 |
/images/archive/gallery/296/527.jpg דוד מיכאלי.
צילום: אספה פלד  |
|
|
|
|
|
|
| דוד מיכאלי על היעדר, ממשות, בריאה ומה שביניהם. או במילים אחרות: יין-יאנג, צ'י וטאי צ'י. פרק ראשון
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מהי מציאות? מהי המציאות האמיתית? מהי האמת? השאלות האלה לוקחות אותנו למסע רחוק אל הקצה כמו הגיבור בספר ''זן ואמנות אחזקת האופנוע'', שבו בירור של מושגים פילוסופיים לקח אותו גם אל קצה דעתו בבית המשוגעים, גם אל קצה רגשותיו במסע עם ילדו וגם אל קצה המערב במסע. אין ספק שזהו מקום מסוכן. עוזבים את הסדר הרגיל שבו נתבטלו ההגדרות ושם אני צריך להגדיר את עצמי בכוחות עצמי כדי לשרוד ולייצר את העולם. יש הבדל בין למידה על פילוסופיה לבין היות ההוגה והיוצר עצמו. לעניין זה פרופסור יעקב רז נוהג לספר שכאשר מגיעים לשמים ישנו שלט עם שני חיצים: ימינה לגן עדן. שמאלה להרצאה על גן עדן. רוב הנפטרים, כך אומרים, הולכים להרצאה.
 |
| רק העשירים עושים מדיטציה |
|
הזמן הוא משאב כמו אדמה, אוויר ומים וכדאי לצרוך אותו באותה תשומת לב שאנחנו בוחרים לחם אורגני, מים טהורים ואוויר נקי. דוד מיכאלי יוצא נגד שודדי הזמן וחושב שמדיטציה היא חירות פרטית הנחוצה לבריאותו של העולם |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
אם כבר עלינו לשמים, ב''מדריך הטרמפיסט לגלאקסיה'' אומר דאגלס אדאמס: ''יש האומרים כי אם אי פעם יפענח האדם את סוד היקום יוחלף היקום מיד במשהו יותר מוזר ובלתי מובן''. במפות הישנות, שטחים שלא מופו עדיין נותרו בצבע לבן וזכו לביטוי ''טרה אינקוגניטה'' - ארץ לא נודעת. במפות העתיקות גם נכתבה בקצות האוקיינוסים הערה לנוסע: באזורים אלו ייתכנו דרקונים. יש אמרה הודית עתיקה שאומרת: ''כל דבר שנהגה הינו אפשרי''. כך שגם לי יש סיכוי לראות דרקון מתי שהוא.
כמושג מיתי הדרקון הוא כוח אימתני בעל יופי מפעים ומעבר לתפיסתנו. אני רוצה לצטט כאן את המשורר ריינר מריה רילקה מתוך ''אלגיות דואינו''' בתרגומו של משה אטר: ''כל מלאך הוא איום'', שורות הנוגעות לממד שמעבר לתפיסתנו:
ולו גם אצעק, האם ישמעני מי ממערכות
המלאכים? ואפילו אם יקרה זאת ואחד
מהם פתאום אל ליבו ייקחני, הן אכלה
מעוצמת קיומו. כי היפה איננו אלא
תחילת האיום, שאנו עדיין עומדים בו,
ואנו סוגדים לו משום שבשלוותו לא ישעה אלינו
להשמידנו. כל מלאך איום.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
היכן אני? איך אני יודע? מה עלי לעשות?
|
|
|
 |
|
|
|
לפני המון שנים (כאילו אתמול) הלכתי כנער במדבר יהודה, שהיה בעיני כתווך אין-סופי של חום ואופק ושם הוטבע בי מושג הוואדי. הבקע הגדול, השבר הגדול, העומק הגדול, דברים נורא גדולים וכרוכים בסכנת חיים. אני מביא בכוונה את הדוגמא הזאת משום שפילוסופיה כפי שאני מבין אותה היום משמעה לחיות באזור אסון תמידי שבו אני מחויב להקים את הגשרים ההכרתיים שלי בכל פעם מחדש מתוך השטח הריק.
היום מדברים בחופשיות על כך שהסביבה והטכנולוגיה מעצבות את המושגים החדשים. אם כך, תאמרו, אם התנאים משתנים ואיתם משתנה הפילוסופיה, מה הערך בדבר יחסי שכזה? אם כך, אשאל בחזרה, מה הערך בבגד שצפוי להתבלות? מה הערך בחיים שדינם כליה? ריצ'רד פיינמן, זוכה פרס נובל בפיזיקה, מספר שבתקופה שהיה בצוות הפיתוח של הפצצה האטומית במלחמת העולם השנייה היה יושב במסעדה ותוהה מה הטעם בכל החיים מסביב אם הם נדונים לכליה מוחצת כזאת. למזלו שיווי המשקל הנפשי שלו ושמחת החיים הטבעית שלו לא אפשרו לו ללכת לאיבוד בערפל של דיכאון חסר מוצא.
