 |
/images/archive/gallery/524/785.jpg כרזת הסרט אנדרוולד.
 |
|
|
|
|
| מתחת לפני האדמה, היכן שהשמש אינה זורחת לעולם, יש כלבים ששומרים בכניסה וגם הרבה נשים חזקות. טלה בר על שליטי העולם התחתון |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
טלה בר
29/5/2006 18:50 |
|
|
|
|
|
|
|
חוץ מהעולם בו אנו חיים יש כידוע מספר עולמות נוספים. באופן כללי ניתן לומר ש"העולם הבא" הוא המקום שאליו מגיעות הנשמות לאחר המוות. אבל האירים למשל מכירים ב"עולם אחר", שהוא עולמם של הפיות, הגמדים והענקים. למעשה, זהו העולם האירי, או הקלטי, שמלפני בוא הנצרות, וכל אותם יצורים דמיוניים אינם אלא תושבי המקום הפגאנים שלא הכירו בנצרות והיה להם קשר אמיץ עם הטבע ועם אלי הטבע. היוונים מדברים על "ארץ הצללים", ארץ אבלה וחשוכה שגדלים בה עצים המסמלים מוות. ליהודים יש שמות רבים לאזורים הנמצאים מחוץ ל"העולם הזה", ובהם בור, שחת, אופל ושאול - מלבד ה"גיהנום", שהיא מקום אש התופת לרשעים ונקראת על שם גי בן-הנום התנכי, הנמצא לרגלי העיר ירושלים ושם היו מקריבים ילדים לאל מולך. הגיהנום נמצאת במקום המנוגד ל"גן-העדן" שהוא מקום העולם הבא של הצדיקים. לשני האחרונים אין נגיעה למאמר הזה, מאחר שהם יצירי העולם המונותאיסטי ולא הפגאני, שבו אין אבחנה בין צדיקים לרשעים.
 |
| אשה היא הכושי של העולם |
ג'ון לנון לא היה הראשון שאמר את זה. גם האלים הפאגנים התייחסו כך לנשים שלהם. טלה בר על פגאניזם ופמיניזם
|
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
העולם התחתון כשמו כן הוא - הוא נמצא מתחת לפני האדמה. התיאור מתוך המיתולוגיה היהודית דווקא הוא שמתמצת את אופיו של העולם הזה. בתנך הוא מכונה בשם "שאול", או גם "שאול תחתיות"; בספר 'המיתולוגיה היהודית' נאמר כי השאול היא "ארץ הרפאים הקדומים שמתו וירדו למעמקי התהום בציפייה ליום שבו יעלו וייוולדו שנית... ויהיו לאלים". וכן כי השאול היא "שלוחה של החושך הקדמוני שריחף על פני תהום לפני הבריאה". בכל האמירות האלו משייכת היהדות את השאול לעולם המיתוס הפגאני; התנך לא מזכיר שום יישות השליטה בשאול, והתלמוד מתייחס לסוגים שונים של מלאכים שאין להם קשר ממשי לאלים הפגאניים הקדומים. סמאל (השטן) ולילית, שאינם מופיעים כדמויות רשעיות בתנך, נעשו מאוחר יותר שליטים רק באגף הרשעים של ה"גיהנום", ולא בשאול כולו כמו האדס ופרספוני היווניים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הבית שאיש אינו שב ממנו
|
|
|
 |
|
|
|
השאיפה להיוולד שנית המוזכרת במיתולוגיה היהודית, לעלות מתוך השאול ולהפוך לאלים, קשורה קשר אמיץ לרעיון המוות והתחייה הפגאני כפי שהוא מתבטא בדמותו של הראקלס; הרעיון הזה מתייחס למציאותו של אותו עולם תחתון מתחת לפני האדמה, לשם נכנסים הזרעים הנופלים מהצמח המת ושם הם מתפתחים לנבטים המציצים ונולדים שנית; שם גם שוקעת השמש מדי יום כדי לנוח מעמל היום, נעלמת וחוזרת ועולה למחרת. שני מיתוסים מובהקים הקשורים במחזוריות הזאת הם המיתוס השומרי/בבלי של תמוז, והמיתוס היווני של קורה/פרספוני.
