 |
/images/archive/gallery/328/361.jpg כיתה ריקה. במהרה בימינו
ארכיון מעריב  |
|
|
|
|
| במשך שנים ניסה ג'ון הולט לשפר את בתי הספר בארה"ב. אחר כך הוא הגיע למסקנה שפשוט צריך לעזוב את בית הספר לגמרי. פרק מספרו של אחד מגיבורי החינוך הביתי |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
יונת שרון
3/9/2006 11:38 |
|
|
|
|
|
|
|
ג'ון הולט היה מורה. ההוראה היתה כרוכה עבורו בלמידה. כשלימד חשבון הוא לָמד איך ילדים לומדים חשבון. כל שיעור היה עבורו גם ניסוי ותצפית, וכך גם היו ההפסקות, והחיים בכלל. ג'ון הולט היה חוקר בלתי נלאה. מחקרי השדה שלו על למידה והוראה התפרסמו בספריו "כיצד נכשלים ילדים" (How Children Fail) ו"כיצד לומדים ילדים" (How Children Learn). הספרים הפכו במהרה לרבי-מכר והפכו את הולט לאחד האנשים המרכזיים והמשפיעים ביותר על המחשבה החינוכית בארה"ב.
הולט, כהוגים חינוכיים אחרים בשנות הששים והשבעים, עסק ברפורמה במערכת החינוך האמריקאית, והיה ממובילי תנועת החינוך החופשי. במשך שנים השתתף ביוזמות חינוכיות, נסע בכל רחבי ארה"ב, הרצה, יעץ, ועזר בכל דרך להפיכת בתי-הספר למקומות טובים יותר לילדים.
 |
| אין כמו בבית |
|
על תופעת ההומסקולינג והאנסקולינג - אנשים שלא חשים שום חובה כלפי חוק חינוך חובה |
|
|
|
 |
אחרי שנים ארוכות, המסקנה שלו הייתה - לחדול. לחדול מהנסיונות לשנות את בית-הספר, לחדול מהנסיונות לרפא את המערכת. הוא הגיע למסקנה שהבעיה במערכת החינוך אינה משהו שאפשר או צריך לתקן, אלא שהיא נעוצה ביסודות המערכת, בהנחות שעצם הרעיון של חינוך מתבסס עליהן – התפיסה שילדים הם חומר הניתן לנו לעיצוב:
"החינוך הממוסד פועל מתוך ההנחה שילדים לומדים רק כאשר מלמדים אותם, רק את מה שמלמדים אותם ורק בגלל שמלמדים אותם. זו לא האמת. זה מוטעה כמעט לחלוטין."
הולט הציע לזנוח לחלוטין את החינוך המעצב, וקרא ליצור לו חלופות. לא חלופות חינוכיות, אלא חלופות שיבואו במקום החינוך; לא שיפורים בבית-הספר, אלא שחרור מוחלט ממנו: Unschooling.
קריאתו זכתה להד נרגש ממשפחות בכל רחבי ארה"ב שבחרו להשתחרר מהתלות בבתי-הספר ולתת לילדיהן את החופש ללמוד במסגרת המשפחה והקהילה. תנועת החינוך הביתי שמנתה רק כמה אלפי משפחות בשנות הששים, צמחה וגדלה עד שכיום היא מונה כ- 3-4 אחוז מכלל התלמידים בארה"ב.
הולט התלהב לראות כיצד ילדי החינוך הביתי לומדים באופן טבעי קרוא וכתוב, חשבון, מדע, אומנות, וכל נושא אחר שהם מתעניינים בו. הקשר עם משפחות חינוך ביתי היה בשבילו הזדמנות ללמוד עוד על למידה וללטש את תובנותיו משנותיו הרבות כמורה וכמחדש חינוכי.