במסע לאורך הוואדי המתפתל פגשתי מושגים שונים. ראשית רצון לצאת
למסע ושנית מקום. אחרי כן במסע מצאתי שלוש שאלות שכל נווט שואל במודע או שלא במודע: היכן אני? איך אני יודע? מה עלי לעשות? איין ראנד השנויה במחלוקת שאלה את אותן שאלות בהרצאה לפני צוערים אמריקאיים כנראה בהשראת שאלותיו של קאנט: מה אני יכול לדעת? מה אני רשאי לעשות? למה אני רשאי לקוות? (ביקורת התבונה הטהורה עמ' 396)
בכל אופן, ההליכה בנחל צין או נחל צאלים אל המקור הנובע בשמש הלוהטת השאירה בי רושם גדול ועיצבה אצלי, או אולי חילצה ממני, דימוי ברור איך הולכים אל מקור אמיתי או מטאפורי. ואז שאלתי: אם התפיסה שלי מעוצבת או מושפעת מתמונת הוואדי המדברי מה תהיה תפיסת העולם של בן ישימון החול? או של בן הקוטב? של בן הגבעות? או של עכבר העיר? או עכבר הכפר? התנאים משתנים ויחד איתם משתנה גם הפילוסופיה.
אבל בשטח פגשתי גבולות של מאמץ, פחדים, החלטות, את הסקרנות, את ההמתנה, את שמחת הגילוי, את מצב הרוח, למדתי שלפעולה ולמסע יש גרף של התחלה, שיא וסיום, ארוך מאוד בדרך כלל, פיתול אחר פיתול שנראה שאינם מסתיימים. בסופו של דבר הגענו לכביש והביתה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יין יאנג – מלא וריק
|
|
|
|
|
|
|
לאחר הרבה שנים, כאשר ניצבתי מחדש על שפתו של אפיק מוכר, ראיתי את הדרקון. מה שאיפשר לי לראות אותו היה אימון ממושך באמנות חזותית. בד הציור או הדף, הוא הריק הלבן שהוא הטרה אינקוגניטה - הארץ הלא נודעת. יש מושג בפסיכולוגיה של האמנות שנקרא ''אימת הריק'' ואפשר להבחין בביטוי שלו בבירור אצל ציירים מתחילים או ילדים הממלאים את הדף עד תום. הריק הלבן הזה, ההולך ומתכסה בתווי כתב או כתמי צבע, הוא חלק בלתי נפרד ממה שאנו מניחים על הבד. ללא הבד הריק לא היה לנו מקום להניח ולנסח את רגשותינו. כשיש מקום אנו יכולים לברוא בתוכו דברים, ולעניין זה ''המקום'' הוא אחד משמותיו של אלוהים. כך שציור או כתיבה או אמירה ולמעשה כל פעולה, חייבים מקום שבו הם ייצאו לפועל. יש ביטוי יסודי בפילוסופיה הסינית: טייאן-ז'אן-חא-יי (tianrenheyi) ומשמעו יחסי השמיים והאנושי. ובביטוי היהודי: ''בין אדם למקום''.
ברשותכם, הבה נחזור למדבר. ובכן, עמדתי שם על הקצה, בכל המובנים - גם האמיתי וגם המטאפורי, בגובה של מאתיים וחמישים מטרים וכאשר המבט שלי הקיף גם את השפה שניצבתי עליה וגם את השפה הרחוקה ממול, ראיתי את הריק הגדול עד לקרקעית כשהוא מתפתל בין הגדות, ותאמינו לי זהו דרקון כהלכתו. אם יתמזל מזלכם ותוכלו לראות גם שיטפון בתוך הקניון היבש תקבלו המחשה נפלאה לעוצמה הזאת. ואם גם אתם, כאשר תצאו החוצה אל העיר הגדולה ותתבוננו אל חלק מן השמים הגדולים כשהוא ממוסגר בחלון ענקים הבנוי מגורדי שחקים, תוכלו אולי לראות את הדרקון.
