 |
/images/archive/gallery/154/885.jpg מתאגרף אלג'יראי שספג ביקורת קשה
צילום: אי-פי  |
|
|
|
|
|
|
| היא מרעילה, היא חוסמת, וקשה להתעלם ממנה. איך מתמודדים עם ביקורת הרסנית? מיכל גזית על דרך האמן לצאת מחוזק ממתקפה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ביקורת היא אחת החוויות הקשות בחיי יצירה ובחיים בכלל. היא עלולה לסרס, לשתק, ולכווץ אותנו. היא עלולה לגרום לנו ליצור תוך פזילה החוצה, לטעם הקהל, ובכך לאבד את הזרימה החופשית. יצירה לצורך העניין היא כל דבר שאנחנו מביאים מעצמנו: יוזמה עסקית, יצירת אומנות, ביטוי רגשי, עבודת לימודים, דיבור בפני קהל ותחומים רבים נוספים.
האנשים שנוטים להעביר ביקורת הרסנית הם לרוב כאלה שחסומים בעצמם באותם תחומים אותם הם מבקרים, מתוך חוסר בטחון ופחדים שלהם. כשהם רואים מישהו שפרץ חומות שהם נעצרו מולן, הם ימצאו את כל המגרעות ביצירה, או ביוצר שהביע אותה. השיפוט הסמוי הוא על כך שמישהו העז להתבטא במקום שהם עצמם נבלמו. הם הרי חכמים יותר, יפים יותר, מוצלחים יותר, ובכל זאת הם לא העזו, ומישהו אחר עשה זאת.
 |
| יצירתיות היא כמו עצמות |
|
מיליוני אנשים ברחבי העולם מצליחים להתחבר למקור היצירתיות שלהם הודות ל''דרך האמן'' של ג'וליה קמרון |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
סופגי הביקורת מצדם, לוקחים את הדברים באופן אישי, לעיתים אישי מידי, מכיוון שביקורת שפוגעת היא כזו שמתכווננת בדיוק לנקודות התורפה. על פניו נראה שיש כאן תוקף וקורבן, מאשים ומואשם, רע וטוב. אבל כמו תמיד במצבים כאלה, מדובר בצורך הדדי שחושף את המקומות הפגועים והכואבים, גם של מותח הביקורת, וגם של נשוא הביקורת.
אני מפרידה באופן ברור בין ביקורת רעילה, ובין ביקורת עניינית שמהווה מקור תמיכה. זו האחרונה מסייעת לאתר אי דיוקים שלעיתים חשנו, אבל לא ידענו להגדיר במדויק. ביקורת כזו, שנכון יותר לקרוא לה פיטבק, היא מעין מבט על אובייקטיבי, שאותו אנחנו מאבדים לעיתים בתוך תהליך היצירה בשל מעורבות והזדהות אתה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אין אמת אחת ביצירתיות
|
|
|
 |
|
|
|
ביקורת קטלנית היא כזו שפוסלת את היצירה במילים בוטות, וללא כל הנחיה שניתן להיעזר בה.
ציור משעמם, יצירת בוסר, חומר חסר מעוף – כל אלה פנינים ששמעתי שנאמרו לאנשים, לעיתים על יצירות ביכורים, ומבלי להתחשב בכך. האמירות הללו קשות במיוחד כשהן מונחתות ממורים ומנחים שאת דעתם אנחנו מעריכים.
הסבר תמוה לביקורות אכזריות הוא שהן נועדו לחשל. "החישול" הזה הופך לעיתים קרובות מידי לשיתוק בלתי הפיך, לחוסר מוטיבציה להתנסות שוב ביצירה חדשה, או לחילופין לשיפור של הנוכחית.
אני נוטה לחשוד שמבקרים הרסניים כלל אינם רואים את הזולת אותו הם מבקרים, וכיוון שכך כלל לא מנסים לעזור לו, אפילו בחישול. הם עסוקים בעיקר בעצמם ובצורך להראות חכמים ויודעים, מכיוון שציניות ושיפוטיות נחשבים בחוגים מסוימים כשנינות.
