 |
/images/archive/gallery/505/454.jpg עיבוד מחשב: ניסן לוי
 |
|
|
|
|
|
|
| מה היה קורה לו היינו רק נשארים ברגע הזה כל הזמן? אמתי מגד חושב שהחשיבה היא האסון של האנושות |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"חשיבה אנושית היא תוצאה של פגם נוירולוגי בגוף האנושי. לכן, כל דבר שנולד מתוך חשיבה אנושית הוא הרסני". (יו.ג'י. קרישנמורטי)
הגירוש מגן עדן אינו מאורע שהתרחש לפני חמשת אלפים שבע מאות שישים ושש שנה, קצת אחרי בריאת העולם. הגירוש מגן עדן הוא מאורע שמתרחש בחיינו בכל רגע מחדש. אנחנו מגרשים את עצמנו מגן עדן, בכל רגע מחדש, בכל עת שאנחנו מאפשרים לחשיבה האנושית הרגילה שלנו לנהל את חיינו.
החוויה של החשיבה הרגילה שלנו היא למען האמת איומה. אם חווינו אפילו טעימה קלה של משהו אחר, אנחנו יודעים שהחשיבה הרגילה שלנו היא בעצם גיהינום. היא מבולבלת. היא לא עקבית. היא אסוציאטיבית. היא רצה מנושא לנושא. היא אינה מצליחה באמת לפתור אף בעיה שלנו באופן רציני. היא מטרטרת בראש ללא הפסקה. איננו יודעים כיצד לשלוט בה, היא שולטת בנו. היא מכאנית. היא אוטומטית. היא דואלית. היא מלאה בקונפליקטים. אין לה קו ברור. היא לא מובילה לשום מקום. והעיקר, היא חוסמת בפנינו את האפשרות למגע ישיר עם המציאות. הטרטור הבלתי פוסק הזה של החשיבה האנושית עומד כמו קיר בינינו לבין החוויה. אנחנו מרגישים שאיננו מצליחים באמת לגעת בחוויות. שאיננו באמת חווים. החשיבה האנושית מרחיקה אותנו מההתחדשות של החוויה, מהרעננות שלה. היא הופכת כל דבר למוכר, לישן, למובן מאליו.
 |
| אמתי מגד \ |
רשימת חיסול |
|
אנחנו בוראים את המציאות. המציאות היא אשליה. כולנו אלוהים. היקום הוא רב מימדי. יש אמת אחת. אין אמת אחת. הכל אנרגיה. כולנו הילרים. הייתכן כי גם שלל האמונות של הניו אייג' הן לא יותר מאשר סורגים בתא הכלא שלנו? |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
הנחש מפתה את חווה שמפתה את אדם לאכול מפריו של עץ הדעת טוב ורע. ברגע שאנחנו בוחרים לנגוס בפריו של העץ הזה אנחנו מגרשים את עצמנו מגן עדן. זה אינו עונש. זוהי התוצאה היחידה האפשרית. הנגיסה מפרי עץ הדעת טוב ורע מכניסה משהו לחיים שלנו שאינו מאפשר לנו להישאר יותר תמימים, שלמים ומחוברים לקולו של היקום.
למעשה עצם הרצון שעולה בנו לאכול מפרי עץ הדעת טוב ורע, עצם החמדנות הזאת, השאיפה להיות כמו אלוהים, היא כשלעצמה כבר אכילה מאותו עץ ארור. נכנסת כאן ההשוואה. "הדשא של השכן (או במקרה הזה של אלוהים) ירוק יותר". "אנחנו רוצים גם". כשאני חומד משהו שאינו שלי אני מכניס שיפוט לתוך התמונה, אני מכניס השוואה. ומאותו רגע כבר אינני יכול יותר לנוח.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מה בא קודם, הבעיה או הפתרון?
