 |
/images/archive/gallery/359/384.jpg
צילום: רויטרס  |
|
|
|
|
| אנחנו חושבים שהוא שלנו אבל בעצם אנחנו שלו. הוא שולט ברצונות שלנו, מכתיב את החלומות שלנו וממכר אותנו לחיים של זהות מזויפת. האנונימי חוזר ומסביר איך עובדת האשליה הכי מתעתעת שיש - אשליית האני. גילויים חדשים. חלק ראשון |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
האנונימי
28/3/2006 10:15 |
|
|
|
|
|
|
|
"אנחנו חיים במרכז מסוים. ממרכז מסוים אנחנו חיים, עושים, מרגישים. המרכז הזה הוא מרכז הבחירה, וזהו מרכז הדיכוי, השליטה והאלימות. לזוז מהמרכז הזה לחלל, למימד אחר לחלוטין - זה מה שאנחנו מנסים לעשות כאן. לא ניתן לזוז מהמרכז הזה על ידי החלטה מסוימת, כי אם יש החלטה יש בחירה. אז האם מסוגל המיינד לראות את המרכז הזה כשלעצמו, בלי שהעבר יתערב בזה. צריך לראות שהמרכז הזה הוא הוא העבר, הוא 'המרגיש'. אם המיינד רואה את זה, אז... אז זה... אז אתה כבר...".
(קרישנמורטי מסיים שיחה עם תלמידים, מליבו, 1970)
את המוחלט לא ניתן להגדיר ולהסביר, אבל ניתן, ואף רצוי, להגדיר ולהסביר את המנגנון שמונע מאיתנו לדעת ולחיות אותו. כי בעוד שלא קיים דבר שניתן לומר על המציאות המוחלטת (שכן מחד היא איננה דבר, ומאידך היא זו שאומרת אותנו לכדי קיום) אפשר להבין ולהסביר את התהליך שמונע מאיתנו להיות מודעים לה, כלומר את אותו דבר שהופך גם אותנו, לכאורה, לדברים.
 |
| האנונימי \ |
המצב |
|
כמו הרבה טקסטים רוחניים אחרים, גם הטקסט הזה התגלגל לידינו ללא מחבר. העוצמה בה הוא בורא את מילותיו שכנעו אותנו לתת לו במה. הנה הוא לפניכם: מניפסט אנונימי למחפש הרוחני של הזמן הזה |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
כמעט כל המסורות הדתיות, וכמעט כל האנשים, מזהים שיש משהו פגום במציאות חיינו. כמעט כולנו מרגישים שהעולם אינו מושלם, שהחיים לא מתוקים מספיק, שהקיום לא כולו טוב. לא רק זאת, אלא שמנקר בנו חשד כבד שהדברים לא חייבים להיות כך, תחושה שפעם היה טוב יותר, ושישנה אפשרות שבעתיד יהיה שוב טוב. כמעט כל המסורות הדתיות מדברות על אפשרות של שלמות, של חיים מלאים וטובים מבחינה מוחלטת. המסורות הדתיות תדברנה על ממלכת גן עדן, על הרוח או הנשמה המוחלטת, על האחדות המושלמת שהיתה בטרם כל או על נירוונה - ומנגד על החטא הקדמון והנפילה, על הכניסה הקטסטרופלית של הרוח לחומר, על היווצרות העולם שבהכרח גוררת היווצרותו של רוע או על הבורות הבסיסית שמובילה לסבל. ישנם, אם כן, תיאורים על גן עדן שאבד, והסברים מיתיים באשר לסיבת איבודו.
אף אני אנסה להסביר זאת. אנסה לבדוק מה היא אותה מציאות היולית וטובה, ומה בעצם מונע מאיתנו לממש בחיינו את הקיום השלם והמושלם, לחיות ממש את אותם חיים מלאים. כמו בחיבורי "המצב", אשתמש בשפה חילונית (כלומר אדבר על ההכרה והעולם, לא על הנשמה והאלוהים), פרטית (אדבר על מצבו של האדם כפרט, ולא על מצבו של היקום) לא מיתולוגית (או, למדקדקים, בשפה המיתולוגית של ימינו, כלומר השפה המתיימרת להיות מדעית-רציונלית) ובחלקו השני של המאמר איעזר גם בתרשים מינימליסטי, שיהווה מעין מטאפורה מצויירת. תקוותי היא שכך גם אהיה מובן יותר, וגם אאפשר לכל קורא להתאים את הנאמר כאן ביתר קלות לתמונת העולם בה הוא מחזיק.
