 |
/images/archive/gallery/296/527.jpg דוד מיכאלי.
צילום: אספה פלד  |
|
|
|
|
|
|
| וו ג'י הוא מצב חסר כיוון, חסר אופק, חסר הגדרה. וו ג'י זה בעצם כלום. מקום שבו העולם נעלם. פרק שלישי במסע אל הקצה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פתחתי את סדרת המאמרים הזו עם שלוש שאלות שלוקחות אותנו אל הקצה התודעתי שלנו. מהי מציאות? מהי המציאות האמיתית? מהי האמת? אחרי כן סיפרתי על הדרקון של הריק שחולף בכל הדברים ועל היחסים בינו לבין היש שהם בעלי איכות נושמת. זה היה המבוא. עכשיו אני רוצה לגעת במקום שממנו נולדים הדברים.
 |
| מסע אל הקצה |
|
דוד מיכאלי על היעדר, ממשות, בריאה ומה שביניהם. או במילים אחרות: יין-יאנג, צ'י וטאי צ'י. פרק ראשון |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
החדר ואנו היושבים בו מהווים ביחד סוג של שלם. אחדות המאפשרת לנו ליצור מפגש עם אופי ורוח מסוימת. כשמתחילים לראות כך את הדברים אפשר לקבל סחרחורת מכל העצמים והחפצים סביבנו כאשר כל אחד מהם מכיל היבט של ריק המתקשר לריק אחר כמהות מרחבית אחת שהכל משובץ בתוכה בזרם תהליכי מנצנץ.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
וו-ג'י - המרחב חסר האופק
|
|
|
 |
|
|
|
הריק הזה שאני מדבר עליו, ואפשר לקרוא לו אהבת אלוהים או אנרגיה, או מתח כל שהוא, לבחירתכם, הוא מרחב אין-סופי עבורנו, חסר אופק וגבול. ים המרחב הזה הוא דבר מאוד מעניין משום שהרבה התגלויות תודעתיות נוסחו דווקא היכן שקו האופק התרחק או נעלם מצד אחד ואנו חווים ומתנסים בבדידות מצד שני. נביאים במדבר ונזירים בפסגות ההרים הם דוגמה קלאסית וגם כל אחד מאיתנו כאשר הוא מגיע למקום כזה מתחיל לחשוב בצורה מעט שונה אפילו אם אנחנו לא ממש בודדים. בהיבט מודרני יותר אנחנו מוצאים לפעמים תופעות דומות אצל טייסים בגובה רב או אצל אסטרונאוטים. יש חוקרים שאפילו קושרים את התופעה לפחד הגבהים האנושי המעודד את פעילות מנגנון שיווי המשקל שהוא בעל השפעה נוירו-כימית. מה קורה לנו בעצם?
כל אחד מאיתנו בני האנוש יורה את מבטיו לכל הכיוונים במרחב ומקבל משובים בלתי פוסקים על נפחו, משקלו, וצורתו כך שאנחנו בעצם נמצאים בסוג של מרחב פעיל שבו אנחנו קורנים ומוקרנים ומתוך כך אנחנו למדים על מקומנו ועל עצמנו.
כדי להמחיש את העניין אספר לכם על סרטן החול של חוף הים. הדבר הראשון שעושה הסרטן הקטן הוא להתחפר בחול. בין עיניו, במרכז, יש חלל כדורי קטן עם שערות חישה מיקרוסקופיות פנימיות. בהתחפרות אל תוך החול חודר פנימה גרגר חול זעיר המוחזק במרכז החלל באמצעות השערות. עתה יכול הסרטן לדעת על פי משקלו של גרגר החול היכן האדמה והיכן השמים. כאשר מוציאים את הגרגר בזהירות במעבדה, הסרטן מאבד כיוון ושיווי משקל. כאשר מאפשרים לסרטן במעבדה להתחפר בערימת גרגרי מתכת ולהחדיר גרגר מתכת
ומשפיעים עליו עם מגנט הסרטן, הוא יתייחס לכיוון המגנט כאל הקרקע האמיתית וייטה באלכסון.