|
|
|
 |
|
|
|
זה לא שיש משהו לא בסדר בהשוואה, בחמדנות, בהשתוקקות, או ברצון שיהיה לנו משהו שיש לאחר. אין כאן כל שיפוט מוסרי של התכונות האנושיות הללו. אבל אם אנחנו מתבוננים לתוך הדינמיקה של הנטיות הללו איננו יכולים שלא לראות שהן מכניסות מתח עצום לתוך החיים שלנו. מרגע שאנחנו שמים משהו אחר, משהו שאיננו כרגע בהתנסות שלנו, כמטרה להשגה, נוצר מתח עצום בתוך האורגניזם שלנו. כל תמונה שמופיעה בתודעה שלנו וגורמת לנו לרצות אותה יותר מאשר את מה שיש, יוצרת בתוכנו מתח, חוסר שקט ותחושה של חוסר סיפוק.
ושוב, הגירוש מגן עדן לא התרחש לפני בערך ששת אלפים שנה. הוא מתרחש כרגע. ברגע זה ממש , בכל רגע, תמיד, כך אנו פועלים, מתרוצצים דימויים בתוך התודעה שלנו, אנחנו מזדהים עם הדימויים הללו ואנחנו משתוקקים שהם יתרחשו. וכשהדימויים הללו עולים ואנו נאחזים בהם, אנחנו מפסיקים להיות כאן, לחוות את מה שיש. האורגניזם שלנו נכנס לאמביציה והוא כביכול נמתח לכיוון התמונה הזאת. הוא כבר אינו כאן יותר, הוא כולו שם, בתמונה.
באותו רגע אנחנו מפסיקים לחוות את מלוא הפוטנציאל והקסם של הרגע הזה, אנחנו מתעלמים ממנו, ואנחנו מעסיקים את עצמנו ברגע אחר, ברגע הבא, שבו אולי כן ואולי לא, נשיג את מבוקשנו. העניין הוא שברגע שאנו משיגים את מבוקשנו, איננו יודעים כיצד לנוח באותו רגע ובאופן אוטומטי אנחנו כבר מנסים להשיג את הרגע שבא אחריו. כך אנחנו לעולם איננו נמצאים היכן שאנו נמצאים.
וכאן אני רוצה לשאול אתכם שאלה: מה בא קודם, הבעיה או הפתרון?
על השאלה "מה בא קודם הביצה או התרנגולת?" נדמה לי שכולנו מסכימים שאי אפשר לענות. אך על השאלה, מה בא קודם הבעיה או הפתרון, דווקא אפשר לענות. ויש לה תשובה ברורה, אחת ומוחלטת. האם אתם מוכנים להתבונן פנימה, בשקט לרגע?
האם אנחנו קודם כל חווים בעיות ואז מחפשים פתרונות לבעיות הללו? או שהתמונה היא שונה בתכלית. האם באמת אנחנו קודם כל חווים בעיות? מאיפה צצות הבעיות? מאיפה הן
באות? האם הבעיות לא נובעות מהפתרונות? האם לא קודם כל בא הפתרון וממנו צומחת הבעיה? האם לא קודם כל בא הדימוי, התמונה האידיאלית שאנו משתוקקים שתתרחש בחיינו, ותמונה זו היא היא שיוצרת את החוויה שמשהו לא בסדר עכשיו בחיינו?
מאיפה אנחנו בכלל יודעים שמשהו לא בסדר בחיים שלנו אם לא מתוך השוואה לתמונה האידיאלית שאנו נאחזים בה ומשתוקקים אליה?
כן, זוהי אכן אמת מזעזעת. המקור של כל הבעיות שלנו, של כולן, ללא יוצא מהכלל, הוא בפתרונות שצצים במחשבתנו! קרי, בדימויים שצצים בראשנו שאנו נאחזים ומשתוקקים אליהם. אבל רגע, בואו לא ניחפז למסקנות. אינני מציע כאן שום דבר. אינני מציע שנוותר על ההשתוקקות. אינני מציע שנפסיק לרצות דברים ושנקבל את הכול כמו שהוא. אני מציע רק שנתבונן במנגנון הזה. שנתבונן בו היטב. ללא פניות. שנסכים להסתכל על מקום בחוויה שלנו שעד עכשיו אולי הסתתר מההבנה שלנו.
