 |
/images/archive/gallery/379/684.jpg גבריאל רעם.
 |
|
|
|
|
|
|
| כל מה שקורה לאדם בחייו, יקרה לו שוב ושוב ושוב, וכל חייו הם רק תפקיד שיועד לו מראש. סדרת מאמרים חדשה של גבריאל רעם. השבוע: גורדג'ייף, אוספנסקי וניטשה על החיים כשטאנץ |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עיסוק מרובה מתחולל זה זמן מה, ובייחוד לאחרונה, סביב שינוי מצב התודעה. המשותף לרוב המאמרים בנושא הוא הסברה שהתודעה האנושית אמנם גבוהה ומפותחת יותר משל בעלי החיים, אך לא
ממצה את הפוטנציאל הגלום בה.
ישנן גישות הדוגלות בעבודה של פיתוח התודעה באופן הדרגתי, כמו מדיטציות למיניהן, וישנן שיטות שונות וספרים רבים, כמו ספרו של ויליאם ג'יימס 'החוויה הדתית לסוגיה', שמדברים על טרנספורמציה, ועל ה'קפיצה הקוואנטית של התודעה'.
קרלוס קאסטנדה מדבר על מציאות אחרת, שאולי ניתן להגיע אליה בעזרת מסקאלין, או הדרכה של השמאן דון חואן. בחסידות המיסטית (זו של המגיד) קיים הרעיון שעל ידי דבקות (מצב מסוים של הנפש), האדם מסוגל לשנות את תודעתו ולהפוך לצדיק. כך או כך מדובר על מצב שבו ניתן לראות את העולם בצורה שונה לחלוטין. ואכן גדולי החסידות ראו את העולם כחלום, ועל פיהם, בדיוק כפי שניתן להתעורר מן החלום למציאות, כך גם ניתן להתעורר מן המציאות האשלייתית, ה'משוגעת' אל תוך מציאות אמיתית, שפויה.
"הדרך הרביעית", דרכו של המורה הרוחני המשפיע גורדג'ייף, מכנה שינוי זה בשם 'התעוררות', התעוררות מן השינה התודעתית.
למצב זה של מעבר ממצב תודעה אחד לאחר, מוקדשת סדרה זו, שתמנה 12 מאמרים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
גורדג'ייף
|
|
|
 |
|
 |
|
בית סוהר של תפקידים
|
|
|
 |
|
|
|
לרובנו נראה כי יש לנו בחירה חופשית וכי אם נלמד וניישם, נוכל לשנות. אך לטענתו של גורדג'ייף,
אנשים נולדים לתוך תפקידים (roles) מקובעים; קיים מצב של חזרה מתמדת של הכל על הכל. כל הזמן אותו המחזה. ההתפתחות האנושית נעצרה, ומאז כמו תקליט מקולקל כולם משחקים את אותם התפקידים. אין התפתחות או שינוי. אותו יחס בין עשירים לעניים, קואליציה ואופוזיציה, נשים וגברים, משכילים ובורים וכן הלאה. מי שמשתנה אלה רק השחקנים, לא התפקידים. התיאור החיצוני של התפקיד משתנה, ובמקום עגלון יש לנו נהג מונית ובמקום פנקסן יש מומחה מחשבים, אך במהות התפקיד נותר אותו התפקיד. הכל נשאר אותו הדבר. כלומר שברמת המהות אין התפתחות פנימית, רק תבניות קבועות.
"עליכם להכיר בכך", אמר גורדג'ייף בהקשר זה, "שלכל אדם יש רפרטואר מוגדר של תפקידים שהוא משחק, בנסיבות שונות שבהן הוא עשוי למצוא את עצמו; אך העמידו אותו בנסיבות שונות אפילו במקצת והוא לא יוכל למצוא תפקיד מתאים, ואז – לזמן קצר הוא יהפוך להיות הוא עצמו (...)לראות את התפקידים, להכיר את הרפרטואר של עצמו, ובפרט להכיר את מוגבלותו - הרי זה לדעת הרבה. אך הנקודה החשובה היא זו: מחוץ לרפרטואר, כלומר, משנגרם לו לחרוג ולו רק לרגע משגרתו, מיד מרגיש האדם אי נוחות רבה ומשתדל בכל כוחו לחזור לתפקיד כלשהו מתפקידיו הרגילים. וכשהוא חוזר ושוקע בשגרה, שב הכל להתנהל ללא הפרעות והרגשת המבוכה והמתיחות נעלמת. אך ב'עבודה', על מנת להסתכל בעצמו, חייב אדם להשלים עם המבוכה והמתיחות הזאת ועם הרגשת חוסר הנוחות וחוסר האונים. רק לאחר שהתנסה באי נוחות זו יכול הוא באמת להסתכל בעצמו. והסיבה ברורה: כשאדם אינו משחק אף אחד מתפקידיו הרגילים, כשאינו יכול למצוא תפקיד מתאים ברפרטואר שלו, הוא מרגיש שהוא עירום. קר לו, הוא מתבייש ורוצה לברוח. אך מתעוררת השאלה: מה רצונו? האם הוא מעוניין בחיי שלווה או בעבודה על עצמו? אם רצונו בחיים של שלווה, עליו בראש ובראשונה לא לזוז אף פעם מן הרפרטואר שלו. בתפקידיו הרגילים הוא מרגיש נוחות ושלוה". (מתוך "חיפוש אחר המופלא", הוצ' שוקן, עמ' 256-7).
|
|
|
|
|
|
|
 |
| אוספנסקי
| /images/archive/gallery/162/227.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
כבר היינו בסרט הזה
|
|
|
|
|
|
|
לפי גורדג'ייף, אמנם לכל אדם אישיות ומבנה נפשי משל עצמו, אך הם רלוונטיים ומקבלים התייחסות רק על רקע של מילוי תפקיד (role) זה או אחר בקולקטיב מסוים. כלומר כל אדם, על פי המשפחה והגנטיקה שהוא זכה להם, נועד מראש לתפקיד זה ולא לאחר, נולד לבית סוהר של תפקידים.