טיעון שימושי נוסף בפי אותם מבקרים הוא שהם תמיד אומרים את האמת שלהם גם אם אינה נעימה. כנות הם קוראים לזה. האמת אינה אבסולוטית, בוודאי לא כשמדובר ביצירתיות. כשהמגמה היא
לחפש את הטוב, מתוך אהבה, יראו דברים מסוימים. כשהנטייה היא להראות חכמים וצודקים כצורך של האגו, יראו דברים לגמרי אחרים, בדיוק על אותו אובייקט. מעשים איומים נעשו בשם מה שאנשים הגדירו כאמת שלהם. ביקורת הוא אחד מהם.
טראומטית במיוחד היא ביקורת שאינה מתייחסת ליצירה, אלא שופטת את היוצר בהגדרות כוללניות ומבטלות. עולם האינטרנט פתח אפשרות לכל אדם להגיב ליצירות מסוגים שונים שמופיעות באתרים, ובכך הרחיב את בימת הביקורת. נאמרים לעיתים דברים משפילים שפוסלים את האישיות והיכולות הכלליים של היוצר, תוך חיטוט בלתי רלוונטי בעברו, בחייו האישיים ובתכונות אחרות שכלל אינן שייכות לעניין.
יצירה היא מעצם הגדרתה חשיפת המקומות הפגיעים והרגישים, וביקורת היא כמו מכת אגרוף בדיוק למקום הבלתי מוגן הזה. הכאב הוא בלתי נסבל, והתגובה הראשונית והטבעית היא להסגר בתוך חומות של הגנה. כשאנחנו מבוצרים אחריהן, קשה יותר לפגוע בנו, אבל כך גם נחסם בתוכנו הילד היצירתי, המתרגש והמתלהב.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
להמשיך ליצור, למרות הכאב
|
|
|
|
|
|
|
להלן כמה טיפים יישומיים להתמודדות עם ביקורת. הם יכולים להראות סתמיים בימים כתיקונם, אך מתגלים כחיוניים בזמן של מתקפה של ביקורת רעילה, שאיש אינו חסין מפניה. חלק מהעצות סותרות את האחרות, כך שכל אחד יכול לאמץ את אלה שהולמות את טבעו ואת הסיטואציה, ולזנוח את האחרות.
א. המנעות ממפגש עם ביקורת – אנחנו בעצם יודעים בתוכנו מי האנשים שיתמכו בנו, ומי אלה שיפסלו ויקטלו. באיזה מדיה נקבל תגובות חיוביות או שלא נקבל תגובות כלל, ובאיזה מהן קיים סיכון שנקבל ביקורות מרעילות.
אני מציעה (במידת האפשר) שלא להתעמת עם המקומות בהם אנו עלולים להיחשף לביקורת קשה, במיוחד כשמדובר ביצירות ראשוניות שמהוות שלב צמיחה ליצירתיות מתהווה. בזמן הזה אנחנו שתילים בעלי שורשים דקיקים שכל משב רוח יכול להעיף. אין טעם לאתגר את עצמנו ולבדוק עד כמה אנחנו חסינים, אנחנו כנראה לא, והתמודדות עם העולם החיצוני קודם שאנחנו באמת בשלים לכך היא סוג של התעללות עצמית משתקת. (אנחנו לעולם לא באמת עמידים בפני ביקורת קוטלת, אבל ככל שהשורשים שלנו מתעבים ומעמיקים, אנחנו עמידים יותר בפני הסערות שבחוץ).
ב. לדלג על החלק של הביקורות - בשלבים מתקדמים יותר כשהיצירה נחשפת לקהל רחב ואין לנו עוד שליטה על המבקרים שלה, העצה היעילה היא להימנע מלקרוא או לשמוע את דברי הביקורת במקומות שמועדים לפורענות ואנחנו לא באמת מוכרחים לשמוע או לקרוא אותה. פשוט לדלג, גם במחיר של איבוד התגובות שיכולות להעשיר. העניין הוא שקיים צד מזוכיסטי בתוכנו שנמשך למילים שנאמרו, כמעט ללא שליטה. לכן, למרות יעילותו של הכלי הזה, אני לא מכירה הרבה אנשים שבאמת יכולים ליישם אותו.
