף לשמים, מה שנופל בתוך העיגול – שלי. מה שנופל מחוץ לעיגול – לאלהים. אמר הקתולי: גם אני מצייר עיגול על הרצפה וזורק את הכסף לשמים. מה שנופל בתוך העיגול – לאלהים. מה שבחוץ – שלי. אמר הרבי: אני זורק את הכסף לשמים. מה שנשאר למעלה – לאלהים ומה שנופל למטה שלי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אלכימיה
|
|
|
 |
|
|
|
מעבר לקוריוזים ולסטריאוטיפים, מאחורי בדיחות מהסוג הזה עומדות שאלות אמיתיות מאד ורלבנטיות מאד. מהי באמת חלוקת האנרגיה והמשאבים הנכונה בין חומר ורוח? מה צריך להיות טיב הקשר בין הרבדים הללו? מה בכלל המשמעות של משהו ששייך לי, או למישהו אחר או של משהו ששייך לאלהים?
פרשת תרומה עוסקת בבניית המרכז החומרי והרוחני של מחנה ישראל במדבר: "וידבר יהוה אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי:
וזאת התרומה אשר תקחו מאיתם זהב וכסף ונחשת: ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים: וערת אילם מאדמים וערת תחשים ועצי שטים: שמן למאר בשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים: אבני שהם ואבני מלאים לאפד ולחשן: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם: ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו:" (שמות כה א-ט).
מחנה ישראל במדבר היה מסודר בצורה סימטרית בצורת מנדלה טיפוסית עם מרכז וקצוות. שנים עשר השבטים היו מסודרים שלושה שלושה מכל צד בכל ארבעת רוחות השמים ובאמצע המחנה הזה מבקשת האלוהות לבנות לה משכן. המשכן הוא משכן חומרי, עשוי מזהב ומכסף ומנחושת ומעורות ופרוות ובגדים ועצים ושמנים, אבל מהותו היא יצירת מרחב מקודש באמצע המחנה. בבניית המשכן כאילו מציע האל לעמו עסקת חליפין: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" כלומר, אם תיצרו עבורי מקום במציאות החומרית, אני אכנס גם למרחבים הרוחניים שבתוככם.
בניגוד למקומות אחרים בתורה, כאן אין מס קבוע ואין ציווי מוגדר מה וכמה צריך לתרום. כל אדם נותן את מה שליבו חפץ ומתוך תרומת הלב
נבנה המשכן. בכך לכאורה כאילו נוטלת האלוהות סיכון מסוים: בניית המשכן החומרי לאלוהות תלויה ברצונם הטוב של הבריות. ובאמת, הציווי לבניית המשכן מהווה הזמנה. הזמנה לאפשר למרחב החומרי להיפתח בפני האלוהות. הזמנה ליצור מרכז שהוא מרחב מקודש, הזמנה למקם את הרוח בלב ליבה של המציאות הפיזית, הזמנה לבצע טרנספורמציה של החומר.
ואכן בפירוש ספר הזוהר לפרשת תרומה מפורשת המילה תרומה גם מלשון תמורה וגם מלשון הרמה: בניית המשכן במרכז המחנה מסמלת את האופצייה שמציעה לנו האלוהות להתמיר את המרחב החומרי שלנו וליצור מציאות שבה אנחנו מרימים את עצמנו ואת עולמנו החומרי לעבר הרוחני: מן סוג של תהליך אלכימאי מתמשך שבו אנחנו מזקקים את החומר ובוראים בעזרתו מרחבים של רוח ושל אלוהות המתגלים בתוכו.
לא שלילת החומר, לא ביטול חשיבותה של המציאות הפיזית, לא התכחשות ליפי הזהב והכסף או לנועם המגע של בדי הארגמן ושל עורות התחשים או לריחם הטוב של השמנים ושל קטורת הסמים. להפך: שימוש בכל אלה, ביפים, בטובים ובנעימים של החומרים על מנת ליצור את המרחב האלוהי.