הרי הפרק הראשון מתוך ספרו של הולט "בלמידה מתמדת", שיצא לאור בהוצאת "פראג".
|
|
 |
|
 |
|
/images/archive/gallery/583/869.jpg
ג'ון הולט |
|
|
|
|
 |
|
 |
|
קריאה ואֵמון / ג'ון הולט
|
|
|
 |
|
|
|
ביקרתי פעם משפחה, אחרי שלא ראיתי את בתם הקטנה, כבת חמש, מספר שנים. לאחר שבחנה אותי זמן מה מרחוק, היא החליטה שאני כנראה בסדר, והתיידדה עימי. תוך זמן קצר שאלה אם אני מוכן "לעזור לה לקרוא". לא ממש הבנתי למה היא מתכוונת, אבל הסכמתי לעזור. היא הביאה את הספר שלה, הובילה אותי לספה, ולאחר שהתיישבתי טיפסה והתרפקה עלי, והחלה להקריא לאט ובקול רם. מסתבר שלפני שיכלה להתפנות למשימת הקריאה היתה חייבת לפתח איתי מגע גופני חמים ונעים.
בספר The Lives of Children מתאר ג'ורג' דניסון את עבודתו עם חוזה בן ה-12, ילד-רחוב קשוח. הוא יכול היה לעבוד איתו רק כששניהם היו לבדם בחדר:
בסיס הפעילות שלנו היה מערכת היחסים שלנו; מכיוון שחוזה בטח בי עד מהרה, עשיתי מה שאולי נשמע פשוט להפליא אך היה החשוב ביותר: ביססתי את הקשר האמיתי והעמוק בינינו על מגע גופני. נהגתי להניח את זרועי על כתפיו, או להחזיק את ידו, או לשבת קרוב אליו עד שגופינו נגעו זה בזה... המגע עם ילד החווה קשיי קריאה הינו חשוב ביותר.
שימו לב שיש צורך בהיווצרות אמון לפני יצירת המגע. לגעת בילד או או להחזיק אותו לפני שהחליט אם לתת בך אמון, רק יגרום לילד להיות יותר עצבני.
בכל מקרה, בין אם זו ילדה מחוננת, או נער אנאלפבית מפוחד – לנסות לקרוא משהו חדש כמוהו כיציאה להרפתקה מסוכנת. הילד עלול לעשות טעויות, להכשל, לחוש אכזבה או בושה, כעס ורתיעה. כדי להתחיל בהרפתקה זו זקוקים רוב האנשים למירב הנוחות, החיזוקים והבטחון שניתן לקבל. הכתה הטיפוסית שבה ילדים נוספים המוכנים ומזומנים
להעיר, לתקן ואפילו לצחוק לכל שגיאה, כשהמורה (בכוונה או לא), עוזר ודוחק בהם לעשות זאת, היא המקום הגרוע ביותר להתחיל לקרוא.
ב- Ny Lille Skolle (בית-ספר חדש וקטן) ליד קופנהגן, שתיארתי בספר Instead of Education ("במקום חינוך"), אין כל תוכנית קריאה פורמלית – אין שיעורים, אין קבוצות למידה, אין הוראה, אין בחינות – לא כלום. ילדים בבית-הספר הזה (כמו מבוגרים) קוראים אם, כאשר, מה, עם מי וכמה שהם רוצים.
אבל – למרות שהדבר אינו נאמר במפורש, זהו עוד אחד מהדברים שמתגלים תוך כדי שהִיה בבית-הספר הזה – כל הילדים יודעים שאפשר בכל עת ללכת לרַסמוּס הֵנְסֶן, מורה גבוה עם קול עמוק ודיבור איטי, ולשאול אותו "אתה מוכן לקרוא איתי?", והוא יענה "כן." הילד יבחר משהו לקרוא וילך עם רסמוס לגומחה קטנה, לא לחדר סגור, אלא לפינה פרטית חמימה ונעימה, שם הם יתיישבו זה לצד זה והילד יתחיל לקרוא בקול. רסמוס לא יעשה כמעט דבר. מדי פעם הוא יאמר ברכות "יה, יה" וכוונתו היא "זה נכון, המשך". רק כאשר הוא חש שהילד חושש מטעות, הוא מצביע עליה או מתקן אותה. אם שואלים אותו על מִלה מסויימת הוא פשוט אומר מה משמעותה. לאחר זמן מה, בדרך כלל כ-20 דקות, יפסיק הילד, יסגור את הספר, יקום וילך לעשות משהו אחר.
