 |
/images/archive/gallery/381/868.jpg ארז שמיר.
 |
|
|
|
|
|
|
| כשהבודהא גילה שהוא נידון לסבל תמידי הוא יצא למסע רוחני ששינה את חייו ואת ההיסטוריה. אבל מה היה קורה אם במקום מורה רוחני הוא היה פוגש את הפסיכיאטר המחוזי? ארז שמיר על גאולה במקום גלולה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אחד האירועים המכוננים בסיפור חייו של הבודהא הוא אותו אירוע שזכה לכינוי "שלושת המראות". על פי גרסה אחת, לאחר שנים של כליאה בארמונו של אביו, כליאה שנועדה להגן עליו ממראות פגעי החיים, מצליח הבודהא לחמוק בחסות הלילה ויוצא לשוטט בעיר הסמוכה. על פי גרסה אחרת, הבודהא לא חומק מן הארמון, אלא יוצא ברשות אביו, אשר דואג מבעוד מועד לנקות ולקשט את רחובות העיר, אולם לאחר זמן מה של הליכה ברחובות המרכזיים הוא סוטה לפתע ממסלולו המתוכנן ומוצא את עצמו בסמטה צדדית ואפלה. בלי קשר לאיזו גרסה היא הנכונה, בנקודה זו בסיפור שתי הגרסאות השונות מתאחדות ובשתיהן מסופר לנו כי שלושת המראות בהם נתקל הבודהא בעודו משוטט ברחובות העיר, מראה של אדם זקן, מראה של אדם חולה, ומראה של אדם מת, מזעזעים אותו כל כך עד שבאותו הרגע הוא מחליט להקדיש את חייו למציאת דרך להתמודד עם משמעויות הגילוי הנורא לו נחשף.
 |
| NO FEAR |
מפחיד כמה שאנחנו פוחדים מהפחד. ארז שמיר מצא שלוש דרכים להתמודד עם זה
|
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
סיפור חייו של הבודהא ממשיך כמובן, ומיד לאחר תיאור "שלושת המראות" מסופר לנו כיצד הוא יוצא למסע של סיגופים וחקירה שבסופו הוא אכן מגיע להארה. לטעמי, קיים טעם לפגם בחיפזון להמשיך ולספר את סיפורו של הבודהא מבלי להתעכב עוד קצת על פרטי אותו אירוע מכונן וזאת בניסיון לפענח את מצבו הנפשי של הבודהא באותה העת. אחרי הכל, אם מצבו הנפשי באותו הערב יכול להסביר את הנחישות העל-אנושית שהוא הפגין בהמשך הדרך הרי שסביר להניח שאנו עצמנו נוכל להפיק תועלת מכך שנבין טוב יותר את החוויה הרגשית שהוא עבר.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
"אבוי!"
|
|
|
 |
|
|
|
בספר "הבשורה על פי הבודהא", שמאגד את כל קורות חייו של הבודהא, מסופר לנו על סיורו של הבודהא, בליווי חנה, העגלון שלו, ברחובות העיר, וכיצד כל מראה ומראה משפיע עליו. כך, לאחר המראה הראשון, במסגרתו חנה מסביר לו כי "אלא הם מסימני הזקנה", מסופר לנו כי "סידהרתה הושפע קשות מדברי העגלון, והוא נאנח בשל הסבל שבזקנה". לאחר המראה השני, בו חנה מסביר לו כי "האדם הזה חולה" מסופר לנו כבר ש"סידהרתה היה עוד יותר נרגש. כל ההנאות נראו לו כעת תפלות, והוא תיעב את השמחות בחיים". לאחר המראה השלישי המצב כבר מחמיר עוד יותר ומסופר לנו כי "הנסיך התמלא פחד ואימה" ולאחר שעגלונו הסביר לו כי כל מי שנולד חייב גם למות הוא "צעק בנשימה עצורה ובמבטא מגומגם". באותו הערב, כאשר חזר הבודהא לארמון, ראתה אשתו כי הוא מוטרד וכאשר שאלה לסיבה הוא ענה: "אני רואה בכל מקום את תוצאות השינוי, ולכן ליבי כבד עלי. בני האדם מזדקנים, נופלים למשכב ומתים. זה מספיק כדי לגרוע מהחשק לחיות". בהמשך הסיפור מסופר לנו כיצד באותו הלילה התקשה הבודהא להירדם ולכן הוא יצא להסתובב בגן הארמון שם הוא צעק "אבוי! בכל העולם שוררת אפילה ובורות. איש לא
יודע כיצד לרפא את תחלואי החיים", צעקה אחריה הוא "נאנח בכאב". בעודו מסתובב בגן, מסופר לנו כי הוא חווה התגלות במסגרתה הוא ראה בעיני רוחו דמות של סמאנה (פרוש), אליו הוא פונה באומרו "אני נדהם מהריקנות של התענוגות ואני סולד מהתשוקה. הכל מדכא אותי, והחיים עצמם הפכו קשים מנשוא". בתגובה, מציג לו הסמאנה את המסלול הרוחני ומעודד אותו לצאת למסע.