תורת הסוד העברית רואה בתמונה הסימטרית של מחנה ישראל במדבר, על השבטים הסדורים בארבעת כיווניה והמשכן הבנוי באמצעה, תמונה פנימית המייצגת את מבנה התודעה האנושית. בדומה מאד למנדלות, וליתר דיוק – לינטרות, של תרבויות המזרח הרחוק, התמונה של מחנה ישראל ושל המשכן היא אחד הדימויים המרכזיים שבו השתמשו מקובלים במשך דורות רבים על מנת להתרכז בבחינת המרחבים התודעתיים שנגלים בעין רוחו של זה המפנה את תשומת ליבו פנימה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מה נמצא אצלי באמצע ומה נמצא בקצוות?
|
|
|
|
|
|
|
ברובד הזה, ניתן לתפוש את התמונה של מחנה ישראל ואת סיפור בניית המשכן כתהליך של התבוננות ושל יצירה שבו אנו לומדים להכיר את עצמנו על פי הקריטריונים של חומר ורוח, של מרכז ושל קצוות, של אלוהי ושל אנושי. ברובד הזה, הסיפור של פרשת תרומה הוא ליצור בתוכינו משכן לאלוהות, מרחב מקודש שיהווה מקום מרכז לקצוות המתפרשים של התודעה שלנו.
בדרך לבניית המשכן הפרטי אפשר שיעלו כל מיני אבחנות ושאלות: האם בכלל יש לי חוויה פנימית של אמצע? או של קצוות? מה נמצא אצלי באמצע ומה נמצא בקצוות? אולי המשכן כבר קיים, אבל מה יש בתוכו? מה היא ההרגשה שלי כאשר אני מטייל/ת בין האמצע והקצוות? איפה נוח לי להיות? האם אני יכול/ה להכיל את חוויית המרכז ואת חוויית הקצוות של התודעה שלי? האם יש משהו שנמצא אצלי מחוץ לגבולות המחנה, כלומר מחוץ לגבולות יכולת ההכלה של התודעה שלי...?
בניית המשכן הזה יכולה להתבצע באופנים רבים ומגוונים. כל איש ואישה כאשר ידבנו ליבו או ליבה: המשכן הפרטי שלנו נבנה מהחומרים שמהם מורכבים החיים שלנו, ודווקא מהיפים ומהמובחרים שבהם. ההזמנה של פרשת תרומה היא שלא צריך לוותר על כלום, למעט המחשבה על כך שחומר ורוח, שעולם ואלהים הם שני דברים שונים אלא רק רק להתמיר, ולהרים. ככל שנדע לקיים את המרחב המקודש השמור לאלוהות שבמרכז ה"מחנה" שלנו, תתפשט האלוהות כלפי הקצוות והכיוונים ותשכון בתוכנו.
שבת שלום.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קבלה מעשית – התרגיל השבועי
|
|
|
|
|
|
|
השבוע של פרשת תרומה הוא זמן טוב לבנות לעצמנו משכן פנימי ופרטי לאלוהות.
1. נצייר לעצמנו בעין רוחינו את תמונת ה"ינטרה" של מחנה ישראל כדי לדמות לעצמנו את עצמנו.
2. נטייל במרחבי התמונה הדמיונית הזו: תחילה – נשוטט ברחבי ה"מחנה": מה נמצא מאחורינו ומלפנינו ומה בצדדים? מהו המדבר שמקיף את המחנה ומה מחוצה לו?
3. מתוך כל מה שמצאנו, נבחר את "נדבת הלב" שלנו, את התרומה שאנו רוצים להביא אל המרכז.
4. לאט לאט נתקרב לעבר מרכז ה"מחנה" שלנו. שם נגיש את התרומה שלנו ונבנה לעצמנו משכן, שבו ננסה לשהות מעט.
5. נרחיב את תשומת ליבנו מן המרכז החוצה אל כל המחנה כולו: איך אנחנו מרגישים ב"מחנה" הפרטי שלנו? האם צריך לשנות משהו?
בהצלחה
|
|
|
|
|
|
|
 |
| אור זוהר
| /images/archive/gallery/490/628.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
המעוננינים ללמוד קבלה וספר הזוהר עם אור זוהר מזומנים לשלוח מייל
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | קבליסט בלונדיני, מוזיקאי ואיש משפחה | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
