 |
/images/archive/gallery/254/613.jpg גאולה דרך הגנגס.
צילום: עופר שני  |
|
|
|
|
| החיים בוראנסי קשורים קשר הדוק למוות, והמוות קשור לחיים, ושניהם קשורים לנהר הגנגס, שכמה שהוא מזוהם, ככה הוא מטהר. תומר פרסיקו על העיר הכי מטונפת, צפופה, מסריחה וקדושה |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
תומר פרסיקו, וראנסי
12/3/2006 10:17 |
|
|
|
|
|
|
|
וראנסי שעל הגנגס היא עיר צפופה ומטונפת. האוויר בה מאובק ומסריח, הרחובות הומים אדם ובקר וצואת פרות, כלבים וקופים מעטרת את אבני הסמטאות הצרות. כמה ימים עוברים עד שהגוף מתרגל למתקפת הלכלוך הבלתי פוסקת. כדאי לתת לו להתרגל, כי מתחת לזוהמה שוכנת קדושה בת אלפי שנים, בוטחת בעצמה ומקרינה נינוחות כבדה. את וראנסי של מטה לא יכולים להזיז אפילו פצצות הטרוריסטים. לעתים נדמה שכמו הגנגס, וראנסי תמיד היתה כאן, זורמת בקצב הנהר: בשקט, ברוחב, בעצלות של אי-מאמץ, כזו שלא ניתן לזייף.
 |
| תומר פרסיקו \ |
סיפורי סואמי |
|
הגורו שולח את תומר לסיבוב סביב איבר מינו של האל שיווה, דבר שאמור לגאול אותו מגלגול נוסף |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
ומדוע שיפריע הלכלוך, או הטרור, למבקרים בעיר? לראות את וראנסי ולמות, זו הרי התקווה של עולי הרגל הקשישים והחולים שבאים לנוח מנוחה-שלפני-אחרונה באחד מבתי המחסה הרבים שמשקיפים אל נהר הגנגס. מוות בווראנסי מבטיח שחרור מהשרשרת הבלתי נגמרת של מוות-ולידה-מחדש, וזה טוב מאוד, שכן כידוע בעוד במערב אנחנו אוהבים לשנן ש"חיים רק פעם אחת", במזרח בטוחים שחיים דווקא הרבה יותר מדי פעמים. חייך יכולים להיות מלאי סבל ויכולים להיות שיכורים מעונג, אבל יהיו אשר יהיו, כל עוד אנחנו אינדיבידואלים הרי שאנחנו תמיד חסרים: אנחנו תמיד פגומים ביחס לכלל, ביחס לאחד המוחלט. מוות בווראנסי משחרר אותנו מאי-הנעימות הזו שבהיותנו פרטים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
/1 |
|
|
 |
|
|
|
 |
|
 |
|
מזוהם מעבר לכל דמיון
|
|
|
 |
|
|
|
אבל וראנסי עצמה אינה עיר מתה. יחד עם ירושלים, דמשק ואתונה היא אחת הערים העתיקות בעולם שעדיין שוקקות חיים. כמו ירושלים, היא גם מרכז חי של דתות: מרבית המקדשים כאן הם לאל שיווה, אולם קיימים גם מקדשים לאלים הינדים אחרים, כמובן, כמו גם מקדשים ג'יינים ומסגדים רבים הממלאים את רחובותיה וסמטאותיה של העיר. בלי לבטל את ערכם של כל אלו, מרכז החיים הרוחניים של העיר הוא ללא ספק הנהר הזורם דרכה, הגנגס.
מה יש בהם במים זורמים שמאפשר טהרה, לא רק הגיינית,
אלא גם רוחנית? מדוע טבילה בנהר מאפשרת ניקוי לא רק חיצוני, אלא גם פנימי? לאורך ההיסטוריה האנושית נהרות היו מהעצמים הראשונים והעיקריים שיוחסה להם קדושה. הפרת והחידקל, הנילוס, הגנגס, הירדן. והם גם הוכיחו את עצמם: ישו קיבל את רוח-הקודש כאשר הוטבל בירדן על ידי יוחנן המטביל (מתי, 3, 16: "ויהי כאשר נטבל ישוע וימהר ויעל מן המים והנה השמים נפתחו לו וירא את רוח אלוהים יורדת כיונה ונחה עליו") ועד היום תינוקות ומאמינים טריים נטבלים כדי להפוך לנוצרים; גורו נאנאק, מייסד הדת הסיקית, חווה התגלות אלוהית כאשר טבל בנהר הביין; וגם הנביא יחזקאל, כמובן, זכה לחיזיון המרכבה האלוהית כאשר היה "על נהר כבר" (יחזקאל, א', א': "ויהי בשלושים שנה, ברביעי בחמישה לחדש, ואני בתוך הגולה, על נהר כבר, נפתחו השמים ואראה מראות אלוהים"). ביהדות, מיותר לציין, הטבילה במקווה היא המאפשרת טהרה.
