 |
/images/archive/gallery/685/593.jpg הצעקה.
ציור של Edvard Munch  |
|
|
|
|
|
|
| הכוח המאגי שהביא ליצירת מכת הצפרדעים מקורו בצעקה שצעקו בני ישראל לשמים. מסע רוחני לארץ מצרים. פרשת השבוע של אור זוהר |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יאללה מכות. מלחמה. פרשת וארא היא פרשה של מאבק מאגי, פסיכולוגי, רוחני וגשמי בין משה ואהרון ובין פרעה וחרטומי מצרים. מטרת המאבק: טרנספורמציה, שינוי, מעבר, התנקות, לידה, שחרור, יציאה, תנועה. הבעיה: פרעה מסרב, מקשיח את ליבו פעם ועוד פעם והמים אינם יורדים, הביצה איננה נבקעת והפרח איננו נובט. לפחות בינתיים.
 |
| שתיקה בתוך דיבור |
|
המעבר מספר בראשית לשמות הוא מעבר מעולם המעשה אל עולם המילים. השבוע של פרשת שמות הוא זמן טוב לשים לב מתי אנחנו נמצאים במצב של ''גלות הדיבור'', כלומר מדברים במילים ריקות מחוויה פנימית |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
מצרים וישראל חד הם. ממילא סיפור יציאת מצרים מתרחש בתוכנו: "מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה". (תהילים קי"ח) – עבדות היא מצב של אין מרחב וחירות היא מצב של יש מרחב. ישראל הוא הרצון השואף לצאת למרחב, לנוע, להיות חופשי ולחפש את ארץ הקודש. אבל, בכל פעם שהפריצה קרבה והשינוי מתקרב, יש התנגדות. יש אמנם פסוק שאומר "חדש מפני ישן תכניס", אבל הישן המוכר והטוב לא מפנה את מקומו כל כך מהר.
ברם, השינוי חייב להתרחש. שאם לא כן, מות נמות. אם לא מבחינה פיזית, לפחות מבחינה רוחנית. עבדות מצרים גוזלת את מיטב כוחותינו. "כל הבן הילוד הייאורה תשליכוהו" (שמות א) זה מכלה אותנו, זה שורף אותנו ואפילו הקישואים והאבטיחים, סמלי הנוחות והביטחון היחסיים של עבדות מצרים לא יצליחו לסמם אותנו: "ויאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבדה": הרצון האותנטי להיות חדש, אחר, אמיתי, מעלה מתוכנו כזאת זעקה, שאפילו אלהים, שבמצב האין מרחב של מצרי מצרים אין לו מקום ודריסת רגל, לא יכול להתעלם ממנה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
לנטוש את המוכר ולצאת אל החופש
|
|
|
 |
|
|
|
ואז מתחיל הבלגן. קולו האותנטי של הרצון לחופש בקע ממעמקי ליבנו והוא יהדהד וירקד במרחבי מציאות עבדות מצרים שלנו עד שמשהו בחיינו חייב יהיה להשתנות: יציאת מצרים לא תתרחש מתוך מודעות נינוחה אלא בחיפזון. ברובד המודע, עם ישראל איננו רוצה לצאת ממצרים, איננו רוצה להיזרק למדבר, הוא רוצה להיאחז במציאות מצרים, אבל התהליכים שהונעו ושהוערו על ידי קולה של הצעקה הפנימית לא יותירו ברירה: מציאות מצרים תתחיל לחטוף שורה של מכות שבסופן עם ישראל ייפלט ממצרים כי נוכחותו שם הפכה לבלתי נסבלת עבור המצרים ועבור העברים כאחד.
מכות מצרים נפלו על כל מי שהיה במצרים באותה העת: על מצרים ועל עברים כאחד. ממילא, כפי שאמרנו, הכל אחד. מכות מצרים הן תהליך של ברירה, של בחירה, של היבדלות, של אבחנה. יותר משהן נועדו "להעניש" את המצרים, הן נועדו לעורר את העברים לכך שמציאות מצרים מפסיקה להיות אופציה נוחה עבורם. על מנת לשרוד את מכות מצרים חייב העברי, כלומר זה שנמצא בתוכנו ושרוצה לעבור הלאה, להתעורר, להיעשות מודע, להבדיל את עצמו, לנקות את עצמו, לבחור באופציות הלא פשוטות של נטישת המוכר ושל ההליכה אל עבר החופש. ואוי, כמה שזה קשה. וכואב.
קחו לדוגמא את מכת דם. חכמינו נשמתם עדן מאירים את תשומת ליבנו כי במצרים יש רק מקור מים אחד: היאור. וברגע שהוא הופך לדם – לא נשאר ולו שלוק אחד של מים נקיים בכל ארץ מצרים. והרי זה מעורר קושיה: מה שתו בני ישראל? והתשובה המסורתית היא שנעשה להם נס: אותו הנוזל שעבור מצרים היה לדם, היה עבור בני ישראל מים זכים וצלולים.
