 |
/images/archive/gallery/531/719.jpg פיטר פן.
 |
|
|
|
|
| אם פיטר פן מלמד ילדים לעוף, מה הוא יכול ללמד אותנו? נועה טיקולסקר למדה ממנו כמה תובנות רוחניות |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
נועה טיקולסקר
11/6/2006 18:21 |
|
|
|
|
|
|
|
אחרי שגילינו את הפמיניזם של כיפה אדומה, את הטאו של פו, את המשמעויות הפילוסופיות של עליסה בארץ הפלאות ואת הלקחים הנסתרים של הקוסם מארץ עוץ, הגיע הזמן להפוך גם את פיטר פן למורה רוחני.
פיטר פן נכתב בתחילת המאה העשרים על ידי ג'יימס בארי, ומאז הפך לאחד מספרי הילדים האהובים בכל הזמנים. מיליוני ילדים גדלו על הילד שמסרב לגדול, ולמרות שרובנו מכירים את סיפורו של הנער שלא מתבגר מסרטו המפורסם של דיסני, הסרט הוא עיבוד צבעוני לעלילה שנוגעת לפעמים באפל, שרוקדת על הגבול הדק בין החינוכי לחתרני - כפי שכל אגדה טובה חייבת.
כבר בתחילת המסע של פיטר פן אנחנו לומדים את כלל האצבע הראשון של כל רוחניק: תרפה, והכל יגיע. "פשוט נענעו את הכתפיים כך, והרפו" מסביר פיטר לילדים. זה כל מה שצריך לעשות כדי לעוף: להרפות. וכאשר מייקל הקטן דווקא לא מנסה, הוא כמובן מצליח, והוא עף באוויר חופשי ומאושר.
הילדים עפים אל ארץ "לעולם-לא", ומכירים שם את חבורתו של פיטר, וכמובן נתקלים גם בקפטן הוק האכזר. הקפטן מוצג בספר כדמות הרבה יותר פגיעה
מאשר אנו זוכרים מהסרט. נראה שהרדיפה האובססיבית אחרי פיטר ממלאת אצלו חלל גדול, אולי החלל שנשאר כאשר התנין בלע את ידו הימנית. זה לא מונע ממנו להיות רוצח אכזרי: מיד עם הופעתו הראשונה בספר קורע הוק לגזרים את אחד ממלחיו. אבל נמסר לנו גם ש"הוא לעולם לא היה יותר מרושע משהיה מאוד מנומס, דבר שהוא כנראה המדד האמין ביותר לחינוך ראוי; ובהידור נימוסיו אפילו כשהיה מקלל, הוא התגלה כתוצר של תבנית אחרת מזו של בני-צוותו.
יחד עם היותו שודד ים, אם כן, הוק הוא גם ג'נטלמן אנגלי. ברור: הרי רשע אמיתי דווקא אינו חסר כל סדר, אלא שומר על חוקים ברורים - הוא פשוט מנצל אותם לצרכיו (חישבו על שליטים אכזריים של אימפריות, או, כמובן, עורכי דין שפלים). לכן כאשר קוק נלחם עם פיטר, חשוב לו לשמור על כללי הדו-קרב הג'נטלמניים. בעיקר, כמו כל בריטי הגון, הוא מבקש לשמור בראש ובראשונה על ארשת אצילות ("good form"). אלא שדווקא מפני שהוא מנסה כל כך, זה לא הולך לו, בעוד שלפיטר התמים זה בא טבעי.
כשהוא מבין שיתכן והוא יובס מייבב הוק:
"פן, מי ומה אתה"
"אני נעורים, אני אושר", ענה לו פיטר בעזות, "אני ציפור קטנה שיצאה עתה מביצתה".
זה, כמובן, היה קשקוש; אבל זו היתה הוכחה להוק האומלל שלפיטר לא היה שום מושג מי הוא, וזה הרי שיא-שיאיה של האצילות".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
חוסר מודעות מבורך
|
|
|
 |
|
|
|
הנעורים הנצחיים של פיטר מאפשרים לו לחיות במצב של חוסר מודעות מבורך, שהוא "שיא-שיאיה של האצילות". מדובר כמובן לא בחוסר של ידע עצמי, שכן ידע עצמי פנימי, חי, שלא ניתן בדיוק לנסח אותו אבל הכרחי לחיות אותו - אותו יש לפיטר בשפע. חוסר המודעות של פיטר הוא החוסר של אותה מודעות עצמית מעיקה ומשתקת, מהסוג שתוקף אותנו כשאנחנו עומדים מול קהל או מנסים לשקר. זהו בדיוק הניגוד המריר של מודעות עצמית אמיתית שבאה "מבפנים", שכן כאן אנחנו תופסים עמדה של התבוננות על עצמנו מבחוץ לכאורה, כלומר ראיית עצמנו כאובייקטים, ולכן כמובן מוגבלים (ואפילו קצת מביכים). הקפטן שלנו יודע טוב מאוד מיהו – הוא כמובן קפטן ג'יימס הוק הגדול! – ומרוב שהוא מנסה להיות הוא עצמו, הוא מאבד כל סיכוי לחיות בצורה אמיתית וחופשית, ובוודאי ובוודאי אינו מצליח להיות אצילי.