מעצם טיבו של נושא זה כל דיבור עליו הוא מלכודת דביקה של פרדוקסים ומילים שמנסות, אבל לא ממש מצליחות, לגעת. בכל זאת, חשוב לנסות ולהבין. כדאי רק לזכור שמילים בנושא זה הן הצעות יותר מאשר קביעות, צעדים על הדרך יותר מאשר סופה, ושכל היצמדות למשמעות המילולית גרידא היא לא פחות מאשר טעות.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
להכרה אין מרכז
|
|
|
 |
|
|
|
נתחיל בהכרה. כל אחד מאיתנו הוא יצור בעל הכרה (consciousness). ההכרה היא דבר, אבל היא אינה חפץ, כלומר היא לא יכולה להימדד במונחים של מרחב ומשקל. אין לה גבולות של מקום: מכיוון שהיא אינה נתין של ממלכת החפצים, היא אינה יכולה להיות מוגבלת על ידי חפץ כלשהו.
להכרה, אם כן, אין גבולות פיזיים. אבל חשוב מכך: אין לה מרכז. כאמור, ההכרה אינה חפץ, ומונחים של מקום ומרחב לא נוגעים בה. כפי שהיא לא יכולה להיות מוגבלת על ידי חפצים, היא גם לא יכולה להימדד ביחס אליהם. אין לה מרכז כובד, ודאי לא מרכז מבחינת שטח הפנים, וחשוב מכל: היא אינה פועלת מתוך מרכז - היא פועלת ככוליות אחת, שלמה, בלתי-מחולקת ובלתי-מובדלת בתוך עצמה. אין לה חלקים, והיא אינה ממשית יותר כאן מאשר שם: היא נוכחת כולה בכל מקום בצורה שווה.
כולנו בעלי הכרה, אבל כמעט כולנו מרגישים שדווקא יש לנו מרכז. בחווייתנו
היומיומית אנחנו לא חווים את ההכרה כבלתי מוגבלת ונטולת גרעין מרכזי. להפך: אנחנו חווים את הכרתנו כאילו היא יוצאת מתוך מוקד מסוים, שהוא, לכאורה, אנחנו. בחוויה שלנו, אפילו כרגע בחווייתו המיידית של כל אחד מאיתנו, ההכרה "מתקדמת" לעבר העולם מתוך המרכז שלנו, שהוא האני שלנו. לכן אנחנו גם קוראים לה "ההכרה שלי", ומדמיינים ש"אנחנו" משתמשים "בה" ככלי.
במילים פשוטות, אנחנו שוגים באשליה. האשליה, הדלוזיה בשפה הפסיכיאטרית, היא האמונה והחוויה שאנחנו קיימים כמרכז גרעיני ואוטונומי של הרגשה ופיקוד, היכן שהוא בתוך האורגניזם האנושי, כלומר שאנחנו אגו. האגו שלנו מהווה מעין נקודה מרוכזת של זהות בגוף האורגניזם. כמעט כולנו, כמעט כל הזמן, מאמינים ומרגישים כי בתוך גופנו נמצא מרכז מוחשי ומתמיד של זהות, גרעין שמהווה "אותנו" ושאינו משתנה, אלא שהשינויים נעשים על גבו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עם הולדת אשליית האני הנפרד נולד גם הפחד מפני מותו
|
|
|
|
|
|
|
מה שקרה הוא שכל אחד מאיתנו, כלומר כל אורגניזם אנושי, מייצר בתוכו מרכז מלאכותי של זהות, המביא לכך שהוא (האורגניזם) יזדהה איתו (עם המרכז) לחלוטין. המרכז האנוכי הזה הוא האני שלנו, או האגו. הוא זה ש"יש לו חיים" ולכן יכול למות. הוא זה שלוקח על עצמו לרצות ולדחות, לאהוב ולשנוא, ולכן הוא גם יכול לקוות, לפחד, להשתוקק ולהתאכזב. הוא זה ששופט את המציאות ומחלק אותה לטוב ולרע, ליפה ולמכוער וכיוצא באלו ניגודים, הפכים וקטבים, ולכן תמיד ירדוף אחרי דבר מה, וממשהו אחר יברח. מהמרכז הזה אנחנו לכאורה שולטים, מרגישים, בוחרים ועושים את כל מה שקורה לנו. זהו המרכז עליו דיבר קרישנמורטי בציטוט שלעיל. ההזדהות שלנו עם המרכז המלאכותי הזה, כאילו הוא אנו עצמנו, היא הסיבה למאמצים הבלתי פוסקים שלנו לכבוש, לנצל, להספיק ולהצליח בחיים ובעולם, כלומר היא הסיבה לסבל ולאלימות.