ג. לבחון איפה הדברים נוגעים בנו – הביקורות שמשפילות במיוחד הן כאלה שמחלחלות לאזורים הרגישים שלנו. כדאי לבחון באילו מדרכי הביטוי שלנו אנחנו הופכים פגיעים יותר. כך למשל מי שיש בו שאריות של חוסר בטחון לגבי חכמתו ישקיע זמן ומאמץ בניסוח, בכדי להוכיח את עצמו, ויפגע כשיבקרו אותו על דברים שאמר או כתב. מי שאינו בטוח במראה החיצוני יפגע קשות מביקורת לגבי הופעתו וכן הלאה.
ביקורת פוגעת במקומות שחשוב לנו להוכיח את עצמנו דרכם, משמע יש בנו צד שלא בטוח בהם, וצד אחר שמאד רוצה להצליח בדיוק שם. לכן, נשקיע מאמץ רב במיוחד בכדי לקבל תגובות ואישורים. תגובה שלילית שמחוץ לנו, חוברת לקולות הפנימיים החרדים ומשמיעה אותם בקול רם "לא היינו צריכים לנסות, אנחנו לא באמת טובים מספיק". במקרים רבים אין כאן דבר עם האמת. תחומים שהם כשרונות ברורים שלנו, עלולים להיות כאלה שלא טופחו בגילאים צעירים, או אפילו נקטלו, מה שערער את הביטחון העצמי, והפך אותנו פגיעים וזקוקים לחיזוקים.
התבוננות מודעת באזורי התורפה מאפשרת לחשוף פצעים מהעבר הרחוק שלא נרפאו. כשאנחנו מוותרים על עמדת הקורבן ומשתמשים בביקורת כפנס להאיר מקומות חשוכים שכאלה, ניתן לרפא אותם בתוכנו בעזרת טכניקות שונות.
ד. יצירה מתוך הנאה וקלות אינה תלויה בביקורת - קיימים אצל כל אחד מאתנו תחומים בהם אנחנו פחות חשופים לביקורת. באזורים האלה אנחנו בהנאה שלמה מחוויית היצירה, היא משרתת רק את השמחה שלנו, וככזו היא נטולת מאמץ וצורך הוכחה. ביצירות כאלה, אין כמעט חשיבות לתגובות החיצוניות, ואנחנו יכולים כלל לא לשמוע אותן, ובוודאי שלא להיפגע. בשבילי ציור הוא התרחשות כזו, כן יאהבו, לא יאהבו, אין לזה כל חשיבות בעיני ושום ביקורת או פיטבק לא יניאו אותי מלחגוג שוב בצבע להנאתי.
הבחנה בין התחומים שבהם ביקורת פוצעת אותנו ובין אלה שיש לה פחות חשיבות מאפשרת לנו "להעתיק" את התחושות מחוויה אחת לאחרת. זיהוי התחומים שבהם יש רק הנאה ופשטות מאפשר בהדרגה לשחזר אותן תחושות גם לתחומים שנראים לנו משמעותיים ובהם אנחנו נוטים להשקיע מאמץ. ככל שהקלילות והמשחק יחדרו גם אליהם, נהיה באופן טבעי פחות תלויים בתגובות החיצוניות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לא לקחת את זה אישי
|
|
|
|
|
|
|
ה. אל תקחו את הדברים באופן אישי
– ביקורות לא בהכרח שייכות אלינו אלא מושלכות מתוך עולמו של המבקר והמצוקות שלו. לשם דוגמא, פעמים רבות מורים לאומנות בבתי ספר ומוסדות אקדמאים הם בעצמם אומנים חסומים. לעיתים הם כאלה שכלל לא העזו לחשוף את היצירתיות שלהם. אחרים פרסמו כמה יצירות ונחסמו, וחלקם עוסקים ביצירה באופן פעיל, אולם מתוך חרדה לסיכון מעמדם.
בכל אחד מן המצבים האלה, אותם מורים בוחרים לפעול מתוך הצד האינטלקטואלי שמנתח את היצירה. הסטודנטים שלהם, שחווים את היצירה באופן פעיל ומתאמנים בעשייתה, יוצרים עבורם סוג של איום. חלק מאותם מורים (בהחלט לא כולם כאלה) בוחנים את היצירה, שהיא רגשית כל כך, מנקודת עליונות מרוחקת ושכלית ומתוך חיפוש הפגמים. וכשמחפשים מה לא טוב, זה בדיוק מה שמוצאים, בכל יצירה.