במסופוטמיה היתה השאול מכונה "הארץ ללא חזור", ו"הבית שאיש אינו שב ממנו". נאמר שהשאול נמצאת מתחת לאדמה, מעבר לתהום של אפסו שהיא מקור המים המתוקים ("מי תהום", או "מי אפסיים" בעברית), והיא מוקפת בשבע חומות. לפי המיתוס, מלכת השאול השומרית ארשקיגל, המכונה "נסיכת הארץ הגדולה", חטפה את תמוז, אהובה של האלה הגדולה אישתר, וכלאה אותו בארמונה. אישתר, לאחר שהתאבלה קשות על מותו של תמוז ועמו מותה של הצמחייה, ירדה לשאול כדי לחטוף אותו ולהחזירו אל פני האדמה. לאחר קשיים רבים הגיעו האלות לפשרה שבה הוחלט כי תמוז יבלה את מחצית השנה בשאול אצל ארשקיגל, ומחצית נוספת על פני האדמה עם אישתר. זוהי, בלי ספק, תמצית הרעיון של מחזור החיים, המוות והתחייה בטבע, כשתמוז מייצג את הצמחייה הנמצאת לעתים על פני האדמה ולעתים רק מתחת לה. במשך הזמן, עם המהפכה הזכרית שהתבטאה בדמותו של מרדוך ההורג
את האלה האם תיאמת, פלש נרגל, אל המלחמה וההרס, לשאול, כפה על ארשקיגל להינשא לו ולקח מידיה את השלטון על העולם התחתון. מאז קשור העולם התחתון לא עם התחייה שלאחר המוות אלא עם כל הצרות והרעות שמביאים נרגל והשדים שנלווים אליו על האדם.
השאול היוונית נמצאת במרכז כדור הארץ (מביטוי זה לא ברור אם הכוונה לאמצע הארץ השטוחה, או לבטן האדמה המעוגלת). תיאורה של השאול היוונית דומה בעיקרו לזה של השאול השומרית/בבלית: היא מחוברת לפני האדמה על ידי מנהרות ומערות ונהרות שונים מובילים אליה, כולל נהר הסטיקס הנודע. במבוא לשאול הזאת נמצא "החורש של פרספוני", ובו צומחים עצי מוות כמו צפצפות שחורות וערבות עקרות. הסיפור היווני על פרספוני ודמטר דומה להפליא לסיפור הבבלי על תמוז ואישתר: האדס מלך השאול חטף את הנערה הצעירה, ולאחר מאורעות רבים הגיע להסכמה עם אמה דמטר שמחצית השנה היא תבלה אצלו ומחציתה אצל אמה. כינויה של פרספוני החטופה היה קורה, כלומר "נערה", והיא מסמלת את הצמחייה הצעירה ובעיקר את הדגן הירוק, הצומח מהאדמה לאחר היעלמו ממנה למשך תקופה מסוימת של מוות.
נאמר כי בשער השאול היווני שמר הכלב קרברוס, שהיה בעל חמישים ראשים וקול של ברונזה. על פי האנציקלופדיה של לארוס, היקטי היא אלת השאול ובתור שכזו היא כונתה "המלכה הבלתי מנוצחת", והיתה אחראית על כל הקסמים והכשפים הקשורים גם בלבנה וגם בשאול והיתה מלווה תמיד בפמליה של שדים וכלבי שאול.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/524/786.jpg
האדס מלך השאול |
|
|
|
|
|
|
|
|
כלבי שמירה
|
|
|
|
|
|
|
בדומה להאדס, שהיה גם שמה של השאול היוונית וגם שמו של האל שמשל בה, כונתה השאול הסקנדינבית בשם "הל", שהיה גם שמה של האלה הממונה על המתים. (עם בוא הנצרות, אגב, היתה המלה "הל" לשמו של הגיהנום הנוצרי באנגלית ובשאר השפות הגרמניות). אל אותה ממלכה, בסיפור הדומה להפליא לזה של תמוז ופרספוני, ירדה פריג כדי לחפש את בנה באלדר לאחר שמת כשעינו נמחצה בחץ מקשתו של הודר. אבל באלדר לא היה אל צמחייה אלא אל השמש המכונה "עין השמים", והפירוש לדרך מותו על ידי מחיצת עינו הוא שהשמש, שהיא עין השמים, נעלמת משמי הצפון בעונת החורף הסקנדינבי. גם הופעתה של הל מסמלת את זו של השמש, כי נאמר שמחצית פניה של האלה היא לבנה כמו השמש, ומחציתה האחרת שחורה, כמו הלילה החורפי.