אם נחזור לעצמנו, מבטנו נתקל בעצמים שונים כמו קיר, אנשים, תמרורים, רהיטים ומתוך כך אנחנו מגדירים את תמונת המציאות שלנו ומיקומנו ביחס אליה. אפשר לומר שאנחנו גם גרגר החול וגם סרטן החול. אם נשמיט ונעלים את כל העצמים ונאבד את רצף המשובים יקרו שני דברים מעניינים: האחד, ניכנס למצב של ורטיגו, ממש כמו הסרטן. השני, ננסה לחפש בנואשות ובכוח עצמים למשוב.
המשמעות של חיפוש עצמים לקבלת משוב ומתוך כך להעלות מחדש (באוב?!) הגדרה עצמית מחזירה אותנו אל שלב מאוד ראשוני בקיום שלנו: ההחתמה כתוכנת יסוד. מתוך העצם הראשוני שהוצג לפנינו, עולה הזדהות וממנה הגדרה עצמית ומשם מערכת אמונית ומרחב קיום כדגם וכלים המאפשרים לנו לפעול. כאן אפשר להעלות המון השערות על תקפותן של מערכות אמוניות ותרבותיות. חוקר טבע אוסטרי בשם קונראד לורנץ, שגם טבע את מושג ההחתמה, ערך ניסוי שבו הוא הופיע לפני ברווזים שזה עתה בקעו מביצה כיצור הראשון בעולמם. הברווזים הקטנים זיהו והחתימו אותו כאימם והלכו בעקבותיו כל זמן גידולם. דוגמה מתאימה נוספת היא כמובן הנזיר החשמלי של דאגלאס אדאמס מהספר ''סוכנות הבילוש של דירק ג'נטלי'', שהיה מכשיר חוסך עמל שנועד להאמין עבורך בכל הדברים שהעולם ציפה ממך שתאמין בהם עד שהתקלקל מעודף צפייה בטלוויזיה והתחיל להאמין בתכיפות הולכת וגוברת בכל מיני דברים אקראיים באופן שרירותי כשהוא גורם אגב כך לצרות צרורות עד לנטרולו. אין ספק שיש בעיה עם חסידים שוטים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קצת שקט
|
|
|
|
|
|
|
המצב של הוורטיגו הוא המבוכה הקשה של איבוד נקודת אחיזה כל שהיא ומשם איבוד של יכולת ההגדרה העצמית. אי-יכולת ההגדרה, או מצב חסר הגדרה, הוא חוסר ממשות והוא נקרא בסינית וו-ג'י (wu-ji) ומשמעותו המילולית היא העדר כיוון או חסר קיטוב. ישנה נטייה לשבץ את המושגים הללו במין מוזיאון מוּשַגִי מאובן של בריאת העולם, אבל בפועל זה ממשי ומתחולל בנו וסביבנו כל רגע: בהפסקה בין המילים, בנקודה המתחלפת בין נשימה ושאיפה ולהפך, הרגע הזעיר שאחריו נשלחת היד אל הכוס. העולם נעלם ואז נאסף חזרה לדברים מוגדרים.
אם יציבו אותנו בלב מישור שטוח ואין-סופי נקבל סחרחורת בדומה למחלת ים. כאשר אני יוצא עם אנשים למרחב פתוח כמו מדבר הם נלחצים מסיבה זו ובנוסף, בשעות הראשונות הם רואים רק עד לטווחים הרגילים המוגבלים של סביבתם הקודמת למרות שהמרחב משתרע הרחק עד לאופק. טווחי הראייה שלהם גדלים בהדרגה רק לאחר זמן יחד עם הכרתם ומכיוון שאנחנו יצורים מסתגלים או אולי נאמר, פילוסופיים, אנחנו לומדים להתמצא.
בספרו ''שיחות מטורפות'' מביא יעקב רז סיפור נפלא על הבדל תפיסת המציאות בין שני אנשים, חוקר קוטב אמריקאי והמלווה האינואיט שלו שהיו בדרכם חזרה אל המחנה. התחילה סערת שלג כבדה והם לא ידעו יותר היכן הם. אנחנו אבודים, אמר בייאוש האמריקאי. אנחנו לא אבודים, תיקן אותו האינואיט. האיגלו אבוד.