בקושי אפשר להגדיר זאת כהוראה. אבל רסמוס התמחה כמורה לקריאה. הוא סיפר לי שלקח לו שנים רבות להפסיק בזה אחר זה את כל הדברים שלימדו אותו לעשות בהתמחות שלו, עד שלמד שהתמיכה הנפשית הצנועה הזאת היתה כל מה שהילדים זקוקים לו. כל דבר מעבר לכך לא עזר כלל.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שלושים שעות
|
|
|
|
|
|
|
שאלתי את רסמוס לכמה "עזרה" מסוג זה נזקקו ילדים לפני שחשו שהם מוכנים לחקור את הקריאה בכוחות עצמם. לפי הרשימות שערך על מפגשי-הקריאה האלה, הזמן הארוך ביותר שמי מהילדים בילה בקריאה איתו היה כשלושים שעות, בדרך כלל בפגישות בנות עשרים דקות עד חצי שעה, שהשתרעו על פני כמה חודשים. רבים מהילדים קראו איתו הרבה פחות מזה, ורבים אחרים לא קראו איתו כלל. כמעט כל הילדים המשיכו מבית-ספר זה לתיכון ברמה גבוהה יותר מרמת רוב התיכונים בארה"ב. גם אם לא ברור איך ומתי למדו הילדים האלה לקרוא, מסתבר שכולם ידעו לקרוא היטב.
שלושים שעות. כבר נתקלתי פעם במספר הזה. שנים רבות לפני כן שימשתי כיועץ לתוכנית לימוד-קריאה עבור מבוגרים אנאלפביתים בקליבלנד, אוהיו. רוב התלמידים היה בני שלושים עד חמישים; רובם היו עניים; מחציתם שחורים, מחציתם לבנים; רובם עקרו לקליבלנד מאפלצ'יה או מהדרום.
נערכו שלושה מחזורים, כל אחד נמשך כשלושה שבועות. בכל מחזור למדו שעתיים כל ערב, חמישה ערבים בשבוע: כלומר, שלושים שעות. אינני יודע אם היה המשך כלשהו לתוכנית זו, ומה עשו התלמידים עם המיומנויות החדשות שרכשו. בסוף שלושת מחזורי הלימוד נותרה בי תחושה חזקה, שרוב התלמידים בכיתות שהשקפתי עליהן למדו על קריאה בשלושים השעות - מספיק כדי להמשיך לחקור ולהתקדם בקריאה ככל שירצו בכוחות בעצמם.
כמה שנים לאחר מכן שמעתי על פאולו פריירה, מחנך ברזילאי מהפכן, שלימד קרוא וכתוב לאיכרים אנאלפביתים בכפרים העניים ביותר, עד שהצבא גרש אותו מהמדינה. יש אומרים שהשיטה שלו היתה קיצונית מבחינה פוליטית, מין וריאציה למבוגרים של השיטה המתוארת בספרים Spinster ("רווקה זקנה") ו-Teacher ("מורה") של סילביה אשטון-וורנר. הוא שוחח עם האיכרים הללו על תנאי החיים שלהם ובעיותיהם (זה היה הדבר שהרגיז את הצבא) והראה להם כיצד לכתוב ולקרוא את המִלים השכיחות ביותר בשיחותיהם. גם הוא גילה שכ-30 שעות הדרכה הספיקו לאיכרים להמשיך לחקור את הקריאה בכוחות עצמם. שלושים שעות. שבוע אחד של בית ספר. זה הזמן האמיתי שנדרש כדי להצליח במשימה.
(ספרו של הולט "בלמידה מתמדת", שיצא לאור בהוצאת "פראג", הוא מפעל משותף של מתרגמים ועורכים מקהילת החינוך הביתי והחלופי. אנשים שתרמו מזמנם וממרצם בשביל להפוך כוונה טובה למציאות, כשהתמורה העיקרית למאמציהם היא שהם עשו מה שהולט איחל לכל אדם שימצא: "עבודה שראוי לעשותה". )
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
