 |
/images/archive/gallery/463/034.jpg הרב גפני.
 |
|
|
|
|
| ה"טירוף" הייחודי שלנו הוא חלק בלתי נפרד ממהותנו. אז למה אנחנו מבזבזים כל כך הרבה אנרגיה בניסיון להסתיר אותו? הרב גפני על טביעת הנשמה, חלק ב' |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
הרב גפני
26/2/2006 10:35 |
|
|
|
|
|
|
|
במהלך המאה הקודמת הביאה העלייה הגואה בפשיעה להמצאת כלי הבילוש החדש - טביעת האצבע. הביולוגיה והביוכימיה המודרניות הובילו אותנו לטביעות ד.נ.א, המבנה הגנטי הייחודי המהווה את חתימתו של כל יצור אנוש. בשחרו של אלף חדש עלינו להבין שטביעות ד.נ.א ואצבע הן בעצם רק השתקפויות של משהו עמוק הרבה יותר - טביעת הנשמה. טביעת הנשמה שלנו היא התמצית האמיתית של מי שאנחנו; טביעת הנשמה שלנו היא סיפורנו הייחודי בעולם. כפי שהצהיר הפילוסוף הדגול, יוגו בטי: "כשאני אומר 'אני', אני מתכוון למשהו ייחודי לגמרי, שלא ניתן לבלבל אותו עם מישהו אחר".
טביעת נשמתנו נחרטת בקווי הפתולוגיות והפחדים שלנו, תקוותינו וחלומותינו, זיכרונותינו, כעסינו וכל אותן פיסות חסרות תחליף שיוצרות בשילוב ייחודי את שמיכת הטלאים של סיפורנו. לא ניתן לצמצם "דברים" אלה לזיקה מגדרית או דתית; לא ניתן לצמצם אותם לפרטים סטטיסטיים המסכמים אותנו. לא ניתן להבין אותם במלואם דרך מדדים סוציו-אקונומיים, תרבותיים, פסיכולוגיים או מדדים אחרים שנהוג לשפוט דרכם או להבין דרכם אנשים.
 |
| הרב גפני \ |
כמו טביעת אצבע |
|
ההבחנה בין טביעת הנשמה לאגו היא פשוטה. להיות מוּנע בידי האגו משמעו לחשוב שאתה אלוהים. להיות מובל בידי טביעת הנשמה משמעו לדעת שאתה אלוהים |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
טביעת הנשמה שלנו היא פתית השלג הייחודי של נשמתנו, העושה אותנו לאלה שאנחנו. אבל שלא כמו פתית השלג, לעולם אין היא נמסה.
המיוחדות "המוטרפת" שלנו היא חלק בלתי נפרד ממהותנו. זה מוזר, עצוב ולעתים מצחיק להיווכח שאנו מבזבזים כל כך הרבה זמן ואנרגיה בניסיון להתאים את עצמנו ולהסתיר את המיוחדות ה"מוטרפת" הזאת, כשמה שעלינו לעשות זה לאפשר לה להיחשף, מונפת בגאווה כדגל טביעת הנשמה שלנו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
טביעת הנשמה של חוני המעגל
|
|
|
 |
|
|
|
אומרים על תינוקות שהם אינם יכולים לשרוד בלי קשר חי. לפחות במובן זה אני חושב שאף אחד מאיתנו לא מתבגר אף פעם, משום שקיומנו תלוי באהבה ובהכרה לא פחות מהיותו תלוי במזון ובמחסה.
האגדה מספרת על חוני המעגל. חוני היה המורה הנועז, עז המצח והנלהב ביותר בדורו. הוא היה גם מיסטיקן וגם גיבור עממי, אהוב העם. יום אחד פגש בדרכו באדם הנוטע עץ חרוב. כששמע מהנוטע שיחלפו שבעים שנה עד שייתן העץ פרי, לא יכול היה חוני להבין למה האיש מבזבז את זמנו. חוני היה מיסטיקן שחיפש את הנצח ברגע; הוא לא יכול היה לרחוש הערכה כלפי מה שראה כדאגה בלתי הגיונית בנוגע לעתיד הרחוק. הסביר לו האיש שכשם שאבותיו נטעו את החרובים שהוא ניזון מהם עכשיו, כך נוטע הוא לבני בניו.
זמן מה אחרי ששמע את מלותיו של האיש נפלה על חוני תרדמה, והוא התעורר לאחר שבעים שנה. הוא ראה איש קוטף חרובים מהעץ. "האם אתה האיש שנטע את העץ?"
"לא", ענה לו הזר. "סבי נטע אותו".
בהבינו שישן שבעים שנה דידה חוני לביתו. בנו כבר הלך לעולמו, ונכדו היה בעל הבית. הוא נכנס פנימה צועק: "אני חוני!" אבל אף אחד לא האמין לו. הוא הלך לבית המדרש ומצא אותם דנים בגדולתו של חוני שהיה רב ומורה בבית מדרש זה לפני שבעים שנה. "אני חוני!" הוא אמר להם, וחלק איתם תובנות עתירות כשרון וברק. הקשיבו לו כולם רוב קשב, אבל לא האמינו שזהו חוני.