אבל זו לא אשמתו של קוק. המסכן פשוט מבוגר, זה הכל. ככל שנגדל אל מחוץ לעריסת הילדות נעזוב איתה את התמימות שהיתה לנו, ושאפשרה לנו לדעת את עצמנו בצורה הטובה ביותר, אף שלא יכולנו לבטא את זה במילים ולומר מי אנחנו. קוק שכח איך "לזרום", ובדיוק כפי שצריך להרפות כדי "לעוף", יש צורך בכניעה לשטף כדי באמת ליהנות מהשיט. למעשה, ככל שאדם מתאמץ להרפות או מנסה בכוח לזרום, כך הוא תקוע יותר, כאי יבש בלב הזרם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
רק העליזים והתמימים וחסרי-הלב יכולים לעוף
|
|
|
|
|
|
|
שנים אחרי ההרפתקאות עם פיטר, כאשר וונדי כבר מבוגרת ואמא בעצמה, היא מספרת את סיפורי ארץ "לעולם לא" לבתה הקטנה ג'יין. כאשר ג'יין שואלת את וונדי למה כיום היא אינה מסוגלת לעוף כמו שעפה כשהייתה ילדה, עונה לה וונדי:
"כי אני מבוגרת, יקירתי. כאשר אנשים גדלים הם שוכחים את הדרך".
"למה הם שוכחים את הדרך?"
"משום שהם כבר אינם עליזים ותמימים וחסרי-לב. רק העליזים והתמימים וחסרי-הלב יכולים לעוף".
המבוגרים, כמו קוק וונדי, שכחו את הדרך. לילדים, בעליזותם ותמימותם, היא באה טבעי. וכן: צריך להיות לא רק עליזים ותמימים, אלא גם חסרי-לב, כלומר חסרי מצפון כילדים כדי להרפות מהכל ולהמריא. כדי לעזוב הכל צריך להיות חסר אחריות; כדי להתנתק מהקרקע צריך להתכחש לקיומה. פיטר פן, על כן, הוא טיפוס מסוכן, וגם קצת מסכן. הוא התמכר לזרם, ולא שם לב שהוא בעצם לכוד במערבולת שסובבת סחור-סחור. ואולי הוא בעצם מזכיר לנו את אותם ספורטאי-רוח אדוקים שמקדישים את חייהם להתבודדות בהימלאיה או לסגפנות יוגית אגרסיבית (או לתלמוד תורה נון-סטופ), תוך התכחשות לצדדים אחרים ולא פחות משמעותיים של החיים.
לא מפתיע לכן שבסוף הספר, כאשר פיטר חוזר ומוצא את וונדי מבוגרת, הוא פורץ בבכי. הוא פשוט לא מסוגל להשלים עם שינויי הזמן, עם המהלך הטבעי של החיים. הוא נשאר ילד נצחי, והוא רוצה שהעולם יקפא כמוהו על שמריו. למרות שאנחנו מתאהבים בפיטר פן במהלך הסיפור, אנחנו גם מודעים היטב למגבלותיו. ג'יימס בארי אינו ממליץ לנו להישאר ילדים, הוא רק קורא לנו לא לשכוח את הקסם שבילדות כשאנחנו מבוגרים, שכן ההתכחשות לצד הנפלא שבילדות ולחוסר המודעות-העצמית (מהסוג החיובי) נפוצה הרבה יותר מההתכחשות לעולם ולחובותיו.
האידיאל אם כך הוא החזרה אל האיכות הילדית, אל התמימות, אחרי שכבר התבגרנו מספיק כדי להבין שגם בלהיות רק מבוגר חסר דבר-מה משמעותי. דרושה כנראה חזרה אל הילדות שאינה שלילה של הבגרות, אלא הוספה של זווית ראייה ודרך חיים ישנה-חדשה, אשר הכרחיים לצורך קיום שלם. נדמה לי שגם ישו מנצרת חשב כך, כאשר אמר: "אם לא תשובו להיות כילדים - לא תבואו אל מלכות השמיים" (מתי 18, 3).
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
