 |
 |
|
|
|
|
|
|
| לאהוב מישהו באמת זה לראות את המומים שלו ולהיות מחויב להתפתחות שלו. גם אם זה דורש מאיתנו להיות קשים אליו. פרשת השבוע של כרמל וייסמן |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
השבוע אנו קוראים את החוליה האחרונה בסדרת הפרשות "אחרי מות-קדושים-אמור" (לקריאת הפרשה). לפרשת "אמור" אין עלילה, היא אוסף חוקים ומגבלות החלים בעיקר על הכוהנים וחזרה על החגים. בקריאה ראשונית של הפרשה היא צורמת לי מאוד בדרישה מהכהנים לקחת לעצמם אישה בתולה בלבד, או בהנחיה הברורה שבעלי מום שונים לא יתקרבו אל הקודש. ישנן פרשות שהפשט שלהן בעייתי יותר מאחרות, שכן יש בו אלמנטים של אפליה ודיכוי והדבר מחזק את תחושתי, שיש לקרוא את התורה כטקסט מקודד ומטפורי בלבד. רבי מרדכי יוסף לניר מאישביץ כותב בספרו "מי השילוח" על הבתולה והכהן כמטאפורה: הכהן צריך תמיד לראות את מקורו של כל עניין והקב"ה מראה לו בכל עניין את החדשות וגם בתפילה עליו לחדש. כלומר הרבי מאישביץ רואה בבתולין את השורש והמקור, בתולין כמטאפורה למשהו חדש ולא לאישה ממש.
 |
| גדר ערווה |
|
מה הקשר בין יבשת אטלנטיס, ג'ון לנון וגילוי עריות בין נשמות? כרמל וייסמן על התשוקה לאחדות שמתבטאת ברצון לטשטוש גבולות |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
פירוש "כלי יקר" על התורה מחדד לגבי בעלי המום שאין הכוונה לבעלי מום מולד שנשמתם נקייה, אלא לפגמים ועוונות בנשמה שסופם שיהפכו למומים שונים. הוא מציג תפיסה קדומה הטוענת כי כל עוון בנשמה קשור באיבר אחר, למשל: מי שמקבל שוחד בסוף יתעוור, מי שיש בו גאוות יתר סופו לשבור רגל וכיו"ב. הביטוי המפורסם "הפוסל במומו הוא פוסל" גם כן יוצא מנקודת ההנחה שמום הוא דפוס נפשי, אך במקרא יש דגש על הקשר בין גוף לנפש וכיצד כל דפוס נפשי קשור לתחזוקתו של איבר אחר בגוף. הכוונה כאן אם כן היא שיש לזהות דפוסים ולעשות עבודה פנימית עוד לפני שמתפתח המום הפיזי, אחרת אין גישה למקום האותנטי של קודש הקודשים ואין אפשרות לזהות אותו כלל. אנו פועלים מתוך הדפוסים, המומים, ובטוחים שזה אנחנו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הוכח תוכיח את עמיתך
|
|
|
 |
|
|
|
אני רוצה להרחיב את הדיבור השבוע דווקא על המקום הזה של המום. שימו לב למילה הזו שקריאתה שווה משני צידיה וסופה במם סופית חתומה וחסומה. לאנרגיה של המילה הכתובה עצמה מבחינה ויזואלית יש אופי של חסימה, של דפוס חוזר ונשנה לא משנה מאיזה צד מסתכלים עליו. מהי הסכנה אם כן בקרבה אל הקודש עם מום כזה? כאשר אינני מזהה את הדפוסים הבעייתיים שלי ומטפלת בהם, אני מגיעה לנימים העמוקים ביותר של הנפש עם מטען חורג ומתכנתת את עצמי לפעולות לא אותנטיות אשר מרחיקות אותי מהמקום של קודש הקודשים הפנימי. אני עשויה להאמין שאני על הדרך שלי ובעצם לתעות רחוק מאוד ממנה.