צצה תמונה בראש שלנו. עולה מחשבה שטוענת שמה שאנו רואים בתמונה הזאת טוב יותר ממה שקורה עכשיו. אנחנו נאחזים בתמונה הזאת. איננו מוכנים להרפות. האורגניזם שלנו נעשה דרוך, מתוח. אנחנו שוכחים ממה שקורה ברגע הזה ואנחנו נתונים, כל כולנו, לעתיד, לרגע ההוא שבו התמונה הנפלאה הזאת תתגשם סוף סוף.
אבל מאיפה בכלל צצה התמונה? מאיפה היא יכולה לצוץ? התמונה יכולה לצוץ רק מהזיכרון. כלומר, התמונה יכולה להיות זיכרון פחות או יותר מדויק של משהו שראינו או חווינו, והיא יכולה להיות פבריקציה, עבודת הרכבה, של חלקי תמונות מהעבר, מהזיכרון, לכדי תמונה עדכנית וחדשה. אין מאגר אחר של תמונות שיכולות לצוץ בראשנו. רק הזיכרון.
כשאנו נאחזים בתמונה מהעבר, אם כן, אנחנו למעשה מחיים משהו מהעבר שלנו. אנחנו משמרים ומקבעים משהו מהעבר. תמונה עולה מהעבר ואנחנו שולחים אותה, משליכים אותה, אל העתיד. וההשלכה הזאת אל העתיד מסבה לנו מתח עצום. מדוע, אם כן, אנחנו עושים זאת? אנחנו עושים זאת כדי ליצור רצף בין העבר לבין העתיד.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בהווה, ברגע הזה, אין לא זמן ולא "אני"
|
|
|
|
|
|
|
בואו ננסה לבחון מה היה קורה לולא היינו מבצעים את ההשלכה הזאת מהעבר לעתיד ויוצרים רצף. מה היה קורה לו היינו רק נשארים ברגע הזה כל הזמן. חווים את הרגע הזה, ממצים את הרגע הזה עד תומו. מה היה קורה לו לא היינו מעסיקים את עצמנו, ואפילו לא לרגע קט, ברצון להיות במקום אחר? נסו להיות לרגע עם האפשרות הזאת. מה היא מביאה? האם היא מביאה אושר? האם היא מביאה מנוחה? האם היא מביאה שלווה? האם היא מביאה חרדה? האם היא מביאה פחד? האם היא מביאה ביטחון?
ברגע שיש לנו אפילו שארית קטנה של חשיבה שיפוטית כזו, האפשרות של להיות נוכחים לחלוטין בהווה, ללא אפשרות למפלט, פשוט מבהילה אותנו, לא? אנחנו מבחינים אולי בפוטנציאל המדהים של השלווה האפשרית לנו ברגע הזה, של השקט, של הדממה, אבל בד בבד מתעוררת חרדה. מה יהיה? מי נהיה? האם תהיה לנו שליטה במצב? האם לא ניפגע? איך נגדיר את עצמנו? איך נדע מי אנחנו?
ההשלכה של העבר אל העתיד יוצרת, למעשה, אותנו, כיצורים מוגדרים. ללא ההשלכה הזאת כלל לא ברור מי אנחנו. ההשלכה של העבר אל העתיד יוצרת בראשנו דימוי של עצמנו. אנחנו כאלה וכאלה. ויש לנו התכונות האלה והאלה. יש לנו רגשות כאלה וכאלה. אנחנו מאמינים באמונות כאלו ולא אחרות. יש לנו דעות. יש לנו נוהגים. יש לנו הרגלים. איך בכלל היינו יודעים מה ההרגלים שלנו אם לא היינו משליכים את העבר אל העתיד?