האופק סובב אותנו סביב סביב והמישורים והגבעות נראים כמרחב שקשה להגדירו. הוא פשוט גדול עלינו. כאשר אין שום כיוון אנחנו בני האנוש, בגאונות רבה, כאמנים ופילוסופים - מתווים כיוון כדי ליצור נקודת ייחוס. אבל כדי לעשות זאת, לפני הפעולה עצמה עלינו לעמוד ולהתבונן עד אשר ישקע האבק האמיתי והמטאפורי. קצת שקט. אנחנו במצב מדיטטיבי של וו-ג'י לפני היות הדברים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
טאי צ'י - הקוטב הראשוני והסופי
|
|
|
|
|
|
|
כפי שאנחנו יושבים עתה בחדר (בהנחה שכל מי שקורא עכשיו נמצא באיזשהו חלל) שהוא תמונה תודעתית בנויה ומעוצבת, התרבות האנושית כולה ממוקמת במרחב תודעתי מותווה בקו של מהלך השמש מזריחה לשקיעה. ממזרח למערב. הקואורדינטה הראשונה ששורטטה במפה היא סמלו של קו זה. אם יש מזרח מערב יש צפון דרום. חילקנו את הארץ לארבע ואז לשמונה. היכן אנחנו? במרכז. שם, במרכז, אנו יוצרים וניצבים בו-זמנית, מעצם קיומנו, על ציר ראשוני ביותר שאינו מופיע במפה: מעלה - מטה. הכל נפלח בעת ובעונה אחת לכל הכיוונים.
הנה הטקסט הנפלא המיוחס למייסד האגדי של הטאי צ'י-צ'ואן (טאי ג'י צ'ואן) – צ'אנג סאן-פאנג פסוקים 6,7 בכתבי המופת:
למעלה למטה
קדימה אחורה
שמאל או ימין
הם פנים של אותו הדבר.
כל אלו הם תפיסה
ואינם נמצאים מחוץ לך.
אם יש למעלה, יש למטה
אם יש קדימה, יש אחורה
אם יש שמאל, אז יש ימינה.
הקורא והמתרגל מקבל לרגע את ההבנה המרעישה כי הוא יוצר מציאות. רשת הקואורדינאטות המונחת על העולם קוצבת אותו לחלקים נוחים לפירוש. הבעיה היא שלעתים קרובות אנחנו שבויים בקונספציה של הרשת ושוכחים את העולם עצמו.
התבנית בטאי צ'י (טאי-ג'י) או הקאטה בקראטה הם לא רק הדמיית קרב מסוגננת אלא מפה מרחבית ודגם שאנחנו יוצרים אותו ונעים בו בו-זמנית תודות לדבר אחד: שיווי המשקל. לייה-טסה אמר: ''שיווי המשקל הוא העיקרון העילאי ביותר בעולם''. יותר מזה. אני אומר: שיווי המשקל הוא העולם. או, העולם הוא גילומו של שיווי המשקל. שיווי המשקל אומר לנו שיש צד א' וצד ב'. הוא גם אומר לנו שישנו מחלק בראשיתי. טאי צ'י. המשחק בשיווי המשקל יוצר מפלי אנרגיה מצד לצד שהם אם כל התופעות: קור וחום, אור וחושך, חומר וריק, חיים ומוות, קירות וחלל, יין ויאנג. רובנו נעים בתוך חליפה תנועתית והתנהגותית נרכשת שאינה נוצרת כל הזמן. כאשר אנחנו נדרשים ליצירה אנחנו בדרך כלל קופאים. דמיינו את הלהבה שניצתת בכם כאשר אתם רוקדים עם בן/ת זוג מוכשר/ת.
