 |
/images/archive/gallery/521/407.jpg דני לסרי.
 |
|
|
|
|
| דני לסרי, מחנך-פילוסוף, מייחל למרקם אנושי משמעותי וקורא למהפכה חינוכית
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
דני לסרי
24/5/2006 13:03 |
|
|
|
|
|
|
|
בכל גיל יש לאדם צורך להיות חלק ממשהו שהוא שלם וגדול יותר מחיי ההישרדות האישיים, תהא זה קהילה, תנועה חברתית, קבוצת לימוד, או כל דבר אחר שיכול להכיל אותו - מציאות שבה הוא יכול להתנחל, לחוש רלוונטי לאחרים ושאחרים יהיו רלוונטיים לו. מרקם אנושי, מלאות הנושאת אותו, נותנת משמעות לעתידו ולעברו, קרקע מזינה המאפשרת לו לתת פרי ולהשפיע על המציאות מברכתו. דרך השייכות הזו, הקונקרטית, הממשית, הוא יכול גם לחוש שייכות למעגלים נוספים, אחרים ורחבים יותר.
 |
| בית ספר למשמעות החיים |
|
מקום משפחתי באופיו, קנאי לחירותו, חתרני, אופטימי ובלתי יציב לגבי עתידו - ואחת האלטרנטיבות הכי מרחיקות לכת לבית ספר תיכון. יונתן לוי על האקדמיה הדיאלוגית |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
גיל הנעורים אינו שונה מכל גיל אחר בקיומו של הצורך, אבל ייתכן שזהו גיל קריטי בהבנת מהותו של צורך זה והכיוון שהוא יקבל גם בהמשך. פעמים רבות החברתיות המצויה בגיל הזה מצליחה לענות לצורך השייכות, אבל נותנת לו צורה בעייתית שעליה הוא נאלץ לשלם במחיר הייחודיות שלו, ובהרגלים של ציניות המרחיקים אותו מעוצמתו ועצמאותו, ובחשבון ארוך אף פוגעים ביכולתו להיות שייך.
זהו אתגר גדול, אם כן, לתמוך בהתפתחותה של חברתיות דיאלוגית (לא אידיאולוגית) המאפשרת לכל אחד לחזק את ייחודיותו, מבלי לאבד את תחושת הביתיות והמשמעות שיש בנתינה ובהתמסרות לקהילה משותפת.
מה שאני מציע הוא סוג של בית ספר אחר, או תנועת נוער ברוח כזו, או סוג של מועדון, או כל צורה אחרת. הצורה פחות משנה, העיקר שיהיה כאן מרקם אנושי משמעותי שרוחו היא מן הסוג שאני מכוון אליו. אני מאמין שמפגש עם חברתיות מסוג זה היא אוצר גדול שהנער והנערה יישאו בלבם לכל מקום, אוצר שעשוי לעזור להם בעתיד לחולל שינויים בחברתיות שיהיו מצויים בה כך שתוכל להכיל אותם במיטבם.
והנה, רוח זו, היא דבר שמאוד קשה להגדיר, ויותר מכל היא דבר שצריך לחוש ולהתנסות בו ומתוך כך גם ללמוד את איכויותיו. בשלוש שנים האחרונות פעלה ברוח זו האקדמיה הדיאלוגית, תחילה בעין הוד ואחר כך במקומות שונים בארץ.
יומיים ברצף כל שבוע (אחר כך כל שבועיים), כולל לינה, היינו נפגשים, חבורה של בני נוער מכל רחבי הארץ וקומץ מבוגרים, ולומדים ופועלים ביחד. אני חושב שבשביל רוב המעורבים, כולל המבוגרים, שנים אלה היו אכן אוצר יקר שממשיך לפעול בקרב כולנו.
הגיע הזמן להתרחב.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
קריאה למשמעות
|
|
|
 |
|
|
|
צעירים גדלים היום אל תוך מציאות חיים מורכבת יותר מאי פעם, מציאות רבת קולות וערכים, שרבות בה הסתירות ודרכי החיים. זו מציאות שמבלבלת מצד הריבוי שבה, אבל לא פחות מבלבלת מצד ההשתנות המהירה שלה, כמו גם הקושי להכות בה שורש.
