 |
 |
|
|
|
|
|
|
| הצרעת, המחלה הראשונה בתורה, היא אֵם כל המחלות ומאופן הטיפול בה ניתן ללמוד על החסימות שלנו ועל הדרך הנכונה להירפא מהן. פרשת השבוע של כרמל וייסמן |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ספר ויקרא עוסק בעניינים של טומאה וטהרה, והפרשות שנקראות השבוע, "תזריע" ו"מצורע", נכנסות לנו עמוק לתוך העור ומפשפשות לנו בסדינים (לקריאת הפרשה). ההלכות הללו ביהדות בוטלו לחלוטין ואינן מהוות חלק מחיינו הדתיים היום בשל אי קיומו של בית מקדש. הכהן אינו מטהר אותנו, אין איפה להקריב קורבנות ולפיכך כל נושא הטומאה והטהרה מבוטל. עם זאת, עדיין קיימים נושאים של טומאת מת לכהן או טומאת נידה לאישה. אחת הטעויות החמורות ביותר שאפשר לעשות הוא לזהות טומאה עם לכלוך ולחוקק הלכות שונות שנראות כאילו הן באות להגן עלינו מפני הטינופת. כשקוראים במקורות היהדות, עולה תפיסה אחרת לגמרי של נושא הטומאה.
 |
| לחיות את הזמן |
|
התורה היא כמו המראה מ''הארי פוטר'': כל אחד מביט בה מתוך עיניו ורואה בה את מה שהוא צריך להבין ולחוות באותו הרגע. שיחת חתך על פרשת השבוע |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
טומאה היא מצב תודעה זמני שאדם נכנס אליו ובו הוא זקוק למידה משתנה של ריחוק מבני אדם אחרים על מנת לעבור תהליך של שינוי ולמצוא את דרכו הייחודית מחדש. מצבי הטומאה מתרחשים בעיקר כשבאים במגע עם חיים שלא באו לכדי מימוש: מוות, מחלה, מחזור חודשי, פליטת זרע, זיווג (הידעתם שיש 'טומאת 24 שעות אחרי סקס'?). זוהי חלק מהמחזוריות האנרגטית שלנו, זו נגיעה בליבת החיים והמוות ויחס התורה לכך הוא, שכאשר אדם בא במגע עם המקום הזה עליו לתפוס מרחק לעיכול והטמעה. אלו הן הלכות שנועדו לתת משמעות לכל דבר שאנו עושים ולכבד את העומק שלו, שלא נחייה בשטחיות. זהו מצב מודעות טקסי. הלכות הטומאה והטהרה מבטאים חוקיות עתיקה לניהול האנרגיה ובריאות הנפש שלנו, הם אינם מהווים עונש הרחקה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מחלה ממיתה בנו חלק ומשחררת חלק אחר
|
|
|
 |
|
|
|
היום אני רוצה להתמקד בצרעת. ברמת הפשט מדובר במחלת עור לא נעימה למראה שלא ברור מדוע התורה מדברת עליה במשך שתי פרשות וקוראת לפרשה שלמה על שמה. פרשת מצורע היא הפרשה האהובה עלי בכל התורה וכשנעסוק במשמעות הפנימית של הצרעת מיד תבינו מדוע. הצרעת היא הטומאה החמורה ביותר שמידת הריחוק הדרושה עבורה לאדם היא ממש הוצאה מחוץ למחנה, בידוד מוחלט על מנת למצוא את עצמך מחדש ולעלות על דרכך. אצל הרמב"ם ניתן למצוא הוכחה ברורה שההרחקה מהמחנה אינה קשורה לחשש הדבקה, אלא יש לה פונקציה של הילינג במישור הפנימי: אחת מהלכות הצרעת אומרת שאם חתן חטף צרעת, יש לאפשר לו לסיים את שבעת ימי משתה החתונה שלו ורק אז להוציאו מהמחנה. ברור שאם הבעיה היתה הדבקה לא היו נותנים לו להישאר עם כל משפחתו וחבריו שבוע שלם.
אם כך, ייתכן ויש לקיים חלק מהלכות הטומאה והטהרה גם היום, כשאין מקדש. תראו כמה מחלות סופניות מכרסמות בנו. עלינו להעמיק בהן ולהקשיב להן, לקחת לעצמנו את המרחב ולמצוא את הדרכים להיטהר ולהמריא לשינוי בעקבותיהן, גם בלי לראות כהן ולשחוט כבש. מחלה
ממיתה בנו חלק ומוציאה לחופשי/מולידה חלק אחר שמצמיח אותנו. את העיקרון המסמל זאת תוכלו למצוא בכל טקס ריפוי פאגאני ואם תקראו את הלכות הצרעת אצל הרמב"ם תראו שגם אצלנו טקס הטהרה של מצורע כלל הרג של ציפור אחת ושחרור של השנייה לחופשי לאחר טבילה בדמה ועוד כהנה וכהנה שאחסוך מכם כרגע. הטקסים הללו התעדנו והוחלפו היום בעבודה אנרגטית פנימית, בדיוק כמו שהקורבנות הוחלפו בתפילה.