כאשר האמן מתחיל להבחין בקומפוזיציה הוא מרגיש כעין התגלות. הוא מבין לפתע את מבנה השטח והתנועה. הדברים מפסיקים להיות שרירותיים ואקראיים אלא מיוסדים על עקרונות שאפשר להבינם ולחזות את כיוונם. אנחנו רגילים לראות את החפצים והעצמים ואחד את השני כיחידות, ספרות, פרטים ופריטים. אבל כולנו משובצים ונעים בחלל אחד שדורות של הוגים ניסו למצוא בו ממשות וקראו לו אתר, ושדה, ויחס ועוד כאלה שמות. לאו-טסה הקשיש אמר: ''באין של הדברים כוחם''. הקשיבו לשיר מספר 11 מהטאו טה צ'ינג בתרגומם של דן דאור ויואב אריאל:
שלושים חישורים חוברים לטבור הגלגל,
בהתאמת האין שבו - כוחו של הגלגל
לוש חומר כדי לצור כד,
בהתאמת האין שבו - כוחו של הכד.
קרע חלון ודלת כדי לעשות חדר,
בהתאמת האין שבו - כוחו של החדר.
לכן:
ביש של הדברים - עוקצם (חדותם ד.מ.)
באין - כוחם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יש לנו ריק ויש לנו מלא
|
|
|
|
|
|
|
לבורחס יש סיפור בשם ''ישנם עוד דברים'' (There Are More Things) שבו הוא מצליח לנטוע בנו הרגשה של אימה טהורה כאשר הוא מתאר ריהוט של חייזר בתור פריטים שממסגרים את הגוף ומהם אפשר לנסות להסיק מה הוא הגוף עצמו. הנה מספר שורות בתרגומו של יורם ברונובסקי ז''ל:
''חדר האוכל וחדר הספרייה השמורים בזיכרונותיי, היו כעת, אחרי שהרסו את הקיר שהפריד ביניהם, לשטח גדול אחד, הרוס למחצה, ובו רהיט או שניים. לא אנסה לתארם, שכן אינני בטוח אם אמנם ראיתים, למרות האור החזק, עד כדי אכזריות. אסביר את דברי. על מנת לראות דבר יש להבין אותו. הכורסה מניחה מראש את צורת גופו של אדם, אבריו ומפרקיו. המספריים את פעולת הגזירה [...] אף לא אחת מהצורות המוזרות אשר נתגלו לי אותו הלילה תאמה את גופו של אדם או העידה על שימוש כל שהוא המתקבל על הדעת. חשתי דחייה וחרדה...''.
אז יש לנו צורה ויש לנו את המרחב שלה גם הפנימי וגם החיצוני. יש לנו ריק ויש לנו מלא. למשל כאשר אנחנו מחזיקים בידינו כוס, החלל הקטן שלה מיועד לנוזל. מה יהיה הנוזל? תחליטו אתם. מה תהיה כמות הנוזל? תחליטו אתם. ואני אומר את זה בכוונה משום שאנו שייכים ומעורבים ומחויבים להחליט. זהו אופן ראייה אחר ולומדים אותו כמו שפה חדשה, או יותר נכון, מעירים אותו לחיים. אבל בעניין המלא והריק או הוואדי והדרקון נתייחס לתרבות שעיצבה את המושג בסמל שהוא היין והיאנג הסיני.
הסמל הגראפי הגאוני הזה מראה את הדג הלבן שוחה באוקיינוס שחור. רק שהכל תחום במסגרת של עיגול כמו משקפת ולפעמים אפשר להתבלבל ולראות את השחור כדג בפני עצמו. זהו הממשי כצורה וזהו הריק ושניהם יוצרים בפיתול שמזכיר את הפיתול של הדמיית הד.נ.א. (או את הקו המושלם של המותן) את השלם שכולל את היש ואת האין כאחד גם במשמעות בינארית וגם במשמעות סימטרית. לאו-טסה אמר: יין ויאנג נולדים זה מזה. חומר הכוס יוצר את חלל הכוס. החלל מזמין מילוי ושם יופיע כמובן הקפה ה''אלוהי'' שתזמינו בקפיטריה וכאן אנחנו פוגשים את הצ'י. ועל כך בפעם הבאה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
המאמר מבוסס על הרצאת אורח שניתנה באוניברסיטת תל אביב בדצמבר 2005 בחוג לתרבויות מזרח אסיה
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | איש טאי צ'י צ'ואן, סופר ואמן בוגר בצלאל, מפתח ועוסק בתרפיית זן בשטח פתוח. מחבר הספרים 'הערות זמניות על תנועה', 'זמן המדבר' ו'סיפרים על גבריות וזיכרון'. תרגם מסינית את כתבי המופת 'טאי צ'י צ'ואן ג'ינג' | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