אנחנו בונים את המרחב שלנו מעצם קיומנו וראייתנו ומנסחים אותו בעצם אמירתנו. האמירה הזאת מציבה אותנו כיוצרים או בוראים ובו-זמנית גם כיצירה עצמה. יוצרים ויצורים. התפקוד הזה זוכה להגדרה ברורה וחדה על ידי גאון פילוסופי סיני בשם ג'ו שי (המאה ה12): ''לולא נפש השמיים והארץ המפיקה את הדברים, לא היה גוף זה שלי. בזכות הגוף הזה של דם וצ'י בכוחה של נפש השמיים והארץ להפיק את הדברים ולהיות שלמה''. (תרגום גד ישי עפ''י איירין בלום) האמירה הנפלאה הזאת גם מטילה עלינו אחריות אקולוגית טוטאלית ואנחנו יכולים להמשיך ולומר:
''אני אלוהים את אלוהים אתה אלוהים. הנייר אלוהים. העט אלוהים, החלון, האור, המכוניות, הדרכים, הלחם, הציפורים, העשב, הצואה, הפנינה, העולם, הכל אלוהים. בהבנתי את עצמי כאלוהים וכחלק מאלוהים, אני חייב לקחת אחריות. בחוסר הבנתי את עצמי כאלוהים אני מטיל את האחריות ואת סדר הדברים על מהות דמיונית חיצונית לי. גם זרקתי את עצמי מהשלם, מגן העדן, גם הפקעתי מעצמי את יכולת ההחלטה הבחירה והביצוע".
טוב, זה לא שאני ממליץ לכם לשאוף לנהל את העולם כי זה כבר סוג של מחלת נפש, אבל אנחנו בהחלט אחראים לכל פעולה שאנו עושים וגם לכל אי-פעולה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בין אדם למקום
|
|
|
|
|
|
|
שוב אני רוצה להדגיש את אופן ההתבוננות הכפול: מוט ניצב הוא עצם שאנו יכולים להעריך את תכונותיו החומריות ושימושיו כעצם. ובו-זמנית המוט הניצב הוא סַמַן המפלח את המרחב לחלקים ומגדיר זֶנית (מעל הראש) ונֶדיר (כלפי מרכז האדמה) ואת רוחות השמיים. כך ש''המנסע'' הנפלא והנועז של פו הדב אכן הוכתר בהצלחה ומוט העץ שמצא אכן היה ציר לכל דבר.
כך גם הקו הראשון על עולם הנייר הלבן. הדבר שיותר קשה לנו להבין למרות התבוננות הסופרמרקט העכשווית שלנו הוא כי המוט המפלח או חתימת הקו הם בעלי תאריך תפוגה. הרצון והפעולה לובשים צורה של חפץ ובתום הרצון והפעולה נעלם החפץ. נסו לזכור טכנולוגיות ישנות ומבנים שנמוגו.
הקשיבו למה שכתב במאה ה-18 וואנג טסונג-יואה כהדרכה לתרגול:
מוחלט ועילאי
יש מאין נצחי
הורה נוכחות והעדר
בתנועה מתבדל
בדומם הוא ניתך.
ובתרגום עם המונחים הסיניים: טאי ג'י בא מוו-ג'י והוא אמם של היין והיאנג. בפרוזה פשוטה יותר: ציר גדול מופיע מתוך הכלום ביצירת החיובי והשלילי. התנועה יוצרת גבולות ותחומים, חוסר תנועה מעלים אותם. הדוגמה המוחשית ביותר שאני יכול להביא היא התפוררות העצמות אצל אנשים במצב של חוסר תנועה וכיוון והיעדר משקל או לחץ. כמו חולים סיעודיים או אסטרונאוטים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| ברוס לי. אמן-פילוסוף שמימש ברוחו, בגופו ובפעולותיו את ה''טייאן-ז'אן-חא-יי''
| /images/archive/gallery/134/756.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
החלטות על הקצה: מן הוו-ג'י לטאי-ג'י וחזרה
|
|
|
|
|
|
|
בתחילת המאה העשרים רשם צ'אן ווי-מינג את הוראות התרגול של יאנג צ'אנג-פו: ''...יש לשמור על תום ויחד עם זאת על תשומת לב. ללא תמימות ונכונות של כוח חי, לא תקום הרוח". במאמץ הנצחי לאתר את היווצרות התופעה או תחילת המפץ הגדול אם תרצו אנחנו מגיעים לשלב מוזר לפני הרצון הפועל או בו-זמנית איתו והוא הפתיחה. אם הרצון הוא יאנג הרי הפתיחה היא כמובן יין. ללא המהות הנקבית אין יאנג ולהפך. התום הנפתח הזה על כל משמעויותיו הבתוליות, ובמלים אחרות: ההסכמה או ההיענות או אהבה שאינה תלויה בדבר. האמון הוא תנאי לבריאת הפעולה. זהו מצב תודעה נדיר שבו בטלים הדפוסים הנרכשים והוא מחייב כפל מוזר: הן תום והן שימת לב ממוקדת. שם כנראה מתחיל העולם.