מכת דם היא תהליך גמילה מעורק החיים של מציאות מצרים. היא מכריחה את בני ישראל לחפש מקור מים חלופי למי היאור המצרי. הנס של מכת דם מכריחה את העבד העברי להפסיק לראות בעבדות מצרים את האופציה היחידה להישרדות ולהתחיל לחפש בתוכו את העוצמות ואת המשאבים שבכוחם הוא יכול להתקיים בעולם הזה.
עניין זה מתפרש גם על פי סוד האותיות: מה משותף לדם ולמים? שתי המילים מסתיימות במם סופית, אות שצורתה הריבועית מסמלת בתורת הסוד את גבולותיה של התודעה. ד' היא סמל לגלות השכינה, כלומר מצב שבו אנו
חיים את מציאות חיינו במנותק ממקורותינו הפנימיים. מילת השאלה "מי?" מסמלת את מקור הנביעה הפנימי המצוי באדם (זה המקום בתוכנו ששואל כל הזמן מי אני). לכן ההבדל בין דם לבין מים הוא ההבדל של ממה אני מזין את מציאות חיי (=ם): האם מקור האנרגיה והחיות שלי הוא במציאות החיצונית (=ד) או האם אני מכיר את המעיין הפנימי שלי (=מי) ויודע להזין את עצמי ואת חיי מהנקודה הפנימית הזו?
הנה עוד דוגמא: מכת צפרדעים. מי שחושב שאלו היו צפרדעים רגילות, טועה. ספר הזוהר מספר שאלו היו צפרדעים מאגיות, מכושפות, שהבעיה העיקרית איתם היתה הקירקורים. כל הצפרדעים המקרקרות של מכת צפרדעים נוצרו מצפרדע מאגית מקרקרת אחת (שכן כתוב: "ותעל הצפרדע") שממנה נוצרו עוד ועוד צפרדעים מקרקרות שקול קרקורם הרם והמקרקר חירפן את המצרים עד לאובדן השפיות. בכל פעם שהרגו צפרדע מקרקרת אחת, קפצו מבטנה עוד שש צפרדעים מקרקרות. בכל פעם שזרקו צפרדע מקרקרת לתנור, יצאו מהתנור ההוא עוד ועוד צפרדעים מקרקרות עד שהמצרים פחדו לגעת בצפרדעים המקרקרות שלא ייווצרו עוד ועוד צפרדעים מקרקרות.
ספר הזוהר מסביר כי הכוח המאגי שהביא ליצירת מכת צפרדעים מקורו בצעקה שצעקו בני ישראל לשמים. הקול הזה הדהד במרחבי ארץ מצרים והוא זה שיצר את הצפרדעים המקרקרות: הזעקה של בני ישראל הפכה לקולן של אלפי ומליוני צפרדעים מקרקרות שקרקרו החוצה את קולה של הצעקה שנצעקה כלפי פנים. הנס של מכת צפרדעים הוציא את קולה של הצעקה והמצוקה המודחקת והבלתי מודעת אל החוץ עד ששוב לא ניתן היה להתעלם ממנו. ושוב התגלתה מציאות מצרים כבלתי נסבלת. עכשיו היה אולי מה לשתות, אבל לא היה רגע אחד של שקט.
והעיקרון הוא אותו העיקרון: במציאות של עבדות מצרים אין באמת אף רגע של שקט, כי העבדות איננה מצב שמאפשר שקט, אלא רק רדיפה בלתי פוסקת אחר מילוי צרכיו של האדון. מכת צפרדעים העלתה את האמת הזו אל פני השטח. על מנת לשרוד את מכת קרקור הצפרדעים, היו חייבים בני ישראל להתחבר אל קולה של הצעקה הפנימית שיצרה אותם, ולזהות שרק מתוך קולה של הזעקה הפנימית המשוועת אלי חופש נולד הסיכוי למצוא את השקט. שבת שלום.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קבלה מעשית – התרגיל השבועי
|
|
|
|
|
|
|
השבוע של פרשת וארא הוא זמן מצוין להתמרד נגד סוגים שונים של עבדות.
התרגיל (שאגב איננו מיועד למוארים ולאנשים שהשתחררו כליל מכבלי הקרמה):
1. ננסה להיות כנים עם עצמנו – בחייאת, למה או למי אנחנו עבדים?
2. נחפש את קול הזעקה הפנימית הקוראת אל החופש. אם היא מגיעה, מה טוב, עשינו את המטלה הרוחנית היומית שלנו.
3. אם היא איננה מגיעה (כאשר הצעקה הפנימית נצעקת אי אפשר לטעות בה) צריך לשאול למה. בדרך כלל, זה בגלל שאנחנו לא מוכנים לוותר על משהו שאנחנו מקבלים ממצב העבדות שלנו. אם נסכים לוותר, הזעקה בוא תבוא. השאר כבר יתרחש בעזרת האל.
בהצלחה
|
|
|
|
|
|
|
 |
| אור זוהר
| /images/archive/gallery/490/628.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
המעוניינים ללמוד קבלה וספר הזוהר עם אור זוהר יכולים ליצור קשר במייל.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | קבליסט בלונדיני, מוזיקאי ואיש משפחה | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