החופש החיצוני גדל אמנם, אבל עמו גם תחושת הריקנות והמחסור בחופש פנימי. האפשרויות הפתוחות בפני האדם מתרבות, אבל החיבור לממשות מתמעט, ובלי חיבור זה גם מעט יודע האדם על רצונו. ישנו מחסור במרחב חיים תומך, בקהילתיות, בשגרה לא פורמלית, בעצם - בתרבות חיה ויוצרת.
דומה שדווקא כשבני הנוער זקוקים ביותר להדרכה, מתקשים המבוגרים שבקרבתם להדריכם. הורים, מחנכים, מנהיגים, כולם בעצמם נבוכים, מבולבלים, עסוקים מדי בניסיון למצוא את מקומם מכדי שידעו להדריך אחרים. מלבד זאת, דווקא הצעירים חשופים יותר מן המבוגרים לשינויים ולהלכי הרוח שהם מביאים עמם. הם נמצאים בחזית, הראשונים לחוש בזרמי הגאות והשפל של התרבות המתפתחת.
כן, הם יכולים לבד, במידה מסוימת. אבל באין משען של סביבה בוגרת הם נסחפים בקלות לפתרונות דחק, לא פעם נתפסים אל מבנים רדודים, מחפשים יציבות
במערכי התניות, והגנה בדפוסי חשיבה שטחיים.
ולא שאין להם כוחות יצירה גדולים, להפך, הגיל הזה הוא אולי הגיל הערני ביותר, המחפש ביותר, הישר ביותר, בעל כוחות ההתחדשות ומבשרי השינוי החזקים ביותר. כאן בוערת האש של מהפכות חברתיות, המנוע למעורבות ואכפתיות, ניצני פיוט ועוצמה נפשית. לא פעם זהו גם הגיל שמשאיר חותם על זהותו של האדם לכל חייו. כאן הוא פוסע את צעדיו הראשונים ומשרטט את הסקיצות של עתידו.
בה בשעה, ברור שהתרבות סביבם לא תמיד יודעת להזין כוחות יצירה אלה והם מתנוונים או פונים לערוצים שאינם לטובתם ואינם לטובת תרבותם. בתי הספר, מערכת החינוך, הורים - כולם מנסים, אבל בדרך כלל במידה קטנה של הצלחה. בין היתר משום שאף אחד מהם לא לקח על עצמו את האתגר ברצינות. בתי הספר מכוונים ללמידה, או ליתר דיוק לבחינות הבגרות. ההורים, כשהם כבר מתפנים, מסייעים בעיקר להיבט זה. ובאופן כללי בהמולת החיים הכוללת נתפס הגיל הזה כגיל ביניים שצריך למהר לעבור אותו.
אבל ייתכן שהגיל הזה, מלבד היותו גיל חשוב, מקפצה להמשך, ומלבד היותו גיל שמתארך מדור לדור, הוא גיל של כל גיל.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| /images/archive/gallery/342/539.jpg  |
|
|
|
 |
| ארוחת צהריים באקדמיה
| /images/archive/gallery/342/542.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
קריאה לדיאלוג
|
|
|
|
|
|
|
בתי הספר אינם מצליחים לענות על הצורך הזה ונראה שגם תנועות הנוער לא תמיד מצליחות לענות על המחסור.
מרבית תנועות הנוער החלו כשהן מגויסות-אידיאולוגיה. הן רשמו את ערכיהן באופן גלוי ומחייב, וביקשו, במידה מסוימת של תעמולה, להטביע את חותמן על הנפש הצעירה בלא ששאלו לרצונה. סוג זה של דוגמטיות כבר לא יוכל לעבוד בתקופתנו. הן מכיוון שזה לא תואם את הסביבה הפוסט מודרנית שבה אנו חיים, אבל גם מכיוון שההיסטוריה הורתה לנו להתבגר. למדנו את שיעור הפשיזם והקומוניזם, ולמעשה את מגבלות כל הי-זם למיניהם. בסופו של יום ההיסטוריה חזרה וחשפה בפנינו את העובדה שאנחנו לא יודעים. והניסיון לעצב מבחוץ מטרות לאדם נדון לכישלון.