למה הכוונה ב"הזדהות"? ברור לכולנו שכבני אדם אנחנו מסוגלים להזדהות עם דברים שונים, ולהאמין ולהרגיש שהם מייצגים אותנו, או אף מהווים את עצמותינו. חייל שמרצונו מקריב את חייו למען מולדתו בעצם מזדהה כל כך עם המדינה בה הוא חי עד שחייו הפרטיים מאבדים מחשיבותם לעומת המשך קיומה. אוהב שמזדהה לחלוטין עם היחסים הזוגיים שרקם עם אהובתו אינו יכול לדמיין את חייו בנפרד ממנה.
על פי רוב, ורוב הזמן, כולנו מזדהים עם האגו, כלומר עם אותו מרכז שנמצא, לכאורה, בתוך הגוף, ומרגישים שקיומו, ולכן קיום הגוף, הם החשובים ביותר ושבלעדיהם לא נהיה קיימים. לא רק זאת, אנחנו מרגישים שגם מבחינה עקרונית, תיאורטית, לא ייתכנו חיי אדם ללא מוקד של שליטה ופיקוד שנמצא, לכאורה, בגוף או במוח.
אותו אגו, או אני, כך ניתן להעריך, נוצר על ידי האורגניזם כדי לסייע בשימור חייו ובהארכתם ככל שניתן. כלומר במקור כנראה שמטרת מרכז הפיקוד הזה היתה לארגן ולשמר את חיי האורגניזם הספציפי בו הוא נוצר. אולם בדומה מאוד לגודלם העצום של הדינוזאורים, התחבולה שנועדה לסייע להישרדות התגלתה כחרב פיפיות, והיתרון הגדול התגלה כחסרון אדיר: מרגע שהתפתח אצלו מרכז גרעיני של זהות, מרכז שנתפס כאמיתי ללא שום עוררין, הופכים חייו של האדם למסכת חסרת תקווה וסוף של סיפוק יצריו ורצונותיו של אותו אני. ולרצונותיו אין קץ: האני לעולם ירצה עוד, האני לעולם ירצה יותר; זאת מפני שהוא חסר כל, אפילו חסר קיום - הוא במהותו חוסר, הוא התגלמות הצורך. נוצר אם כן מצב בו מפני שהאורגניזם האנושי רואה באני מרכז מוחשי ואוטונומי, הופך המרכז האנוכי לעריץ האורגניזם במקום להיות כלי בידיו, והניסיון למלא את פקודותיו ולהשביע את רצונותיו הוא טירוף סיזיפי מתסכל ומייגע שסופו רק במוות (ויש כמובן הטוענים שגם המוות אינו סופו).
המוות עצמו הוא מקור לפחד איום. ברגע הולדת אשליית קיומו של אני נפרד נולד גם הפחד מפני מותו, כלומר מפני הרגע בו יחדל מלהתקיים. ברור: גם ללא אני היה האדם מנסה להימנע ממוות (כמו כל בעל חיים אחר), והיה דואג לקיים את חייו. אבל יש הבדל ברור בין דאגה לחרדה, והתוצאה של קיומו של המרכז האנוכי היא התכווצות של חיי האורגניזם סביבו ושעבודם המוחלט לצורך סיפוק רצונותיו, ולצרוך קידום המאמץ הנידון לכישלון של הבטחת קיומו לנצח. שכן האני לא מוכן למות גם כשמוות הוא דבר מתבקש, מבחינה ביולוגית-פיזית ואף אבולוציונית. האני רוצה לחיות לנצח, והחשד המוצדק שהמשאלה הזו מופרכת מעיקרה נוטע בו (כלומר באורגניזם) פחד מוות שמלווה אותו כל רגע מחייו.