פגשתי לא אחת תלמידים מוכשרים שהגישו עבודות מקוריות ורעננות, אולם ראשוניות ומהוססות קמעה. הם נתקלו מולם בצוות של כמה מורים חמורי סבר שהשפילו את היצירה ויוצרה תוך ביטול מזלזל. הפרשי הגיל, המעמד, והתחושה של אחד מול רבים שנוצרת במעמד כזה מעמיקה את חווית ההשפלה וגורמת לאותם תלמידים להאמין שאכן אינם מוכשרים ולסגת לגמרי מעולם היצירה. חשוב לא לקחת את הדברים באופן אישי מידי, ולהבין, ככלל גורף, שכל ביקורת משפילה מבטאת גם את הקושי והחסימה של מותח הביקורת.
ו. גייסו מידית תמיכה חיובית כאיזון – קראו או היזכרו בביקורת חיובית שקיבלתם על יצירותיכם, עבודתכם או אישיותכם. לכל אחד מאתנו יש מצבור נכבד של חיזוקים חיוביים מהעבר. הנטייה במצבי קושי להתעלם ממאה תגובות חיוביות ולראות רק את האחת השלילית. חשוב בעיני לכייל שוב את המאזניים תוך הגדלת המשקל בצד שחיובי לנו. זה הזמן להתרפק על דברים נפלאים שכתבו לנו ולקרוא בהם שוב, או להתקשר לאדם תומך בכדי לקבל מילות עידוד ומנת מחמאות מפנקת.
ז. כתבו מכתב אל המבקר שלא ישלח – אין טעם לשמור את הכעס והעלבון בתוכנו, עדיף לשחרר
אותם אל הדף. זו הבעת תחושות אסוציאטיבית שאינה צריכה להיות מנוסחת או מדויקת, אלא לבטא באותנטיות את פרץ הרגשות שעלה. בסיום אני מציעה לשרוף או לקרוע את המכתב, ובשום אופן לא לשלוח אותו, הוא לא מיועד לאיש מלבדנו. ההתנסות הזו היא אולי ילדותית ואווילית אולם היא משחררת באופן מיידי ויעיל תחושות קשות, מבלי להזיק לאף אחד.
ח. עשו איזה שהיא פעולה יצירתית – קל להתחפר בתוך ביקורת, לנסות להבין אותה, לנתח אותה, להיפגע, ולשתק את היצירתיות. לגיטימי לקחת פסק זמן קצר בכדי לעבד, אפילו לכאוב, ובעיקר להסיק מהאירוע מה שניתן. אבל, מיד אחר כך לשוב ליצור, למרות שלעיתים אנחנו ממש צריכים להכריח את עצמנו לעשות זאת.
הזמן שעובר אינו מעמעם את הכאב, להפך, הוא צורב את החוויות הטראומטיות ומעמיק את התהום בדרך ליצירה הבאה. לכן, במקום להתפנק ברחמים עצמיים, עדיף לנקוט בפעולה יצירתית, כל אחד בהתאם להעדפותיו. קטלו ציור שלכם? קחו בד וצבעים, ובטאו את כל התחושות שעולות. כך יווצרו חוויות חיוביות מחזקות, שיאפשרו להתקדם תוך כדי תנועה.
שני כישורים מבדילים בעיני בין מצליחנים, ושאר בני האדם. הראשון הוא הנכונות לפרוץ עם הרצונות והתשוקות ולהעז לבטא אותם. השני, הוא היכולת להתגבר על משברים ולהמשיך הלאה. ביקורת היא בהחלט סוג של משבר, והיא מאתגרת, לקום שוב על הרגליים, להסיק את המסקנות אם יש, ובכל מקרה, להמשיך.
|
|
|
|
|
|
|  | | מיכל גזית
| /images/archive/gallery/417/388.jpg  | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מנחת סדנאות 'דרך האמן 'לפיתוח וביטוי היצירתיות, עיתונאית ויועצת פסיכו אסטרולוגית.
gazit_michal@nana.co.il | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