יותר מזה, נדמה לפעמים שהנוער בימינו רגיש יותר למניפולציות רגשיות ומחשבתיות ואלה כבר לא יכולות להוות בשבילו תשובה של ממש. הוא צמא להדרכה, אבל הדרכה שתהיה מכבדת, אותנטית, הולמת, רלוונטית לאמת החיים שלו. הוא רוצה לפגוש מבוגרים וללמוד מניסיון חייהם, אבל לשם כך עליהם להיות מוכנים לפגוש אותו מחוץ למרחביהם הידועים, במקום בו הם אינם מטילים עליו את הגנות פחדיהם, אלא מוכנים למפגש של ממש.
שלא כמו האידיאולוגיה המבקשת לפרנס רעיונות מוכנים מראש, הדיאלוג הוא תהליך יצירתי המחדש רעיונות, ורותם אותם לתנועת חיים החורגת מכל רעיון. נקודת המוצא שלו היא פתיחות לשינוי ופתיחות לחוויה. הוא אינו מניח את הפתרון, אלא מעז לשאול את השאלות החיות, הרלוונטיות, הבוערות כאן ועכשיו, ומתוך שאלות אלה לחדש לא רק את חומר הגלם של דפוסים ישנים, אלא את הדפוסים עצמם. תהליך מסוג זה מחייב היערכות שונה לגמרי ממה שמוכר במערכות חינוך קיימות.
בתהליך כזה אף על פי שיש אדם אחד שהוא אולי יותר בעל ניסיון מאדם אחר, ניסיונו זה אינו מהווה את האופק שיש לחתור אליו, אלא הוא מוצע כחומר גלם לתהליך חקירה שאופקיה לא ידועים. הנכונות להיכנס לתהליך כזה משני הצדדים אינה מובנת מאליה. היא דורשת אומץ לב ויושר, כמו גם הכרה/הודאה עקרונית במוגבלות ידיעתנו. האמת היא שאת הרוב אנחנו לא יודעים. האמת היא שאין בכוח הדפוסים הישנים שלנו כדי להתמודד עם המציאות הקיימת. אבל אף על פי שאיננו יודעים, בדיאלוג של ממש נולדת חוכמה שיש ביכולתה להדריך את המשתתפים בדיאלוג.
הדיאלוג חשוב גם כמענה לבידוד, לבדידות ולקושי לסמוך על החוויה האופייניים כל כך לדורנו. ריבוי הגירויים שאדם נחשף אליו מגיל צעיר אינו יוצר קרקע תרבותית תומכת. להפך, מכיוון שכבני אדם אנו מבקשים קוהרנטיות ואחדות, הרי שהריבוי בסופו של דבר מצטבר לכדי תחושת ריק. האדם הצעיר גדל בתוך חלל ריק. הוא מכיר את ההיעדרות יותר משהוא מכיר את המלאות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קריאה לקורס ברוח האקדמיה הדיאלוגית
|
|
|
|
|
|
|
בשנה הקרובה אנחנו עומדים לפתוח מסגרת חווייתית כזו למבוגרים, מעין קורס מחנכים או מדריכים, לאנשים שרוצים לעבוד עם נוער ברוח זו ולרכוש כלים מעשיים. מתוך הקורס אני מקווה שיצמחו כל האלטרנטיבות שהוזכרו למעלה: בית ספר אחר, תנועת נוער, מועדון, מרכז תמיכה לנוער, וכמובן תמיכה לכל מי שעובד עם נוער.
וגם: ספר הדרכה - "מדריך למרחב הפתוח", שיהיה ספר מתעדכן, מעין מדריך טיולים ברוח אישית, שיתעדכן מדי תקופה וירכז מידע רחב עדכני ומעשי לגבי נושאים כגון, בתי ספר אלטרנטיביים, מסגרות לימוד, עבודות שוליה, גופים התנדבותיים בארץ ובעולם, מקומות עבודה וכן הלאה. גוף מייעץ, מרכז מידע, צומת דרכים עם דוכן, לפוסעים בדרכי החיים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הקורס יתחיל בספטמבר שנה הבאה, חמישה עשר מפגשים בני יומיים עד שלושה ברצף, מדי חודש.
בשבועות הקרובים נקיים מפגשי הכרות למתעניינים. פרטים נוספים ניתן לקבל אצל דני לסרי במייל.
לאתר של האקדמיה הדיאלוגית
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
