 |
 |
|
|
|
|
|
|
| אנחנו חוזרים על חטא המרגלים כל יום: שופטים מיידית כל אדם חדש על פי מאפייניו החיצוניים והולכים לדרכנו מבלי לפגוש במהותו האמיתית. פרשת השבוע של כרמל וייסמן |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בפרשת "שלח" (לקריאת הפרשה) שולח משה את המרגלים לבדוק את הארץ המובטחת. כשהם חוזרים הם מתבכיינים שיש שם עמים מפחידים וחזקים ושהארץ בכלל לא משהו, "ארץ אוכלת יושביה". העם נענש על בכיית החינם הזו בבילוי של עוד 40 שנה במדבר, כאשר רק צאצאיהם ייכנסו לארץ. באופן מסורתי אני נסמכת על שני סוגים של פירושים חסידיים וקבליים: כאלו שרואים בסיפורי התורה מטאפורה למטאפיזיקה של היקום וכאלו שמתייחסים לפסיכולוגיית המעמקים של נפש האדם. פרשנויות אלו אינן סותרות, שכן הן מדגימות עקרון זהה שמתרחש בכל הרמות, והאר"י הקדוש, למשל, משייט באופן חופשי ביניהן. בפרשנות שלי היום אשייט גם אני באופן חופשי בין המטאפורות של הארץ כיקום הגשמי וכגוף האדם.
 |
| שיעור בערבות הדדית |
זה לא קל להחזיק מעמד במקום של איזון. וזה גם לא קל להיות מורה דרך של חבורת אנשים שמנסה לעשות את זה. אבל מורה אמיתי אמור לברך על הרגע שתלמידיו מתעלים עליו
|
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
כשמשה שולח את המרגלים למשימתם הוא שואל אותם סדרה של שאלות המשקפות חשיבה דואלית: האם הארץ טובה או רעה? שמנה או רזה? האם העם בה חזק או רפה? וכיו"ב. את השאלות הללו חותמת השאלה: "היש בה עץ אם אין". מבנה המשפט הזכיר לי מאד את "היש ה' בקרבנו אם אין" שבני ישראל שאלו עצמם מיד אחרי קריעת ים סוף בפרשת "בשלח". ישנם פרשנים נוספים שעשו את ההקבלה בין המשפטים הללו ונראה שפרשות "שלח" ו"בשלח" הן סוג של תמונת ראי אנרגטית: אז היינו דקה אחרי הפתיחה והשחרור הגדולים ביותר, בראשית המסע אל הלא נודע, וכעת אנו עומדים בפתח היעד החדש, מצטמצמים שוב לקראת מחויבות והתיישבות.
בפירושים קבליים רבים המילה "אין" מזוהה עם ספירת כתר והיא מייצגת רמה בלתי נתפסת ומופשטת של האלוהות, המקבילה לתפיסת האלוהות הבודהיסטית, הריק הגדול. אך נון דואליזם אמיתי מכיל גם את ההופכי הפרדוקסלי שלו באותה הנשימה, וכך בעת שהאלוהות היא אין מופשט מתקיימת לה גם השגחה פרטית בעלת אופי דואלי, שיותר נגישה לבני האדם. הרעיונות הללו מיוצגים עוד מספר בראשית ברעיון עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע, כאשר לפי הספרות הקבלית, האדם חי את בירור עץ הדעת טוב ורע, חי בעולם הדואלי, ומתפתח על מנת להגיע דרכו לעץ החיים המייצג מקום שמעבר לדואליות.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
האם יש בה עץ אם אין
|
|
|
 |
|
|
|
באסכולות קבליות מסוימות, ה"עץ" מייצג את עץ הדעת טוב ורע, את העולם הדואלי, את סוג ההשגחה הזו בעולם שמגולמת בכוחות הטבע וההתנהלות שלהם שאנו תופסים אותה כמקרית, את האלוהות שפועלת בהסתר בעולם באמצעות כוחות אקראיים לכאורה. ולכן שאלתו של משה "האם יש בה עץ אם אין" היא שאלה לגבי סוג ההשגחה הקיימת בקיום הזה שנשמותינו אמורות לאכלס, האם זה מקום של דואליות או של חיות מתוך האחדות הגדולה?