לא צריך להיות גאון גדול על מנת להבין כי במידה ותיאורים אלו הינם נכונים, הרי שבתגובה למראות אותו הערב הבודהא שקע בדיכאון עמוק. אחרי הכל, אם היום היינו שומעים על מישהו אשר נאנח, צועק, מתקשה להירדם בלילה, ומעיד על עצמו ש"ליבי כבד עלי, הכל מדכא אותי, והחיים עצמם הפכו קשים מנשוא" סביר להניח שלא היינו מהססים לקבוע, ובצדק כנראה, שהוא סובל מדיכאון. אולם, במידה והבודהא אכן סבל מתחושת דיכאון עולה ונשאלת השאלה, מה אם במקום לחוות התגלות הוא היה חווה הסתכלות? כלומר, מה אם הוא היה חי בימינו, ובמקום למצוא את עצמו עומד מול דמותו של המורה הרוחני הוא היה מוצא את עצמו עומד מול דמותו של הפסיכיאטר המחוזי? האם במקום גאולה הבודהא היה הולך אחרי הגלולה?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
משהו עם דמעות לשם שינוי
|
|
|
|
|
|
|
סיפורו של הבודהא כמובן אינו יחודי. בסרט מטריקס, שמבוסס ברובו על רעיונות בודהיסטים, מוצא את עצמו כוכב הסרט, ניאו, בהתלבטות דומה. מורפיוס, המורה של ניאו, חושף בפניו את האמת על מצבם העגום של בני האדם ומגלה לו כי מרבית בני האדם חיים בעולם תודעתי שאינו אלא תוצר פעולתה של תוכנת מחשב משוכללת המכונה ה"מטריקס". מורפיוס מספר לו כי קיימת אמנם דרך לשחרור מאותה התוכנה, אולם מזהיר אותו כי מדובר בדרך של יסורים. בנקודה זו מציע מורפיוס לניאו לקחת גלולה שתגרום לו לשכוח את כל מה ששמע ותאפשר לו לחזור לחייו הקודמים, שאמנם לא היו מלהיבים, אך לפחות לא היו מלאים בסבל. האם יקח ניאו את הגלולה?
גם בספר "עולם חדש, מופלא" של אלדוס האקסלי מסופר לנו על עולם עתידני במסגרתו נעשים כל הניסיונות האפשריים להנעים את זמנם של בני האדם ולמנוע מהם לחוש תחושות סבל. על מנת להבטיח שבשום מקרה בני האדם לא יסבלו הם זוכים לאספקה קבועה של סם בשם "סומא" אשר יוצר תחושה של התעלות רוח גם במצבים הנפשיים הקשים ביותר. כך, באחת הסצנות היותר זכורות בספר, מרצה אחד ממנהיגי העולם החדש, המכונה "השליט", על יתרונותיו של העולם המהונדס, אותו עזר ליצור, בפני אדם המכונה "הפרא": "העולם יציב היום. אנשים מאושרים. הם מקבלים את מה שהם רוצים, והם אף פעם לא רוצים את מה שהם לא יכולים לקבל. הם בטוחים. הם אף פעם לא חולים. הם אף פעם לא מפחדים מהמוות... ואם אי פעם, באופן כלשהו, משהו לא נעים בכל זאת עתיד להתרחש, תמיד ישנה הסומא על מנת לתת לך חופש מהעובדות ולהרגיע את כעסך. בעבר יכולת להשיג מטרות אלו רק באמצעות מאמצים אדירים ולאחר שנים של אימונים מוסריים קשים. כיום, כל מה שאתה זקוק לו, הוא לבלוע שניים-שלושה גרם של גלולות והכל מסודר. כל אחד יכול להיות מוסרי כיום. אתה יכול לשאת לפחות את מחצית מהמוסריות שלך בבקבוק. נצרות ללא דמעות - זו היא הסומא".