ה"אני" שלנו הוא התוצאה של ההשלכה הזאת. ל"אני" הזה אין כל קיום ברגע הזה, בהווה. ה"אני" שלנו פשוט יתאדה ללא ההשלכה הזאת. כל מה שאנחנו יודעים על עצמנו, האופן שבו אנחנו מגדירים את עצמנו, כולו תלוי בהשלכה הזאת, בהעברה הזאת של תמונות מהעבר אל העתיד.
ואנחנו יכולים לראות כאן קשר הדוק בין החוויה של זמן פסיכולוגי לבין החוויה של "אני". "אני" וזמן פסיכולוגי תלויים אחד בשני. כשאני יוצר חוויה של זמן אני יוצר גם חוויה של "אני". בהווה, ברגע הזה, אין לא זמן ולא "אני".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מה עושים? כלום
|
|
|
|
|
|
|
יש פה, אם כך, מנגנון מורכב שמשמר משהו, שמקבע משהו. האכילה מעץ הדעת טוב ורע, השיפוטיות, יוצרת מייד מתח, שיוצר מייד חוויה של זמן ושל "אני". המתח שנוצר מהשיפוטיות והתשוקה הוא זה שיוצר את חווית הזמן הפסיכולוגי. והזמן הפסיכולוגי הזה נוצר כולו בהווה.
זו אבחנה מעניינת. אני מזמין אתכם להתבונן. האם ההווה נוצר מהעבר והעתיד מההווה? האם יש קו המוליך מהעבר להווה ומהווה לעתיד? או שכולם, העבר, הווה והעתיד, נוצרים ביחד מתוך ההווה?
ברגע הזה, בהווה, עולה בתוכי תמונה מהעבר. אך העבר כבר אינו. הוא כבר חלף. והתמונה שצצה מחייה אותו. וכשאני משליך את התמונה הזאת לעתיד ומשתוקק אליה, אני יוצר, כאן ועכשיו, את העתיד. העבר והעתיד נולדים שניהם מתוך הכאן ועכשיו. ובתולדה שלהם מתוך העכשיו הם יוצרים את הדימוי העצמי שלי ומשמרים ומקבעים אותו.
זוהי אם כן הסיבה שבגללה אנחנו יוצרים בעיות מתוך הפתרונות שלנו. אנחנו יוצרים אותם כיוון שאנחנו חרדים מלהישאר ללא הגדרה, ללא "אני" ברור. איננו בטוחים שאנחנו יכולים לשאת את המצב המפחיד הזה של חוסר שליטה וחוסר הגדרה. ויצירת בעיות היא הדבר היחידי שיכול לאפשר לנו לחוש, או לפחות לדמיין, שיש לנו שליטה במשהו.
אז מה לעשות? האם צריך לעשות משהו? האם צריך לפתור את המצב? האם צריך להפסיק להיות שיפוטיים? האם צריך להתאמץ יותר להיות ברגע הזה? האם צריך להפסיק להשתוקק?
כל השאלות הללו נובעות אך ורק מתוך אותו מנגנון עצמו ששופט בין טוב ורע וממציא פתרונות ובעיות. המחשבה שצריך לעשות משהו נובעת מתוך השתוקקות חדשה לעתיד אחר מהרגע הנוכחי. כשאני חושב שצריך לתקן משהו אני ממציא בכך בעיות נוספות ומחזק בכך את המנגנון שיוצר את הזמן ואת ה"אני".
אז אין כל צורך וגם אי אפשר לעשות כלום. רק להתבונן, להבחין. ללא שום מטרה. ללא שום ניסיון שמשהו ישתנה כתוצאה מההתבוננות הזאת. זהו. כלום.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מטפל משפחתי, מרצה, מנחה, מדריך ומחבר הספרים ''משפחה כן בוחרים'' ו''פיות ומלאכים''. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
