 |
/images/archive/gallery/619/024.jpg סוס קרוסלה
 |
|
|
|
|
| תאוות הממון היא עבודה זרה; השתעבדות להון מביאה ללחץ, כעס ועצבות המונעים את ההארה הרוחנית. על רבי נחמן מברסלב ויחסו לכסף |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
דוד צרי
23/10/2006 12:31 |
|
|
|
|
|
|
|
מי שרוצה להגיע לאיזושהי רוחניות, חייב לעצור קודם את המרוץ המטורף שאנחנו נמצאים בו. אחרת, "חבל לו על הזמן". בדיוק על זה סיפר רבנו נחמן מברסלב (ב"שיחות לשאחר סיפורי מעשיות"):
שֶׁהָיָה אִישׁ אֶחָד שֶׁלּא הֶאֱמִין בַּמֶּה שֶּׁאוֹמְרִים הָעוֹלָם, שֶׁיֵּשׁ לֵצִים מִסִּטְרָא אָחֳרָא, שֶׁבָּאִים לִפְעָמִים וּמַטְעִין בְּנֵי אָדָם, כְּמוֹ שֶׁאֵרַע כַּמָּה פְּעָמִים, וְהוּא לא הֶאֱמִין בָּזֶה.
פַּעַם אֶחָד, בַּלַּיְלָה בָּא אֶצְלוֹ לֵץ אֶחָד, וּקְרָאוֹ אֶל הַחוּץ שֶׁיֵּצֵא. וְיָצָא לַחוּץ, וְהֶרְאָה לוֹ הַלֵּץ שֶׁיֵּשׁ לוֹ סוּס נָאֶה לִמְכּר. וַיַּרְא וְהִנֵּה הוּא סוּס נָאֶה מְאד. וּשְׁאָלוֹ: כַּמָּה אַתָּה רוֹצֶה? הֵשִׁיב הַלֵּץ: 'אַרְבָּעָה אֲדוּמִים'. וְרָאָה שֶׁהוּא שָׁוֶה בְּשׁפִי שְׁמוֹנָה אֲדוּמִים, כִּי הוּא סוּס מֻבְחָר וְטוֹב מְאד! וְקָנָה אֶצְלוֹ הַסּוּס בְּעַד אַרְבָּעָה אֲדוּמִים, וְהָיָה אֶצְלוֹ מְצִיאָה גְּדוֹלָה.
לְמָחָר הוֹצִיא הַסּוּס לִמְכּר. וְעָמְדוּ עַל הַמִּקָּח, וְרָצוּ לִתֵּן לוֹ אֵיזֶה סַךְ. אָמַר: 'מִסְּתָמָא אִם נוֹתְנִין לִי סַךְ כָּזֶה הוּא שָׁוֶה כִּפְלַיִם!' וְלא נִתְרַצָּה. וְהוֹלִיךְ הַסּוּס לְהַלָּן, וְרָצוּ לִתֵּן לוֹ גַּם כִּפְלַיִם כִּרְצוֹנוֹ אָמַר: 'מִסְּתָמָא שָׁוֶה יוֹתֵר כִּפְלַיִם מִזֶּה הַסַּךְ.' וְכֵן הוֹלִיךְ הַסּוּס לְהַלָּן, עַד שֶׁנִּכְנַס סַךְ מְכִירַת הַסּוּס לַאֲלָפִים, וְלא נִתְרַצָּה עִם אֶחָד לְמָכְרוֹ. כִּי כָּל מַה שֶּׁרָצוּ לִתֵּן לוֹ אָמַר: 'מִסְּתָמָא שָׁוֶה יוֹתֵר בְּכִפְלַיִם!'. עַד שֶׁלּא נִמְצָא מִי שֶׁיִּקָּחֵהוּ, רַק הַמֶּלֶךְ. וְהוֹלִיכוֹ לְהַמֶּלֶךְ, וְרָצָה לִתֵּן לוֹ הַמֶּלֶךְ סַךְ עָצוּם, כִּי הַסּוּס הוּטַב מְאד מְאד בְּעֵינֵי כָּל, וְלא נִתְרַצָּה עִם הַמֶּלֶךְ גַּם-כֵּן, כִּי אָמַר: 'מִסְּתָמָא שָׁוֶה יוֹתֵר', עַד שֶׁגַּם הַמֶּלֶךְ לא קָנָה הַסּוּס.
