ראשי > ניו אייג' > תומר פרסיקו
בארכיון האתר
תנו לגדל אגו בשקט
מה עושה ילדה בת שש באשראם של אושו ואיך זה לגדול באווירה אנרכית-רוחניקית שבה הכל מותר (חוץ מלומר משהו רע על המאסטר). מרואשה פריזוניוס, היום כבר בת 36, עשתה סרט דוקומנטרי על ילדותה שעפה ברוח
20/2/2007
אושו הוא ללא ספק אחד המורים הרוחניים המשפיעים ביותר במאה השנים האחרונות, ואחד הקונטרוברסליים ביותר. כמו אותה אמירה נדושה בנוגע לארץ מוצאו, הרי שאפשר לאהוב אותו או לשנוא אותו,
אבל להישאר אדיש אליו אי אפשר. על גבי הדפים הווירטואלים של אתר מכובד זה כבר הוחלפו מהלומות מילוליות בנוגע אליו, והמלחמה על ההיסטוריה (או על שיכתובה) הגיעה לשיאים עם
סדרת הכתבות האגדתיות של החסיד לשעבר אורי לוטן ז"ל (שעכשיו גם זכו לצאת בספר) ועם תשובת חסידיו בהווה כעוטסב וממשיכי דרכו כטיוהר.

על אושו אם כן נאמר די והותר ולא הייתי מכניס ראשי שוב למיטה הטנטרית הרוטטת הזאת אלמלא היתה לכך סיבה טובה, וזו אכן נזדמנה. ביום שני הקרוב ישודר בערוץ 8 סרט דוקומנטרי מצוין שנעשה על ידי מרואשה פריזוניוס (Maroesja Perizonius). מרואשה, כיום בת 36 ומתגוררת בהולנד, גדלה כילדה באשרמים ובקומונות השונות של תנועתו של אושו. הסיפור הוא פשוט, גם אם לא קל: אמה של מרואשה היתה סאניאסית והיא לקחה איתה את בתה לכל מקום שחיפושה הרוחני לקח אותה. תחילה היו השתיים באשראם הראשון של אושו בפונה שבהודו, אחר כך נדדו איתו למרכז הענק שלו בארה"ב ומאוחר יותר חיו בקומונה אושואיסטית באמסטרדם. כל הזמן הזה נגררה מרואשה הקטנה ממקום למקום, מנסה להשתלב באנרכיה, כמעט ללא כל אפשרות להכניס סדר ויציבות בחייה.

בסרט, שמשלב קטעי וידאו נדירים מהתקופה, מנסה מרואשה להתחקות אחר ילדותה האבודה, פשוטו כמשמעו. כבר בגיל שש הוחלף שמה ל"פְּרֶם צ'אנְדְרָה" והמלתחה שלה היתה כמעט כולה גלימות אדומות; היא לא הלכה לבית ספר רגיל וחלקה את חייה עם מאות מבוגרים ועשרות ילדים זרים; כמעט שלא היה לה רכוש פרטי ולתקופות ממושכות אף נפרדה מאמה שנסעה לקומונה אחרת או נכנסה לאחד הקורסים הרוחניים שבאשראם. מול המצלמה מתייצבת מרואשה מול אמה ושואלת אותה מה עלה בדעתה כאשר היא הכניסה אותה כילדה לתוך הכאוס הניו אייג'י הזה.
ילדות מאוד לא מקובלת
אושו אכן היה מהפכן, לטוב ולרע. מהפכות מטבען הן לא דבר נעים, ואנשים רבים נפגעו על ידי מעשיו, יותר מדי לדעתי. מאידך אי אפשר להתעלם מתרומתו של אושו לשיח הרוחני בימינו. אני זוכר שמורה רוחני הודי (אג'אי סינג) אמר לי שהוא חושב שאפילו חלק מהעניין ברוחניות בהודו בימינו ניתן לזקוף לזכותו של אושו, מפני שבתקופה שבה הודים מהמעמדות העליונים התביישו ב"פגאניות" או ב"פרימיטיביות" של דתם הוא הצליח למשוך לתת-היבשת מערביים רבים שגילו מצדם עניין רב בהינדואיזם, ובכך הכשירו בעיני ההודים את מורשתם הגאונית. יחד עם זאת, כמובן, כיום מוסכם גם על חסידיו שבשלב מסוים הדברים בתנועה העצומה שהקים יצאו מכלל שליטה והידרדרו לתהומות מכוערים.