אני מכוונת להתקרב למקום הכי אותנטי ועמוק שלי אבל בעצם נתקעת בדפוס, ולכן נוצר שם חילול השם, השם שלי ממש, אני לא מגיעה לחלק האלוהי שבי אבל אני בטוחה שאני נמצאת בו, אני בטוחה שאני עושה את רצון האל כשבעצם אני עובדת את הדפוס. ייתכן שהתורה כאן נותנת לנו אפילו מנגנון זיהוי למקרים כאלו: מכיוון שאי אפשר להתקרב באמת אל הקודש דרך הפריזמה של מום, נוכל לזהות שאנחנו לא באמת שם, שאנחנו לא מתחברים לעצמנו או לאדם אחר ממקום אותנטי אלא זה רק דפוס מדבר עם דפוס, מום נמשך למום אחר שהוא יכול להיאחז בו ולהיות ניזון ממנו.
בשבוע שעבר התייחסנו במסגרת פרשות "אחרי מות-קדושים" בעיקר לראשונה ולכן ארשה לעצמי גם לקפוץ אחורה ולקשר את כל זאת לרעיון של "הוכח תוכיח את עמיתך" מפרשת "קדושים". יש מספר דרכים לזהות דפוסים בנפש: אחד מהם יכול להיות גישת המראה המיוצגת באמצעות "הפוסל במומו הוא פוסל", המציעה לנו התבוננות עצמית באמצעות היחס שלנו לדבר חיצוני. הצד השני של המטבע וגישה נוספת היא "הוכח תוכיח את עמיתך", וזה לדעת לתת ולקבל ביקורת.
אנחנו חושבים שלהיות חבר טוב של מישהו זה תמיד לתמוך בו ולהיות נחמדים אליו, אבל דווקא בעימותים עם חברים מתגלה האיכות האמיתית של הקשר שלנו. האם אנחנו באמת חברים טובים אם נשקר למישהו כדי שהוא ירגיש טוב? אם אכפת לנו באמת אנו צריכים להיות אמיצים מספיק כדי לומר לאדם את האמת על הדפוסים שהואאינו מודע אליהם. אנו עושים לו שירות. המקרא מצווה על כך ואף מציין שזהו עוון של ממש שאנו נישא עלינו, אם אנו עדים למשהו לא מודע אצל חברינו ולא ננכיח זאת במילים
באמצעות התוכחה, המאירה כפנס חיצוני על הדפוס הלא מודע. לא פלא שמיד אחרי משפט זה מופיע המשפט "ואהבת לרעך כמוך" כי לאהוב מישהו באמת זה להיות מחויב להתפתחות שלו וביקורת בונה היא קריטית לכך.
לטעמי התפיסה של המום בפרשת "אמור" מתייחסת למקרה של החמרה של דפוס, למקום שהוא כבר הופך למום גשמי, מתבטא במעשים פיזיים מזיקים וכבר אינו ניתן לריפוי באותו האופן. רבים מאיתנו מנסים להמשיך לרפא אדם כזה בדרכים הרגילות, חושבים שהתוכחה תעזור, אבל בפועל האדם כבר בעל מום בלתי הפיך ואם לא נכיר בזאת וניתן לו להתקרב אל קודש הקודשים שלנו, ניפגע ונתרוקן שוב ושוב. יש מקום שבו צריך להכיר בכך שלא הכול ניתן לתיקון בגלגול הזה ויש סוגים של רוע ודפוסים קשים יותר שהדרך היחידה לרפא אותם היא בידוד והרחקה, פשוט הימנעות מקרבה אל הקודש, כי המום ישאב אנרגטית את אנרגיית החיוניות האותנטית. החמלה הגדולה ביותר כלפי בעל מום כזה היא להרחיקו ממקורות האנרגיה הללו לטובתו. כשאנו משתכנעים שאולי הוא "כבר בסדר" ונותנים לו שוב ושוב להתקרב אל הקודש, זו לא חמלה, אלא טיפשות שאינה עושה כל חסד עם בעל המום.