וְהָלַךְ מֵהַמֶּלֶךְ עִם הַסּוּס לְהַשְׁקוֹתוֹ. וְהָיָה שָׁם פְּלוֹמְפְּ [=משאבה]
שֶׁמִּשָּׁם מַשְׁקִין וְקָפַץ הַסּוּס לְתוֹךְ הַפְּלוֹמְפְּ, וְנִתְעַלֵּם וְאֵינֶנּוּ (הַיְנוּ שֶׁנִּדְמֶה לוֹ כָּךְ כִּי הָיָה מַעֲשֵׂה לֵצִים כָּל הָעִנְיָן שֶׁל הַסּוּס). וְצָעַק מְאד עַל זֶה. וְנִתְקַבְּצוּ אֵלָיו בְּנֵי הָעוֹלָם לְקוֹל זַעֲקָתוֹ, וְשָׁאֲלוּ אוֹתוֹ: 'מָה אַתָּה צוֹעֵק?' הֵשִׁיב, שֶׁהַסּוּס שֶׁלּוֹ קָפַץ לְתוֹךְ הַפְּלוֹמְפְּ. וְהִכּוּ אוֹתוֹ הַכֵּה וּפָצוֹעַ, כִּי נִדְמָה לִמְשֻׁגָּע, כִּי נֶקֶב הַפְּלוֹמְפְּ צַר מְאד, וְאֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁיִּקְפּץ הַסּוּס לְשָׁם?! וְרָאָה שֶׁמַּכִּין אוֹתוֹ וְהוּא נִרְאֶה כִּמְשֻׁגָּע, וְרָצָה לֵילֵךְ מִשָּׁם. בְּתוֹךְ שֶׁרָצָה לֵילֵךְ מִשָּׁם-וְהִנֵּה הַסּוּס מַתְחִיל לְהוֹשִׁיט ראשׁוֹ מִתּוֹךְ הַפְּלוֹמְפְּ וְהִתְחִיל לִצְעק שֵׁנִית: 'אֲהָהּ אֲהָהּ!' מֵחֲמַת שֶׁנִּדְמֶה לוֹ שֶׁיֵּשׁ שָׁם סוּסוֹ. וְנִתְקַבְּצוּ שׁוּב אֶצְלוֹ בְּנֵי הָעוֹלָם, וְהִכּוּ אוֹתוֹ שֵׁנִית, כִּי הוּא מְשֻׁגָּע כַּנַּ"ל וְרָצָה שׁוּב לֵילֵךְ מִשָּׁם. כֵּיוָן שֶׁרָצָה לֵילֵךְ-וְהִנֵּה מוֹשִׁיט שׁוּב הַסּוּס אֶת ראשׁוֹ מִן הַפְּלוֹמְפְּ וְהִתְחִיל לִצְעק עוֹד כַּנַּ"ל, וְנִתְקַבְּצוּ שׁוּב אֵלָיו וְהִכּוּהוּ כַּנַּ"ל.