התמונה שעולה מהסרט היא של חבורת אנשים אופטימיים ואידיאליסטים שמקווים שחכמת המזרח של המורה הכריזמטי והשנון תוכל לרפא את מה שהם מרגישים שמקולקל בהם ובחברתם. בשונה מתקופתנו בה הציניות חלחלה גם אל תוככי הרוחניות, הסאניאסים של אושו בשנות השמונים היו מלאים עד צ'אקרת הכתר בכוונות טובות, בתמימות וביצירתיות, ומקווים בכל לבם לבנות בעצמם עולם חדש מופלא. הבעיה היא, כידוע, שכוונות טובות לא נותנות שום ערובה באשר לתוצאותיהן. למעשה מה שהתרחש הוא שמתוך החלום על חופש מוחלט ובריאה חדשה התהוותה מציאות מעוותת של חוקים מוזרים והגבלות חסרות שחר, כאשר התחום היחיד שנותר חופשי (או פרוץ) הוא המין. לא קשה להבין למה לא כדאי לגדל ילדה קטנה בתנאים כאלה. אכן, אמה של מרואשה עזבה איתה את הקומונה באמסטרדם כאשר היא גילתה את בתה בת ה- 13 במיטה עם גבר מבוגר. אבל עד אז כבר עברו על הילדה שנים של ילדות מאוד לא מקובלת.

על כל אלו כתבה מרואשה
ספר מנקודת מבט אישית, וכעת, בסרט, היא מעמתת את אמה עם הזכרונות הלא נעימים. האם רוב הזמן עונה שהיא חשבה בכנות שמה שהיא עושה הוא הדבר הנכון, וששום דבר לא נכפה על מרואשה. מרואשה עונה, כמובן, שלא צריך לכפות בכוח על ילד להתנהג כמו הוריו, שכן אין לו הרבה ברירות, ולרוב הוא גם ממילא מעוניין לחקות אותם. השתיים מתווכחות גם על הסדרים באשראמים השונים: האם זוכרת שהכל היה חופשי ופתוח. הבת טוענת, למשל, שכאשר אושו היה מגיע עם הרולס רויס היתה חובה על כל הנוכחים לצאת ולקבל את פניו. היא גם מתארת שלושה חודשים בהם נשלחה לבית ספר של התנועה, שם לא למדה אלא נאלצה לעבוד במטבח שתים-עשרה שעות ביום והיה מותר לה לכתוב לאמה רק מכתב אחד בשבוע. מהסרט עולה בבירור שההורים בתנועה הסיקו שחופש מוחלט פירושו ויתור על כל אחריות, כולל אחריות לילדיהם. יצרתי קשר עם מרואשה ושאלתי אותה כמה שאלות.
Boudewijn Geels
מרואשה
לא אפשרו לי להיות אני עצמי
מה את זוכרת מאושו האיש, ומה את חושבת עליו כיום?
"אני זוכרת אותו צוחק בצורה אוהבת אחרי שנתן לי את המאלה [המחרוזת – ת.פ.] שלי כי המשכתי לעצום עיניים זמן רב. אני זוכרת שהרגשתי בגיל שש שהוא אדם מיוחד מאוד. היום אני חושבת שהוא התחיל כמורה מאוד חכם, כפילוסוף עם הרבה כריזמה, במקום הנכון ובזמן הנכון. הוא הביא מסר חשוב, שהיה בעיקרו שילוב של פסיכולוגיה מערבית ורוחניות מזרחית, אבל שמאוחר יותר הוא כנראה נלכד בטריפ של כוח. הבעיה היא שאי אפשר לדעת על כמה הוא בדיוק ידע ושלט אז, כשהדברים התחילו לצאת משליטה. נראה לי שיש כמה אפשרויות: האחת שהוא לא ידע כלל מה מעוללת שילה [מזכירתו האישית, שבפקודתה בוצעו פשעים רבים – ת.פ.]; השניה היא שהם תכננו הכל יחד במטרה ברורה לעשות כסף; השלישית היא שהוא לא תכנן, אבל ידע מה מעוללת שילה, והרשה את זה כדי ללמד אותנו לקח על כוח, דיכוי ופחד. האמת היא שכל אפשרות כאן היא גרועה, ואני לא יודעת מה באמת קרה".

בסרט נראה שאת מרגישה שאמך אחראית למה שקרה לך. האם את רואה גם בגורו אחראי לקהילתו?
"כן ולא. כן אם הוא רואה את עצמו כמנהיג, מאסטר, מישהו שמספק לאנשים 'תורה' כתובה או חוק. לא, אם הכוונה היא להאשים אותו בדברים שהוא לא לימד או בפירושים מוטעים לדברים שהוא לימד. אושו ראה עצמו כמנהיג, אבל כמנהיג שאומר: ' לך לך לדרכך האישית, אני לא התנ"ך שלך'. לכן אין לי כאן תשובה ברורה".