וכאילו בכוונה, כדי להדגיש את היחס ההפוך בין הגשמי לרוחני (את המשוואה לפיה ככל שהראשון אומלל יותר, האחרון יותר מפואר) ובכך גם להוות דגם ואבטיפוס להודו כולה, נהר הגנגס מזוהם מעבר לכל דמיון. אם לא מספיק שכעשרה מיליון בני-אדם מתרחצים בו מדי יום, הרי שזבל, אפר, גופות, ביובי העיר ופסולת תעשייתית זורמים בין שתי גדותיו. ולמים האלו נכנסים מאות אלפי הינדים כל שנה כדי להיטהר מדפוסי הקארמה שרודפים אותם מעברם. גאולה דרך הביבים, פשוטו כמשמעו.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/478/513.jpg
גם כביסה עושים פה |
|
|
|
|
|
|
|
|
המוות בווראנסי בשום אופן אינו מחוסר עבודה
|
|
|
|
|
|
|
ושוב, כמה שהיא חיה, וראנסי היא גם עיר של מוות. ביקור באזורי שריפת הגופות, ליד הנהר, הוא שיעור בענווה: גוף האדם נשרף בהכנעה, מלבין ומתפקע, מתפרק לחתיכות על האש. רגל שהירך שלה נשרפה לחלוטין נופלת, שוק עד כף-הרגל, מחוץ למדורה. אחד הפועלים של המקום מנסה להרים אותה בעזרת שני מקלות המשמשים כמלקחיים. כמה ניסיונות לא עולים יפה, עד שלבסוף הוא מרים את הרגל הסוררת ומניח אותה במרכז האש - על חזה הגוויה. בינתיים אדם אחר עומד מול האש ומושיט שתי ידיו קדימה, מהם משתלשל זוג מכנסיים רטובים. הוא מייבש כביסה בחום שנוצר משריפת העצים והגופה. לא נראה שלמישהו זה מפריע. מותש ממראות-מוות התרחקתי מהאש והתחלתי לצעוד לאורך הנהר. אחרי כמה מאות מטרים נתקלתי בקבוצה של כלבים שמצאה על גדת הנהר גולגולת אדם וניסתה לפצח אותה כדי לאכול את מה שנשאר מהמוח. המוות בווראנסי בשום אופן אינו מחוסר עבודה. הוא חסר כל בושה.
ובמוות, גם במוות, לא כל בני האדם שווים: העשירים והמיוחסים זוכים להישרף במקום טוב יותר, באש המתפרנסת מעצים טובים יותר, ובכל התהליך הטמא והמטמא מטפלים פועלים בני קאסטה בזויה במיוחד, כמובן. חלוקת בני האדם לקאסטות בהודו אינה מה שהיתה מאז שהדמוקרטיה והקפיטליזם שטפו את תת-היבשת, אבל היא עדיין מקור איתן לשיוך וזהות, כמו גם לענווה או להתנשאות. מספיק להביט בסעיף הקאסטה בדף הרישום למודעות השידוכים כדי לראות את החלוקה המפורטת למגוון קאסטות ותתי-קאסטות המאפשרת היררכיה גם למבקשים למצוא חתן או כלה.