כָּךְ הַסִּטְרָא אָחֳרָא מַטְעָה אֶת הָאָדָם בְּכָל פַּעַם, עַל לא דָּבָר, בְּשֶׁקֶר גָּמוּר שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ, וְהוּא נִסָּת אַחֲרֶיהָ וְהוֹלֵךְ אַחֲרֶיהָ, וְנִדְמֶה לוֹ בְּכָל פַּעַם שֶׁיַּרְוִיחַ יוֹתֵר וִימַלֵּא תַּאֲוָתוֹ יוֹתֵר, וְרָץ אַחֲרֵיהֶם כַּמָּה עִתִּים, וּפִתְאֹם נִתְעַלְּמוּ, וּבוֹרְחִים וּמִסְתַּלְּקִים מִמֶּנּוּ כָּל הַתַּאֲווֹת. כַּאֲשֶׁר מִזְדַּמֵּן לִפְעָמִים, שֶׁהַתַּאֲווֹת מִסְתַּלְּקִים קְצָת וְכַאֲשֶׁר הָאָדָם רוֹצֶה לִפָּרֵד מֵהֶם, אֲזַי חוֹזְרִים וּמוֹשִׁיטִים ראשָׁם, וְהוּא חוֹזֵר וְרוֹדֵף אַחֲרֵיהֶם וְכֵן מִתְנַהֵג לְהַלָּן, שֶׁתֵּכֶף שֶׁמּוֹשִׁיטִים ראשָׁם הוּא חוֹזֵר לִרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם. וְלא בֵּאֵר הָעִנְיָן יוֹתֵר. וְהָבֵן הֵיטֵב.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
תאוות הממון - אלילות
|
|
|
 |
|
|
|
דומה שרבי נחמן רוצה להמחיש באמצעות הסיפור את דברי חז"ל ש"אין אדם מת וחצי תאוותו בידו. יש לו מנה, מבקש מאתיים". בתחילת הסיפור פועל האיש באופן סביר, לכאורה. הוא מנצל הזדמנות לקניה בזול. ברם, מלכתחילה אין לו עניין בסוס עצמו. לגביו אין הסוס אלא אופציה לרווח. אולם אין הוא מסוגל כלל לממש אופציה זו. לעולם, כל סיכוי לרווח מאותת לו שניתן להשיג רווח גדול עוד יותר. ערכו המדומה של הסוס (המדומה, כפי שיתגלה במשך הסיפור) הולך ותופח, אך האיש, ברוב תאוותו, אינו מסוגל להפיק ממנו כל רווח. בשביל לממש את הרווח צריך לעצור את המרוץ, צריך לוותר על הסיכוי להשיג רווח גדול עוד יותר. לזאת אין האיש מסוגל. בסופו של אותו יום מתברר שלא הוא קנה לו סוס, כי אם השתעבד לסוס זה וקנאו אדון לעצמו והרי הוא עצמו שועט כסוס ללא מטרה אמיתית. גם כאשר "מתפוצץ הבלון" והסוס נשאב אל תוך המשאבה, אין האיש מסוגל להשתחרר מן התקווה לרווח האגדי, והוא שב ומנסה להחיות אותה, למרות המכות שהוא סובל על כך מבני "העולם".
האדם המכור לממון נתפס בעיני הקורא כמשוגע משום שאין הוא רואה לפניו אלא את הממון, והוא הצובע ומעצב בעיניו את כל שאר המציאות. עיתים נדמה לו שהוא מרוויח – ואין זו אלא אשליה. אף כאשר במבט מבחוץ אמנם הרוויח, הרי אין הוא מרגיש זאת, שכן אין הוא שמח בחלקו. מכל המרוץ אחר הממון מאומה לא ישא האדם בעמלו, לא בעולם הבא ולא בעולם הזה. המרוץ עצמו מכשיל את האדם ומונע ממנו להפיק את הרווח.
בפתיחתה של ה"תורה" (כך מכונים מאמריו של רבנו בליקוטי מוהר"ן) "ציווית צדק" (ח"א, כ"ג) משרטט רבי נחמן שתי דמויות, זו לעומת זו: האדם ש'נפל בתאווות הממון' וכנגדו זה ש'משאו ומתנו באמונה'. הראשון רודף אחר פרנסתו, ושקוע בעצבות ומרה שחורה. אצלו הממון הוא חזות הכל והוא עלול לנסות להשיגו גם על חשבון הזולת. השני מאמין "שהקדוש-ברוך-הוא יכול לפרנס את האדם בסבה קלה". את מעשיו לצורך פרנסתו הוא עושה במתינות וביושר, והוא שמח.
"המאמין דבק "באור הפנים דקדושה". ולעומת זאת,
...וְאֵלּוּ בְּנֵי אָדָם הַנּוֹפְלִים בְּתַאֲוֹות מָמוֹן, וְאֵינָם מַאֲמִינִים שֶׁהַקָּדוֹש-בָּרוּךְ-הוּא יָכוֹל לְפַרְנֵס אֶת הָאָדָם בְּסִבָּה קַלָּה, וְרוֹדְפִים אַחַר פַּרְנָסָתָם בִּיגִיעוֹת גְּדוֹלוֹת, וְהֵם אוֹכְלֵי לֶחֶם בְּעִצָּבוֹן כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בְּרֵאשִׁית ג'): "בְּעִצָּבוֹן תּאכֲלֶנָּה", וְעַצְבוּת הוּא מָרָה שְׁחוֹרָה, אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם נִקְשָׁרִים בְּפָנִים דְּסִטְרָא אָחֳרָא, אֱלהים אֲחֵרִים, חֹשֶׁךְ, בְּחִינַת מִיתָה... הַיְנוּ בְּחִינַת עֲבוֹדַת אֱלִילִים...