מה את חושבת היה קלוקל בצורה שבה גדלת?
"כשילדים גדלים הם מעצבים את האגו שלהם. כמבוגרים, הסאניאסים, כולל אימי, עבדו על הריסת האגו שלהם, והם רצו שגם הילדים יהרסו את האגו שלהם. אני חושבת שזאת טעות. חייבים לתת לילדים להפוך למישהו, לעצב אופי מסוים. חייבים להרשות להם לשמור סודות, להתעצבן, להיות חסרי ביטחון. כל הדברים האלו היו בעצם אסורים. מצד אחד אפשר לומר שגדלתי ללא הגבולות החברתיים הרגילים, אבל המשמעות בשבילי היתה שלא אפשרו לי להיות אני עצמי. לדוגמא: אני הייתי חסרת ביטחון ולא רציתי לרקוד. כולם רקדו בחופשיות, אפילו אם הם נראו מגוחכים, ואני הייתי עומדת בצד ומסתכלת. לרוב מישהו היה ניגש אלי ואומר לי שאסור לי לעצור את עצמי, שאני צריכה להרגיש חופשייה לרקוד. הרגשתי כאילו הם כופים עלי להיות כמוהם. לכן לא היה לי חופש בכלל. היה אסור להיות ביישן. היה שם טאבו על כל טאבו".

אז מה השתבש?
"אם אתה שם שני אנשים בחדר כבר קיים מאבק כוח. זה בלתי נמנע. בקומונות העמידו פנים שהם חיים ביחד בחופשיות, אבל למעשה היו הרבה משחקי כוח, פחד, מעמדות, חוקים, תקנות, איסורים, צנזורה, וצנזורה-עצמית. היו אמורים לעודד שם חופש אישי, אבל היה שם פחות חופש מאשר בעולם החיצוני. האחריות היתה משותפת, אבל דווקא משום כך אף אחד לא לקח אחריות, ואם משהו השתבש אנשים לא עשו כלום כדי לתקנו. אני חושבת שכיחידים אנשים היו מאוד רציניים בחיפוש הרוחני שלהם, אבל בשנים 1981-1985 לא היתה כמעט רוחניות בקומונות. לא היה כמעט זמן למדיטציה, ואנשים התעסקו רק בלעשות כסף ולהיות 'טובים יותר מהעולם שבחוץ'. אנשים עזבו את המשפחה שלהם, עזבו את בני הזוג שלהם, מכרו את הדירה שלהם ונתנו את כל הכסף לקומונה, והם הרגישו שהם לא יכולים לחזור עם הזנב בין הרגליים. לפעמים היתה להם הרבה ביקורת על התנועה, אבל הם לא יכלו לעזוב כי לא היה להם מספיק כסף, ולא יכלו גם להעלות את הביקורת שלהם כי זה נחשב דבר מגונה לעשות. זה היה סיר לחץ. זה התחיל כקהילה אנרכיסטית שבמרכזה מורה מואר לכאורה, אבל האנשים, מפני שהיו צריכים לנהל אותה איכשהו, הפכו אותה לחברה כמו בכל מקום אחר. זה נהיה ממוסד. וכל התהליכים האלו היו מהירים מאוד, כמו בסיר לחץ. וזה התפוצץ".
אושו הגיע!
תנהלו את החיפוש הרוחני שלכם ותעזבו את הילדים לנפשם
מה היית מייעצת להורים כיום, שלוקחים את ילדיהם לקורסים או מרכזים רוחניים?
"הייתי אומרת להם לנהל את החיפוש הרוחני שלהם בעצמם ולעזוב את הילדים לנפשם. הילדים יוכלו לעשות את זה כשיגדלו, והם גם הרבה יותר יתעניינו בזה אז. כילדים אנחנו נראינו תמיד מאוד שמחים, ולפעמים באמת היינו שמחים, אבל גם היה עלינו לחץ להיות שמחים, כי הרגשנו שזה מה שההורים שלנו רוצים מאיתנו. ועוד משהו: גבולות גורמים לילדים רבים להרגיש בטוחים. ביטול כל הגבולות והתרת 'הקשרים התלותיים בין הורים לילדים', כפי שהיה שם, היא לא הדרך הנכונה לפי דעתי. דיברתי עם ילדים רבים מהתקופה ההיא: עברה עליהם אז תקופה קשה. הם התגעגעו להוריהם, הרגישו שנכפה עליהם להיות 'רוחניים'. גם כיום הם לא ממש רצו להשתתף בסרט כי הם הרגישו שסוף סוף החיים שלהם 'נורמליים'. אז עצתי היא: שימרו על ילדיכם טוב טוב, ולא משנה מה אומר על זה הגורו".


הסרט המצוין, הכולל קטעי וידאו של התנועה משנות השמונים, ישודר ביום שני, 26.2.07, ב- 22:50 בערוץ 8
חוקר דת, אצלו ואצל אחרים

  מדד הגולשים
תשתחרר, בנאדם
                  40.86%
אני הוא זה
                  9.68%
האיש שפתח את הדלת
                  5.38%
עוד...

תומר פרסיקו
גאולה ללא משיח  
האלוהים של אובמה  
כה אמר זרתוסטרא (המקורי)  
עוד...
כל הכותבים
  

כותבים אחרונים
אבולוציה עכשיו
אביתר שולמן
ארז שמיר
בארי לונג
גבריאל רעם
ד''ר דבורה צביאלי
דוד מיכאלי
יונתן לוי
מיכל גזית
ערן גולדשטיין
סקר
מדיטציה עם מנטרה
עושה כאב ראש
עובד חזק
איפה קונים?