מעניין שבהמשך הפרשה לאחר שבני ישראל כבר קיבלו את עונשם להישאר במדבר, הם תופסים אדם שמקושש עצים בשבת וממיתים אותו. פרשנות הפשט היא שאולי עשה זאת כדי להדליק אש אסורה, אך הקשר לעץ בוטה מכדי שנתעלם ממנו, האם מקושש העצים מסמל עבודה זרה בעצם זה שהוא מחפש אחר כוחות טבע עקרים ומקריים לעבוד אותם על מנת לשנות את רוע הגזירה, מחפש להחיות את עצמו בדרך אלטרנטיבית, עצים זרים לאש זרה?
המפרשים המסורתיים יותר מתייחסים למילה עץ כמייצגת צדיק וליתר דיוק את איוב, שלטענת הגמרא חי בתקופת המרגלים במקום שנקרא ארץ עוץ (האם איוב הוא הקוסם מארץ עוץ?). משמעות השאלה לדעתם היא, האם יש בארץ הזו לפחות צדיק אחד שאפשר לסמוך עליו. אני מתחברת לפרשנות העץ כצדיק שכן "כי האדם עץ השדה" העץ מייצג מודל של צמיחה והתפתחות שהאדם באופן אידיאלי מצוי בו. כשאנחנו מחליפים פרספקטיבה לרמת נפש האדם, הארץ עשויה לייצג את הגוף הגשמי שלנו שהנשמה נשלחת אליו ומתבקשת להתלבש בו ולהגשים את עצמה בעולם דרכו, תוך התגברות על כל האנרגיות הזרות המחפשות בו אחיזה גם כן.
רבי מרדכי לניר מאישביץ,
בספרו "מיי השילוח", נתפס על הפועל "לתור" (את הארץ) ועושה קשר ברור בין הארץ לתורה. סיפורי התורה ומצוותיה הם רק הלבוש של משמעותה האמיתית ויש הרואים בהם עול והבל ומפספסים את האור והאהבה שהם נשמת התורה ודרכה. לדעתו חטא המרגלים הוא שראו רק את החיצוניות, הלבוש, של הארץ ולא קלטו שבעומק היא מקום של אהבה שמאפשר התפתחות. אני רוצה להוסיף משהו משלי על פרשנויות יפות אלו, ברמה שבין אדם לחברו. כשאנחנו מכירים אדם חדש אנו מיד שופטים אותו בליבנו, לטוב או לרע וקשה מאד להשתחרר מאותו רושם ראשוני.
אני חושבת שקל להתחבר לזה במיוחד בסיטואציות של דייטים שבהם אנחנו ממש מסמנים איכויות מוחצנות מסוימות בקור רוח טכני ועשויים ללכת לדרכנו כעבור שעה מבלי שפגשנו לרגע באמת בפנימיותו של אותו אדם באופן אותנטי. בעיני חטא המרגלים הוא עקרון שמופיע יום יום בחיינו, עת אנחנו שוטחים בפני עצמנו או חברינו את ממצאי משפט השדה הזה על אנשים אחרים ולא מרשים לעצמנו לגעת במקום הזה שבו האדם הוא ישות של אהבה המצויה בתהליך צמיחה.
יופייה של השפה המקראית מאפשר לי לדרוש שהסיבה לכך נעוצה בהגנה עצמית. בעברית המקראית, מפגש שיש בו נגיעת עומק אמיתית קרוי "פגיעה" (זהו "ויפגע במקום" של יעקב). ואכן בכל פעם שאנו פותחים את עצמנו יש גם פוטנציאל להיפגע, אי אפשר לברור מה נכנס, אפשר רק להחליט אם אני נוכח ופתוח או סגור ונעדר. פעמים רבות מהחשש להיפגע אנחנו לא מנסים בכלל לפגוע במובן של לפגוש באמת. האם גם המרגלים ניסו לגונן על זהותם ותפיסת עולמם מפני מגע עם משהו אחר וחדש?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כוהנת הדת והזונה
|
|
|
|
|
|
|
בספרי הנביאים, הארץ היא פעמים רבות מטאפורה לאיכות הנשית. ב"רעיה מהימנא", ספר קבלי המשולב בתוך ספר הזוהר, תחת פרשת "כי תצא", ישנו קטע העושה אלגוריה בין הוצאת הדיבה של המרגלים על הארץ, לבין אדם ש"מלכלך" על אישה וטוען כי אינה בתולה. האיכות הנשית מזוהה בספרות זו עם קרקע העולם ופגיעה בנשיות המקודשת ובאימא אדמה, חד הם. הנשמות הישראליות רצו להמשיך להיות רוחניות, מחוברות לשפע האלוהי, ולא התאים להן בכלל לרדת למקום של התפתחות, להיות בקשר עם הקרקע ולגלם בגופן את העיקרון הנשי, העולם שהוא בת זוגו של האל, כנסת ישראל. הפיצול הזה המשיך להתרחש בהיסטוריה היהודית גם בין האורתודוכסיה הגולה שצמצמה את היהדות לכתובים ולרוח, לבין הציונות שחרטה על דגלה את החזרת הקשר עם הקרקע.