אם אסכם, כי אז מתוך פתיחות ריקה נובעת רוח ואז רצון ופעולה. וזה מוליך אותנו היישר אל פניה האמיתיים של הפילוסופיה הלוא היא האמנות. המילה אמנות שותפה לאמונה ונגזרת מן השורש אַמֵן. זו היא ההנחה הבראשיתית המגיחה מן המצב הפתוח. ''יהי אור''. הדבר הנפלא והמוזר הזה, האותנטי הזה, אינו יכול להיווצר ללא מצב נפשי של אמון, של תום פתוח וסקרני, של נכונות לצאת למסע. נעשה ונשמע. עם זאת אמון ואמונה הם דברים מעשיים ויחסים שעלינו לתחזק ולבנות ולנסח ולברוא אותם יום יום ורגע רגע מחדש מול האנטרופיה, מעל התהום הנפתחת תחת רגלינו, כהחלטה ומבלי לחשֵב סיכויים, היתכנות כלכלית ותועלות.
האמן הוא מנסח של מושגים עבור עצמו ועבור בני זמנו ובזאת הוא אכן יוצר את המציאות בניסוחיו החדשים. אנחנו כמציאות מבטאים את אמוננו באמן מעצם נכונותו לקחת אחריות ולנסח. מעניין שהמילה דַבַר משתמשת באותן אותיות שורש של דִבֵּר. ולכן אם כבר הגענו לשלב כזה מוטלת עלינו אחריות כבדה ביותר לדברינו. האינדיאנים מהיבשת הצפון-אמריקאית אומרים כי כל אמירה, מעשה ופעולה חייבים להימדד בשאלה האם הם תורמים להרמוניה או לתואם של היקום או לדיסהרמוניה שלו. אם מתישהו אכן תיילדו את עצמכם כהוגים יוצרים תהיו חייבים לענות לעצמכם על כך. השאלה האמיתית הנחבאת כאן היא האם אתם מוכנים לתת אמון בעולם שלכם עצמכם. להיות תמימים.
התחלתי בשאלה מהי המציאות והנה מה שאמר על אמנות ומציאות אמן-פילוסוף אחד שמימש ברוחו, בגופו ובפעולותיו את ה''טייאן-ז'אן-חא-יי'', יחסי השמימי והאנושי. ואנחנו יכולים להחליף את המילה אמנות במילה פילוסופיה משום שהן אומרות אותו דבר. ובכן, על אמנות מאת ברוס לי:
''אמנות היא הדרך למוחלט ולתמצית חיי אנוש. מטרת האמנות איננה קידום חד ממדי של רוח, נפש וחושים, אלא פתיחה והרחבה של יכולת ההכלה האנושית - כמו רגש, רצון וחיבור למקצב החי של העולם וטבעו. כך ניתן לשמוע גם את ''הקול שאינו נשמע'' והעצמי הפועל יגיע איתו להרמוניה. לפיכך, כישרון אמנותי, משמעותו איננה שלמות אמנותית. הוא מתקיים כמתווך מתמשך של שיקוף שלב כל שהוא בהתפתחות הנפשית. השלמות אינה מתקיימת בצורה או דגם אלא קורנת בהכרח מהנפש האנושית. הפעילות האמנותית אינה נמצאת באמנות עצמה או לכשעצמה. היא חודרת אל מימד עמוק יותר ששם כל צורות האמנות זורמות ביחד, ואשר בו, ההרמוניה של הנפש והיקום יוצרים מתוך ההיעדר את ביטוים כמציאות. זה התהליך האמנותי, ולכן, זו מציאות ומציאות היא אמת".
סוף ציטוט.
במסע האנושי אל הקצה אנחנו מגיעים בסופו של דבר תמיד אל המרכז.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | איש טאי צ'י צ'ואן, סופר ואמן בוגר בצלאל, מפתח ועוסק בתרפיית זן בשטח פתוח. מחבר הספרים 'הערות זמניות על תנועה', 'זמן המדבר' ו'סיפרים על גבריות וזיכרון'. תרגם מסינית את כתבי המופת 'טאי צ'י צ'ואן ג'ינג' | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