אפשר לסכם ולומר כי בדרך כלל השאול היא מקום אפל ש"יורדים אליו". כפי שמצוין במיתוס הסיני, השאול נמצאת מתחת לפני האדמה והשמש אינה זורחת שם לעולם. במקרים רבים מובילות מנהרות או נהרות אל השאול, כמו נהר הסטיקס היווני, או הנהר הפיני השחור שעליו שמר "הברבור מטואנלה". ממלכת המתים היפנית שוכנת מתחת לארץ ומכונה "ממלכת האופל", או "ממלכת השורשים" - ובכך היא מזדהה עם המיתוסים שמסביב לים התיכון, הקושרים את השאול עם צמיחת הצמחייה מבטן האדמה. המיתולוגיה היוונית מספרת על חמישה נהרות הקשורים בשאול בשמותיהם ובמנהגים המיוחסים להם, ואלה הם: אכרון, שמשמעות שמו היא "קינה"; קוקיטוס שהוא "אבל"; לתה שהיא ה"שכחה"; פלגתון שהוא "אש"; וסטיקס, שמשמעות שמו היא "שנאה" - זהו הנהר שבו נשבעו האלים שבועה שאינה ניתנת להפרה והוא נחשב כבנם של אלת הים תטיס, ונהר האוקיאנוס שזרם תשע פעמים מסביב לגבולות האדס. מימיו של הסטיקס נחשבו רעילים, גם עבור כל היצורים שחיו בו. כדי להגיע לשאול היה צורך לחצות את הסטיקס.
עולמות שאול רבים נשמרים על ידי יצורים כלביים שונים. במצרים היה האל דמוי הכלב או התן אנוביס מוביל את המתים אל מלך השאול אוזיריס. ביוון היה זה קרברוס ששמר על השאול. על ביתה של קאלמה, האלה הפינית המושלת על הקברים, שמרה המפלצת סורמה בעלת הניבים. בסקנדינביה הפריד שער הברזל הלגרינד בין עולם החיים לעולם המתים, עליו שמרה הענקה מודגוד האימתנית כשלפני השער רובץ כלב אימתני בשם גארם. את הקשר בין כלבים למסע בעולם המתים, אפשר למצוא במיוחד במיתולוגיות הודו-אירופאיות, אף כי הוא מופיע גם במצרים, סיביר ואמריקה הצפונית. בהתאם למיתולוגיית הוודית של הודו הקדומה, למשל, המת חייב לעבור על פני הכלבים בעלי ארבע העיניים של יאמה, מלך המתים; ובמיתוס הקלטי מוזכרים כלבי-הציד הלבנים ואדומי האוזניים.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/524/788.jpg
האל דמוי הכלב אנוביס |
|
|
|
|
|
|
|
|
השאול בעברית היא בכלל נקבה
|
|
|
|
|
|
|
המלה "שאול" נפוצה מאוד בתנך בתור מקום שיש לו שערים ואליו יורדים המתים, וממנה אין דרך לעלות חזרה. בתור שכזאת מתאימה השאול לתיאורים המופיעים במיתוסים הפגאניים.
השאול בעברית היא נקבה, ודברים רבים, בעיקר שליליים, נאמרו עליה ועל רעבונה המתמיד. בספר 'משלי' ל' ישנה אפילו השוואה בין השאול לרחם: "לעלוקה שתי בנות הב הב... שאול ועוצר רחם..." כלומר, לא השאול ולא הרחם שבעות לעולם, ומה שהן דורשות הם חייו של הגבר.
מבחינה זו אין השאול שונה מכל אלת מוות אחרת, אף כי התנך לא מכיר בה כאלה. אלות שאול מובהקות הן ארשקיגל השומרית, הל הסקנדינבית, קאלמה הפינית, ופרספוני או היקטי היווניות. אפשר בהחלט, אם כן, להניח כי האלוהות הראשונית הקדומה ביותר שמשלה בשאול היתה אלוהות נקבית. אפילו השאול היפנית, תחת שליטתו של אל המוות, נקראה דווקא על שם אשתו איזאנאגי, אותה ניסה להשיב לתחייה ולא הצליח. גם המיתוס האמרינדיאני מקשר בסיפוריו את השאול, בשמה כ"בור תחתיות", עם המוות ועם אישה זקנה.
אבל ההשוואה התנכית של השאול לרחם מדגישה את המצב שבו השאול איננה רק המקום בבטן האדמה שאליו מגיעים המתים, אלא גם המקום שממנו צומחים כל הדברים מחדש, כמו היצורים הבוקעים מבטן אמם. אין פלא אם כן שהקדמונים ציפו להיוולדם מחדש של המלכים שירדו שאולה בתור קרבנות לאלת הטבע הגדולה. אפשר גם להסיק את המסקנה האולטימטיבית מהשוואה זו, המובילה להקבלה בין אל זה או אחר המשתלט על ממלכת השאול של אישתו, לבין הגבר המשתלט על רחמן של הנשים הנמצאות תחת חסותו, כדי להשיג בכך שליטה על צאצאיהן.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
על המחברת
|
|
|
|
|
|
|
טלה בר עוסקת בקשר שבין מיתולוגיה לספרות. סיפורים ומאמרים נוספים שלה ניתן למצוא בבמה חדשה. היא ילידת 1934.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