גם דרך זו וגם הדרך של התוכחה עבור המקרים ה"קלים" יותר, הן דרכים של דין שהן בעצם חסד גדול מאוד כלפי הזולת. זוהי הנון דואליות האמיתית. פעמים רבות מדי אנו מתפתים לבחור בדרך החסד במקומות כאלה ובעצם לעשות עוול גדול שאינו מאפשר לזולת דרך אמיתית לריפוי. זה לשתף פעולה עם השקר של המום שלו ולאפשר לו מקור תזונה חלופי. המקום הזה שכל כך הפריע לי בתחילת הפרשה, של הרחקת בעל המום מהקודש באופן סופי, נדמה לי עכשיו כמו החסד הגדול ביותר עבורו. ייתכן שרק במצב כזה הדפוס יסתובב ויסתבך תוך עצמו ללא יכולת להיזון משום דבר חיצוני עד שימות מרעב.
אל תיכנעו למניפולציות שלו כשהוא רעב לאנרגיה. לא בכדי מוזכרת שוב בפרשה חשיבותו של עינוי הנפש ביום כיפור ואף נאמר "נפש שלא תתענה תיכרת מעמיה". שימוש במידת הדין כלפי מקומות קשים אלו היא חסד גדול, היא מאפשרת להם להיכנס, כמו ביום הכיפורים, למקום של עינוי אמיתי שרק מתוכו הדפוס עשוי להשתחרר באמת. כל עוד רחמיכם יושיטו לו יד בתזמון מוקדם מדי, הוא יקום לתחייה מחוזק מתמיד באמצעות השאיבה מקודש הקודשים שלכם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אנחנו לא באמת יכולים לתקן אדם אחר
|
|
|
|
|
|
|
אקנח בציווי להשאיר לקט ופאה כאשר קוצרים השדה, על מנת שהעני והגר יוכלו לקחת אותם. המקרא מנחה אותנו לעזוב שאריות יבול אלו בשדה, פשוט להשאירן שם, ולא ללכת ולתת אותן לעניים. לניואנס הזה יש משמעות שכן הוא מכוון לסוג מאוד מסוים של נתינה פסיבית בדרך של העצמה (empowerment) הגורמת לצד המקבל להתעורר לפעולה אקטיבית. בעבודת רווחה יש תפיסה של חלוקת מזון על מנת פשוט לתת לעניים את צורכיהם, לעומת תפיסה של השקעה בחינוך, או הלוואות להקמת עסק, על מנת לעודד אנשים לעשות שימוש במשאביהם על מנת ליצור באופן אקטיבי וללמוד לעבור ממחסור לשפע.
התורה בוחרת בדרך השנייה והדבר מתקשר גם לעבודה על המומים/הדפוסים: איננו יכולים באמת לתקן אדם אחר. אנו יכולים לשקף לו דפוס אבל הוא יכול שלא לשים לב לכך, אנו יכולים לתת לו ביקורת/תוכחה ישירה אך הוא עלול להגיב בהכחשה ולהפנות את ההתנגדות והכעס כלפינו. בסופו של דבר, האחריות האקטיבית להגיע לשדה וללקט חייבת להיות על האדם עצמו. אנחנו יכולים רק להחזיק לו מרחב, להשאיר את מה שצריך בשדה ולקוות שהוא יגיע לכך בעצמו. לעתים בטוב לבנו אנו הולכים שוב ושוב אל העני ונותנים לו אוכל אך הדבר אינו תורם להתפתחות שלו וגם מרוקן אותנו. רעיונות אלו מאירים באור שונה לחלוטין את מושג החמלה ואת מקומו של הדין בתוכה ואת הדרך הנכונה לעבוד עם מקומות של מחסור וחסימות.
שבת שלום.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | 70 פנים לתורה וזה הפן שלי. כרמל וייסמן עוסקת בהתפתחות אישית בעזרת כלי החוכמה היהודית. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