בגליונו האחרון חגג אחד השבועונים האמיצים והמעניינים בהודו, "Tehelka", שנתיים לקיומו. במאמר מיוחד על הקאסטות מציינת מדהו קישוואר (Madhu Kishwar), פעילה חברתית, שאלו המבנים של הקאסטות ששומרים על הדמוקרטיה ההודית, כאשר אין אף כוח אידיאולוגי או לאומני שמסוגל לשלהב את ההמונים להזדהות רק איתו: הודו מדי מגוונת, באמונות ובמעמדות, כדי להפוך לדיקטטורה. דמוקרטיה אינה דבר המובן מאליו בארץ המאכלסת מעל מיליארד בני אדם, ולראיה אפשר לקחת את סין השכנה, או את התאומה הלא-זהה של הודו, פקיסטן, ממנה הופרדה הודו בלידתה, ב-1947.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/478/515.jpg
אולי נשאר משהו מהמוח |
|
|
|
|
|
|
|
|
ללא עבר, שוב לא יכבול אותך מקומך בהווה
|
|
|
|
|
|
|
אך הקאסטות עושות יותר מכך: בשונה מאוד מהעולם הנוצרי-פרוטסטנטי בו אנו חיים, בהינדואיזם המסורתי הכל מחולק לדרגות - הכל כפוף להיררכיה מפורטת. לכל איש יש שם, מעמד, מקום. מה שחשוב להבין הוא שזה בדיוק משום שהכל בהיררכיה, לכל דבר יש מקום: אתה יודע את מקומך בדיוק בגלל שאתה רואה בבירור את מי שמתחתיך ואת מי שמעליך. המקום שלך נקבע על ידי המעמד היחסי שלך על הסקאלה החברתית והדתית. מאידך ניתן לראות איך בחברה בה אנו חיים, עם האידיאליזציה הבוטה של ערך השוויון, אין לאף אדם מקום משלו, ועליו לכלות את חייו בניסיון ליצור לעצמו מקום - לבנות את עצמו לכדי "מישהו", לייצר עבור עצמו מעמד, תפקיד, שליחות, משמעות, "הצלחה". החופש מהצורך לעמול כדי "לבנות את עצמך" בשיטת הקאסטות מובן, ומובן הערך הרוחני שבעמדה הזו: כאשר אין צורך להפוך ל"מישהו", אפשר פשוט להיות עצמנו - אולי אפילו פשוט להיות. כמו כן, מובן שאין להתעלם מהחיסרון העיקרי של הקאסטות: קשיי ניידות גדולים מאוד.
המשורר והמנהיג הדתי בָּסָוָואנָה ערער כבר במאה ה-12 על החלוקה של ההודים לקאסטות. הוא ביקש לבטל את ההיררכיה המולדת, בטוענו שלא השושלת המשפחתית אלא התרומה לחברה היא הקובעת את מעמדו של האדם. בסוונה גם זלזל בעבודת האלילים ההינדית ודרש מבני עמו מונותיאיזם: הוא קרא להם לעבוד אך ורק את האל שיווה, אותו תפס כאחדות הכוללת של הקיום. בסוונה הפך לאחד הבולטים במשוררי הבָּהקְטי (דבקות, או אהבת-אלוהים) שהקדישו את שיריהם לשיווה, אך מלחמתו בקאסטות, כמובן, לא צלחה: התנועה שהקים הפכה בסך הכל לעוד קאסטה בתוך שלל הקאסטות, לעוד שלב בסולם ההיררכי. ההינדים המשיכו להציב את עצמם, ואת חבריהם, במקום מוגדר ומדויק, וקבוע מאוד.
הגנגס מציע תרופת פלא לכך: היטבל בו, והיטהר מעברך. ללא עבר, שוב לא יכבול אותך מקומך בהווה, ומכאן שהעתיד עבורך אינו קיים. לכל הפחות העתיד יהיה טוב יותר: אם תיוולד שוב, תוכל להיוולד הרחק למעלה בסולם המעמדות. אולי דרושה תמימות רבה כדי להתייחס ברצינות לפתרון קסם שכזה. ברור, אם כך, שאם לא הפכתי אדם חדש אחרי טבילתי בגנגס, אם לא נוקו בי כל רשמי העבר כאשר כיסו אותי כולי המים המזוהמים-מטהרים, הרי שלא הייתי תמים מספיק.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/478/516.jpg
מוחקים קארמה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אבא,
בבּוּרוּתי הבאת אותי
דרך רִחְמי אימהות,
דרך מגוון עולמות.
מה כל כך רע, אלוהָי,
בלידה?
רחם עלי על שנולדתי פעם נוספת.
אני מבטיח לך, אלוהי-הנהרות-הנפגשים [שִיוָוה]
לא להוולד עוד לעולם.
[שיר של בָּסָוָואנָה, משורר ומנהיג דתי הודי מהמאה ה- 12]
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