מה משותף לכל הסיפורים הללו? בכולם ניצב הגיבור הראשי מול חוויה של סבל, ובכולם מוצעת לו דרך מהירה וקלה החוצה. בסרט המטריקס, למשל, אחת הדמויות אכן מחליטה לקחת את הדרך הקלה החוצה, וכאשר היא רוכנת מעל סטייק עסיסי, שכמובן אינו אלא יציר תוכנת מחשב, היא מפטירה "בורות זה דבר נהדר". אבל אם בורות היא אכן דבר נהדר מדוע מסרבים כל הגיבורים שלנו לקחת את הדרך הקלה? מדוע הם מתעקשים לעבור את המסע המפרך? התשובה היא כי הם מבינים שלתחושת הסבל שמייסרת אותם יש ערך משל עצמה. כך, בסרט מטריקס אומר מורפיוס לניאו "הידעת שהגרסה הראשונה של המטריקס היתה אמורה לדמות עולם אנושי מושלם בו אף אחד לא יסבול? אבל גרסה זו היתה אסון. אף אחד לא הסכים לקבל את התוכנה. הסיבה לכך, כך לפחות אני חושב, היא שאנו מגדירים את המציאות שלנו דרך סבל וכאב". כך גם בספר "עולם חדש, מופלא", בו בתגובה לנאומו של השליט בדבר היות הסומא "נצרות ללא דמעות" עונה לו הפרא: "אבל דמעות אלו יש בהן צורך! מה שאתם זקוקים לו הוא משהו עם דמעות לשם שינוי".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הרבה יותר קל להרוג את השליח
|
|
|
|
|
|
|
אחת המחלות הנדירות ביותר הידועות למדע הרפואה היא מחלה גנטית בשם CIPA במסגרתה ילדים אינם יכולים לחוש כל תחושה של כאב בגופם. הסיבה שמחלה זו נפוצה בעיקר בקרב ילדים היא שרובם פשוט אינם שורדים על מנת להפוך למבוגרים. ילדים אלו פוגעים בעצמם, שורפים את עצמם, פוצעים את עצמם, וכל זאת מבלי להרגיש. אותם ילדים אף יכולים לדמם למוות מבלי לשים לב. מתוך הכרות עם מחלה זו אנו יכולים ללמוד על התפקיד החיוני שממלאת תחושת הכאב אצלנו בגוף, ובאופן דומה גם להסיק על התפקיד החיוני שממלאת תחושת הסבל אצלנו בנפש.
התפקיד שתחושת הסבל ממלאת אצלנו בנפש הוא תפקיד כפול. ראשית כל תחושת הסבל משמשת אותנו על מנת להתריע מפני אותם המצבים בהם קיים חוסר איזון במערך הנפשי שלנו. כאשר הלוחות הטקטונים שבנפשנו מתחילים לנוע ולהתנגש אחד בשני, אנו זקוקים לססמוגרף הסבל על מנת שנהיה מסוגלים לדעת על כך, אחרת, כאשר רעידת האדמה הרגשית, שצפויה לבוא בעקבותם תפקוד אותנו, אנו פשוט לא נהיה מוכנים אליה. שנית, אנו זקוקים לתחושת הסבל מכיוון שפעמים רבות היא משמשת כזרז העיקרי שדוחף אותנו לצאת למסע הרוחני. בלעדיה רבים מאיתנו היו עדיין יושבים בבית.
בימי קדם היה נהוג שכאשר הגיע שליח עם בשורות לא טובות הוא היה מוצא להורג. כאשר אנו בוחרים לקחת גלולה על מנת להסדיר את חוסר איזון החומרים אצלנו במוח אנו פעמים רבות חוטאים בצורה דומה. הרבה יותר קל להרוג את השליח במקום להתמודד עם המסר, אבל העובדה שהגלולה גורמת לנו להרגיש טוב כלפי חוץ לא אומרת שהיא גורמת לנו להרגיש טוב גם כלפי פנים. אם חוסר איזון החומרים במוח בא להתריע מפני סוגיה רגשית לא פתורה או אם הוא בא להצביע על קיומו של צורך רוחני לא ממומש, אז העובדה שאנו מכסים על חוסר איזון חומרים זה, לא רק שאינה פותרת את הבעיה, אלא היא אף עשויה להחריף אותה. במובן זה קשה לחשוב על כך שגם אם הבודהא אכן היה הולך לפסיכיאטר המחוזי, וגם אם הוא היה מקבל טיפול תרופתי כזה או אחר, הדבר היה עוזר. מצוקתו היתה הרי במקורה מצוקה רוחנית, והעובדה שהיא אולי באה לידי ביטוי גם בהיבטים פיזיולוגיים אינה משנה עובדה זו. אז נכון שבטווח הקצר הוא כנראה היה מרגיש קצת יותר טוב עם עצמו בעזרת טיפול תרופתי, אולם בטווח הארוך הוא היה מפספס את כל מטרת חייו. בלי הדמעות של הבודהא עץ הדהרמה הרי לעולם לא היה צומח.
והערה לסיום - אל לנו לשכוח כי ישנם גם מקרים בהם הטיפול התרופתי הוא ראוי ואף נדרש, ולמשל במקרים בהם אנו סובלים כל כך עד שאין לנו כל יכולת להתפנות לעבודה רגשית או רוחנית. במקרים אלו, הסבל שלנו כבר הגיע לרמה בה הוא לא משרת שום מטרה מלבד את עצמו, ולכן אין כל מניעה שנשקול שימוש בפתרון תרופתי. אחרי הכל, הבודהא בעצמו, אחרי שנים של סיגופים קשים ביער, הודה שהוא טעה כאשר חשב שהסבל, בפני עצמו, יכול להוות דרך לגאולה. החוכמה היא לבדוק כל מקרה לגופו, מכיוון שכמו כל דבר אחר בחיים, גם סוגיית הטיפול התרופתי היא סוגיה מורכבת מכדי שנהיה מסוגלים להתייחס אליה בצבעים של שחור ולבן. בכל מקרה, אין לראות במאמר זה כהמלצה כלשהי להתחלת או להפסקת טיפול רפואי כלשהו. לכותב המאמר אין כל השכלה רפואית והכדור האחרון שהוא ראה בחייו היה כדורגל.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