לפרשה זו הפטרה מרתקת בספר יהושע פרק ב' (לקריאת ההפטרה) שלוקחת אותנו 40 שנה קדימה, כאשר הגיע הזמן להיכנס לארץ סוף סוף, והפעם נשלחים 2 מרגלים המגיעים ישירות לביתה של רחב הזונה. רחב היא אחת הדמויות המעניינות ביותר בתנ"ך עבורי. סיפורה מרמז על תבונה רבה, אינטואיציה, עוצמה, אומץ וחיבור לאלוהות ובעיני היא השער לכניסה לארץ המובטחת בדיוק כפי שקריעת ים סוף היתה שער היציאה ממצרים, בשני המקרים יצאנו מהצר לרחב. ידידי דניאל פויירשטיין המתמחה הן ביהדות והן במיסטיקה קלטית, אמר לי השבוע שהדתות המונותיאיסטיות נהגו לעשות לדימוי של כוהנות הדת הפגאניות האלה רדוקציה לזונות פשוטות.
יומיים לאחר מכן צפיתי בסרט "צופן דה וינצ'י" העוסק גם הוא בהדחקת הנשיות בעולם ופתאום הבנתי שהצגתה של מריה מגדלנה כזונה שישו אסף, עשוי להיות מסווה להיותה כוהנת של דת האלה. זהו אותו דימוי של נשים חזקות ו"מחוברות" שהוצגו מאוחר יותר בהיסטוריה כמכשפות והועלו על המוקד. חוקרי הברית החדשה טוענים שהטקסט עבר עריכה ע"י קונסטנטין קיסר רומי, טענה המופיעה גם בסרט/ספר "צופן דה וינצ'י", אך לגבי התנ"ך המציאות קצת יותר מורכבת. חוקרי מקרא מפרשים סתירות בטקסט כטעויות עריכה אך פרשנות חסידית וקבלית מתייחסת לסתירות כמכוונות: התורה נועדה להיות מעבר לדואליזם, ולכן כנגד כל רעיון שמובע בה בנחרצות, תמצאו את הרעיון ההופכי באותה הנחרצות. עבודת ההתפתחות שלנו תלויה ביכולתנו להכיל את הפרדוקסים ולעבוד איתם אחרת בהקשרים שונים.
דעתי הפרטית היא, כי בשל האמונה שהטקסט קדוש היה פחד לשנותו באופן יסודי, אך נעשו בו עריכות קלות. הדבר מסביר מצב שדמות כמו רחב קרויה "זונה" אך ההקשר של הסיפור שלה הוא חתרני מאוד כלפי הקו המקראי. מקריאת סיפורה בעיניים נקיות מדעה קדומה, ניתן להבין שיש לנו עסק עם דמות חזקה ובעלת השפעה, שכן בית בושת סטנדרטי אינו זירה טבעית להתרחשות מעין זו ואין זה טריוויאלי לייחס את החיבור בין העם והארץ, הגוף והנשמה, לזונה פשוטה. בספרות החסידית והקבלית (לרבות הנביאים) יש כבוד גדול לאיכות הנשית של האלוהות, המיוצגת באדם ובטבע והיא מקור אחיזתו של האל בעולם. אפשר לקרוא לה השכינה או אולי הגביע הקדוש אך חלק ממנה מצוי בכל אישה ובכל אדם. מי ייתן ונשכיל לראותה בכל מקום אשר בו היא שוכנת ולא נוציא את דיבתה רעה.
שבת שלום.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | 70 פנים לתורה וזה הפן שלי. כרמל וייסמן עוסקת בהתפתחות אישית בעזרת כלי החוכמה היהודית. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