הרצון להתקיים לנצח, כמו הרצון לכבוש את העולם, כמו הרצון לתהילה אינסופית, כמו הרצון לידע חובק-כל נולד באורגניזם כתוצאה מקיומו של האני; זאת משום שהאני במהותו הוא ניתוק מהמציאות, עמידה, לכאורה, מחוץ לזרם האחדותי של הקיום. האני חוצץ בין האדם למציאות, כלומר יוצר מרחק בין חיי האדם לַעולם החי. האני הוא הצטפדות וירטואלית של זרימת החיים החופשית בנקודה מסוימת, קפיאתה ושיתוקה כאי יבש בלב נהר שוטף. האני, בקיצור, יוצר דואליות.
אותו מרכז אנוכי גורם לכך שמול העולם יקום ויתייצב גורם אחר, שנמצא כאילו מחוצה לו, וגורם לאדם להרגיש שהוא מול העולם, זר וחיצוני למציאות. רק כך יכולות להיווצר התשוקות המופרכות לשליטה טוטאלית וחיי נצח פרטיים. באופן אירוני, ללא אותו מכרז מובדל היה ברור לאורגניזם האנושי ששליטה טוטאלית הגיונית רק כאשר אין הבדל בינך ובין הטוטאליות, ושהנצח כבר שלו ממילא, כאן ועכשיו, אם כי לא כפרט, כמובן.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
זו הסיבה לסבל האנושי
|
|
|
|
|
|
|
לא רק בין האדם לעולם יוצר האני חציצה. האני יוצר גם חלוקה פנימית בתוכו של כל אדם: הבדלה בין מרכז של זהות וקיום עצמאי לכאורה, לבין כל תחושותיו ופעולותיו של האורגניזם. האני הוא הרי בעל התחושות, בעל הפעולות, בעל הרגשות וההרגשות, בעל הגוף. ישנו מרחק ורווח, לכאורה, לא רק בין האדם לעולמו, אלא אף בין האדם ובין חייו שלו עצמם. האדם, אם כן, נקרע מעצמו והופך לישות המחולקת בתוך עצמה. החלוקה הפנימית של גרעין האישיות מצד אחד ומולו, ניתן לומר אף נגדו, כל פעולותיו של הגוף והמוח גורמות לעול נוסף שהאדם כורע תחתיו: כעת עליו לשלוט בגופו כשלוט רוכב על סוס משתולל. זו החלוקה הידועה בין גוף לנפש. בזרמים דתיים שונים הוא נדרש גם לשלוט על רצונותיו, רגשותיו ואף מחשבותיו - האם יש משימה מתסכלת מזו?
במקום עזר להישרדות, אם כן, האני הוא מוקד של אומללות. במקום מנגנון יעיל, כלי בידי האורגניזם, הוא רודן פתטי המנסה לשלוט על מה שאף פעם לא יוכל לשלוט, אפילו לא להבין. במקום משרת נאמן, היודע להניח לאדונו ולהיעלם כשיש בכך צורך, האני הוא חתרן בלתי נלאה, נודניק מעצבן שלעולם אינו מרפה, ואף תופס פיקוד ובעלות.
האורגניזם האנושי נופל ומגבש הזדהות לא עם ההכרה הבלתי-מוגבלת, אלא עם מרכז וירטואלי של שליטה ופעולה. זה האסון שבבסיס כל אדם, זוהי הסיבה לסבל האנושי. מדוע זה קרה? לשאלה זו יתכנו רק תשובות מיתיות, שכן זו למעשה השאלה בדבר הסיבה לרוע בעולם. במילים אחרות, זו השאלה מדוע אדם וחווה התפתו לאכול מפרי עץ הדעת, מדוע הרוח המוחלט נכלא בחומר, או מדוע יש בכלל בורות כמצב ראשוני המוביל לסבל.
איך זה קרה? לשאלה זו ייתכנו תשובות. הניסיון לתת תשובה משלי לשאלה הזו יהווה את החלקים הבאים של מאמר זה.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