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
על כעס וכסף
|
|
|
|
|
|
|
מדוע תאוות הממון היא עבודה זרה?
הצבת הממון בתור הערך החשוב והמניע המרכזי לפעילות האנושית היא היפוכן של האמונה ושל עבודת השם.
העצבות והלחץ שבהם נתון האדם אוטמים אותו ומונעים ממנו להיפתח אל ההארה. דומה שבעיני רבי נחמן, חוסר פתיחות זו אל הקודש כבר היא בחינת עבודה זרה.
ניתן להציע את הדברים גם בנוסח קיומי: עבור מי ש"שקוע בתאוות הממון", מאבדים כל הדברים את ערכם העצמי. בעולמו של "השקוע בתאוות הממון" ובתודעתו, בכוחו של הממון לקנות הכל. כל ערך, כל אידאל, כל תשוקה וכל דבר אחר – הכל ניתן לקניה ולתמחור. ממילא נעשה הכל מדיד. הכל קיים על אותה סקאלה. אם אין ערכו של דבר נמדד אלא על פי מחירו, שוויו, הפוטנציאל הכלכלי הטמון בו, ממילא לשום דבר אין ערך אמיתי הנובע ממהותו.
בתורה המכונה "חומר איסור כעס" (לקו"מ, ח"א, ס"ח) הוא עומד על הזיקה בין כעס לממון. בדרכו הדרשנית הוא קושר ביניהם מבחינה לשונית: הממון הוא חומה. הוא מגן על האדם. הכעס, החֵמה, הוא פריצת הגבולות כלשון החכם "עִיר פְּרוּצָה אֵין חוֹמָה אִישׁ אֲשֶׁר אֵין מַעְצָר לְרוּחוֹ" (משלי, כ"ה, כ"ח). לכן קיימת לעולם זיקה בין הכעס לממון. העשיר מוגן, כלשון הפסוק שמביא רבי נחמן: "הוֹן עָשִׁיר קִרְיַת עֻזּוֹ וּכְחוֹמָה נִשְׂגָּבָה בְּמַשְׂכִּיתוֹ" (שם, י"ח, כ"א). לדברי ר' נחמן שם, מידת הכעס שבאדם היא המונעת ממנו לזכות בממון. כשעומד הוא לקבל שפע ממון מן השמים מזמן לו היצר הרע דבר לכעוס עליו, וכך הוא מפסיד את העושר שעמד לזכות בו. אפילו לאחר שזכה בעושר, עלול כעס גדול להפסידו את עושרו.
נראה לבאר, שאדם שפגעו בו בדרך כלשהי, בין בכבודו, בין בממונו ובין בכל דרך, מגיב על פגיעה ופריצה לתחומו בכעס. הכעס הוא סוג של חומה, הגנה עצמית. אולם זהו ניסיון נואל להתגונן, ולמעשה זו דווקא פריצת חומת השליטה העצמית. שורש הכעס הוא בגבורה, במידת הדין, בראיית המציאות בעין רעה.
כללו של דבר, העמדת הממון במרכז השאיפה האנושית מביאה לכך שכל הדברים מאבדים את ערכם העצמי והופכים ל'טובין' בעלי ערך כלכלי בלבד. בה במידה היא יוצרת ריבוד חברתי, שבו אין לזולת ערך בפני עצמו אלא רק לפי ממונו. ממילא נותרים בעלי ערך רק האדם עצמו ומילוי תאוותיו ויש כאן עבודה זרה, הקשורה לעבודה זרה שבכעס. וכאמור עמלו של אדם זה למלוי תאוותיו, אף הוא אינו אלא לתוהו.
ר' נחמן אינו מתנגד לכסף או לעושר עצמם. אדרבה, הוא סבור שלפעמים העושר דווקא נחוץ לשם התקדמות רוחנית. אבל על כך, אולי, בהזדמנות אחרת.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