התפלל חוני שייסלח לו וביקש את אלוהים לקחתו. הוא נשכב מתחת לעץ החרוב ונרדם לשנת עולמים.
חכמי התלמוד סיכמו את הסיפור במכתם הזה: "חברותא
או מיתותא" – חברות או מוות.
איך אנו מבינים את האגדה המוזרה, הכמעט אבסורדית הזו? חוני מתעורר אחרי שבעים שנות תרדמה ורוצה לחזור הביתה. הבית הוא משפחתו ובית המדרש שלו. אבל ביתו לא מזהה אותו. המלומדים רואים אותו כאדם בעל תבונה וידע עצומים. הם ודאי היו מציעים לו להיות מורה בבית המדרש. אבל כשהוא אומר "אני חוני!", לא מאמינים לו. הוא לא יכול להעביר להם את חוניותו. הם כיבדו אותו, אומר הסיפור, "אבל לא בהתאם לכבוד המגיע לו".
כשהוא ניצב מול בדידות עמוקה, אין אלה צורכי האגו שמטרידים את חוני. לא היו מציעים לו משרה טובה יותר, אילו ידעו שהוא חוני. הכבוד המגיע לו הוא לא סוגיה כמותית. הביטוי המהותי המדגים את בדידותו הוא הכבוד "המגיע לו". חוני לא רצה יותר כבוד, אלא את הכבוד שלו - שיראו אותו כפי שהוא. הסוגיה שמדובר בה היא הבדידות. הוא חש שלא רואים אותו. הוא לא היה מסוגל להעביר את שמו המהותי ביותר - את טביעת נשמתו - לאנשים שהרכיבו את ביתו, את עולמו.
להיות בודד משמעו לחוות רגע של מוות. המכתם של מורי החוכמה "חברותא או מיתותא" משווה את החברות לכוח החיים. "תחושה של בדידות ובידוד גמורים מובילה להתפוררות נפשית כשם שרעב פיזי מוביל למוות", כותב אריך פרום בספרו הקלאסי "מנוס מחופש". אנחנו יכולים להיות לגמרי בודדים ומבודדים, גם כשאנו מוקפים באנשים. חוני מתפלל אפוא על נפשו ומקבל רשות לצלול לשנת עולמים. כל ימי חיינו נשמעת הקריאה הגדולה: "אני קיים. יש לי שם". להיות קיים משמעו שיהיו אנשים שידעו שאני חוני.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הבעלים של שמו
|
|
|
|
|
|
|
יורשו המפורסם ביותר של חוני, גם הוא מיסטיקן וגיבור עממי, היה ישראל בן אליעזר. כינויו היה "הבעל שם טוב". כאיש שמימש במלואה את טביעת נשמתו ואף חלק אותה עם הזולת, הוא היה לבעלים של שמו, כלומר הוא היה הוא, שזהו ההישג הרוחני הגדול ביותר לפי המיתוס המקראי. יתרה מזאת, כגיבור עממי קיבלו אותו האנשים ללא סייג.
המיתוס המקראי מתייחד בהזמנתו הנועזת לכל אדם באשר הוא להפוך לבעל שם - לבעלים של שמו שלו. בטביעות נשמה נחזור שוב ושוב לרעיון השם, כמו גם לסיפוריו של הבעש"ט. למעשה סיפוריהם של הבעש"ט ושל חניכיו יוצרים סוגה שניתן היה לקרוא לה סיפורי טביעת נשמה.
כשהייתי בן חמש-עשרה, נהגתי להחסיר הרבה מאוד שיעורים בתיכון ריוורדייל בניו יורק. הייתי עולה על אוטובוס מספר 100 ונוסע ל"ישיבה יוניברסיטי" בוושינגטון הייטס, שם לימד רבי יוסף סולובייצ'יק, אחד מהמורים האירופים הדגולים האחרונים, תלמוד ופילוסופיה. נכבשתי לחלוטין בידי כתביו - במיוחד הקשים לפיצוח - ואת כולם ידעתי בעל פה עוד לפני שסיימתי תיכון. הייתי מחכה ליד ביתו, רק כדי לראות לרגע את פניו. חשתי כלפיו את עוצמת האהבה החד סטרית של תלמיד למורו. חלפו שנים מאז. יוסף סולובייצ'יק הלך לעולמו, ורבים מאלה הרואים עצמם כיורשיו אכזבו אותי עמוקות. אבל הוא כתב משפט אחד שחדר לנשמתי ונשאר איתי כל השנים: "להיות זה להיות יחיד, ייחודי ובשל כך בודד".
היום אהיה נועז מאוד ואוסיף למאמרו של רבי סולובייצ'יק את זה: "להיות זה להתקבל; להביא את טביעת נשמתי לאחר, לנוע מבדידות לאהבה. לתת לאנשים את קופסת טביעת הנשמה שלי ולדעת שהם קיבלו אותה - זהו האושר הגדול ביותר של בן אנוש".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ספרו של הרב גפני "טביעות הנשמה" (הוצ' ידיעות אחרונות) יצא בימים אלה לאור.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