מפרשינו מסכימים פה אחד על כך שלוקים בצרעת בעקבות עבירות לשון הרע וחוסר יושר בחברה. כשאנחנו לא עובדים על ההתפתחות שלנו, מתעלמים מהחסימות שלנו ולא מגשימים את עצמנו, נוצר מצב שבו אנחנו מקנאים באחרים, צרי עין כלפיהם ואז אנחנו מדברים עליהם במקום להתעסק בעצמנו. המצב הפנימי הזה שאנו מצויים בו מכונה "צרעת" ויש בו מהאיכות של חזרה למצרים, חזרה למקום צר בתוכנו, שהפרספקטיבה שלנו צרה ואנחנו סוטים מדרכנו. אולי בעבר כשהיה פחות מרחק בין פנים לחוץ הדבר היה מתבטא אף במחלת עור. אומרים שהעור משקף את המצב בגוף, וגם ברפואה סינית כשיש מחלות עור מחפשים חסימות נפשיות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
נגע הוא נתק בינינו לבין עצמנו האותנטי
|
|
|
|
|
|
|
על פי ספר הזוהר (זוהר ח"ג מ"ז ע"א) הצרעת היא אכן מחלה מדבקת והמרכיב המדבק בה הוא הנטייה להשליך כלפי חוץ, החיפוש אחר החיצוני וההתעסקות בכל דבר חוץ מעצמנו. לפי הפרשנות הזו אתם מבינים שעולמנו נגוע כיום בצרעת מכף רגל ועד ראש ומעניין כיצד זה מתבטא כיום. אולי אלו הן המחלות הסופניות שמכרסמות בנו? ואולי, מציע הזוהר, הצרעת היא אם ומקור כל המחלות, החסימה הבסיסית והראשונית שנוצרת, שכל מחלה אחרת היא רק תולדה שלה. הזוהר מכנה את הצרעת בארמית "סגירו". סגירות. חסימה. אדם סגור לעצמו וגורם לסתימת השפע בגופו, בעולם.
לתפיסה הזו יש תימוכין כבר בפרשה, כאשר המילה הנרדפת ל"נגע" היא "נתק". זו אכן מהותו הרוחנית של נגע, של חסימה, יצירת נתק בינינו לבין עצמנו האותנטי. "נתק" בשינוי אותיות זה "תקן" וקיום הלכות טומאה וטהרה מאפשר לנו התמרה, המסה של החסימה ושחרורה. חברתי רחלי, הומיאופתית מדופלמת, מספרת שבפילוסופיה של ההומיאופתיה ישנו תחום שנוי במחלוקת לגבי מקור המחלות וגם שם מדובר על כך שסיבת הסיבות היא מחלת עור קדומה שאחד מגלגוליה המוקדמים היא הצרעת, המחלה הראשונה בתורה.
הצרעת של ימינו היא סגירו, החסימות שלנו. אדם לא נמצא בסיפור שלו ונותן ליצר, לקול הזר, לנחש, למלא את מקומו. עולם הדימויים של ספר הזוהר תמיד חוזר בסוף לגן העדן. האדם הלך לישון ונתן לנחש למלא את מקומו ואחר כך עוד האשים את חווה, לא לקח אחריות. זו המשמעות האמיתית של טומאת המקדש, כשאני סר מהאמת שלי, מהסיפור שלי, הולך רכיל, גוזל וחומד את האמת של האחר - הטבע אינו סובל ואקום. כשאני אינני, הנחש נכנס ומזדווג עם שכינתי. התיקון הוא בתודעה. הריפוי הוא פנימי. להיות נוכח, לעמוד נוכח החסימות שלי. לא להירדם בזמן שחווה מדברת עם הנחש.
אפרופו הומיאופתיה, העיקרון של "ריפוי דומה בדומה" חזק מאוד בתנ"ך ולכן אני מרשה לעצמי לדרוש שצורת הטיפול ב"סגירו" נגזרת מאותו שורש, והיא הסתגרות. התכנסות בעצמי על מנת למצוא את דרכי מחדש, על מנת לברר ולטפל. אולי זה מה שעושים מחוץ למחנה. יוצאים דווקא כדי להיכנס, להתכנס בעצמנו, משהו שמאוד קשה לעשות כשמוקפים בבני אדם ובגירויים חיצוניים. הייתכן שחלקכם חווים בתקופה האחרונה קשיים וצורך להתכנס ולהסתגר על מנת לעבור שינוי כלשהו? זהו התדר שפרשות תזריע-מצורע מזמנות לנו.
מי ייתן ותצמחו ותצאו מכך מחוזקים. שבת שלום.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | 70 פנים לתורה וזה הפן שלי. כרמל וייסמן עוסקת בהתפתחות אישית בעזרת כלי החוכמה היהודית ותלמידה בתוכנית ההסמכה ההוליסטית-אינטגרלית לרבנות של 'בית חדש' | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