כלומר מה שגורדג'ייף טוען כאן הוא שאדם אמנם ילך לעולמו וכל האלמנטים של חייו האישיים יתפוררו ויתפזרו כמו חרוזים שהיו על מחרוזות שהחוט שמקשר אותם נקרע (ואכן חוט חייו של האינדיבידואל ייקרע עם המוות) אך הארכיטיפ מתרחש שוב ושוב. והתפקיד ישוחק שוב ושוב באותה הדרמה; בכל תקופה יהיה אותו מספר של אנשי רוח, או מספר זהה של סוחרים, או אותה הפרופורציה בין עניים לעשירים. התבנית תחזור על עצמה, כמו לפי תסריט, הקיים עמוק בתוך הבלתי מודע הקולקטיבי.
וכך יכול לקרות שלאדם מסוים תהיה תחושת דה ז'ה וו, כאילו הוא 'כבר היה בסרט הזה'. על פי גורדג'ייף, מקור התחושה נעוץ בעובדה שזה קרה אבל לא לו, אלא לתפקיד אותו הוא משחק עכשיו. ואולי זהו הזיכרון של התת מודע הקולקטיבי שאחראי לדה ז'ה וו הזה.
לפי גורדג'ייף, האגו של האדם נעלם עם המוות, אך תבנית חייו תתאכלס על ידי האדם שייוולד אחריו. בחיים המחזוריים, ההצגה חייבת להימשך. השחקנים נעלמים, אך התסריט קיים והמחזה יתאכלס בשחקנים טריים. גורדג'ייף היה זה שהעלה לראשונה את הרעיון הזה אולם מי שפיתח אותו בצורה הרבה יותר מורחבת היה תלמידו אוספנסקי, והוא עשה זאת בעיקר בסיפרו 'חייו המוזרים של איבן אוסקין' (Strange tale of Ivan Osokin) שהודפס לראשונה בסנט פטרסבורג בשנת 1915. שם הוא כותב שכל מה שקורה לאדם בחייו, יקרה לו שוב ושוב.
מעדויות של אנשים שהיו עמו בימיו האחרונים, בעיקר רודני קולין, תלמידו המסור, עולה כי כל שעניין את אוספנסקי בימיו האחרונים היה עניין החזרה הנצחית, עליו דיבר כמעט ללא הרף.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| ניטשה
| /images/archive/gallery/176/948.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
גם אצל ניטשה גלגל הישות מסתובב לנצח
|
|
|
|
|
|
|
גם הפילוסוף פרידריך ניטשה דיבר על רעיון החזרה הנצחית וטענתו דומה להפליא לטענתם של אוספנסקי וגורדג'ייף.
כך הוא כותב בקטע הנפלא הבא:
"הכל הולך, הכל חוזר, גלגל הישות מסתובב לנצח. הכל מת, הכל פורח שוב. לנצח נמשכת לה שנת הישות. הכל נשבר, הכל מתאחד מחדש. לנצח בונה את בית הישות. הכל נפרד, הכל נפגש שוב, טבעת הישות נותרת נאמנה לעצמה. הישות מתחילה הכל 'עכשיו'. מסביב לכל 'כאן' מסתובבת הספינה של 'שם'. האמצע הוא בכל מקום. דרך הנצח עקומה היא". (מתוך 'כה אמר זרטוסתרא').
הדברים לא נשמעים מעודדים, אך גם גורדג'ייף ואוספנסקי וגם ניטשה, מציעים מפלט מן הכלא המעגלי. המפלט אצל ניטשה הוא רעיון העל-אדם. אצל גורדג'ייף-אוספנסקי, המפלט הוא ההימלטות מן הכלא של השינה התודעתית.
גם ניטשה וגם גורדג'ייף-אוספנסקי טוענים כי המרחק בין הרמה של אדם שהצליח לחרוג מן המעגל המחזורי ויתר בני האדם - גדול יותר מאשר המרחק הקיים בין בני האדם והקופים ככלל. שניהם משוכנעים כי המטרה של האדם בחייו צריכה להיות הימלטות מן החזרה הנצחית. אצל ניטשה זו כאמור לידת העל-אדם. ואילו אצל אוספנסקי-גורדג'ייף, לידתו של אדם בעל תודעה ערה.
ההימלטות תבוא, ראשית לכל, עלי ידי הכרה במציאות של החזרה ועל ידי קבלתה ואימוצה. ואז, ורק אז, אפשר יהיה להגיע להימלטות מכלא החזרה.
ניטשה כותב כי רק מי שהצליח להיחלץ מחיבוק הדוב של החזרה המתמדת, מצליח להגיע להיות העל-אדם.
עבור ניטשה זהו אינו רק רעיון אינטלקטואלי גרידא, או אפילו אתגר. הוא מתייחס לרעיון זה יותר כמו אל קואן זן, או מכשיר פסיכולוגי שממלא את כל התודעה של האדם. בשעה שרוב האנשים מכחישים את רעיון החזרה המתמדת, הוא טוען שיש לקבלו, אך לא כמציאות סופית, אלא כדי להיוולד ממנו לעולם העל-אדם, ורק קבלה מלאה של רעיון החזרה יכולה להוביל, לדעתו, ללידה תודעתית של ממש, שהיא הטרנספורמציה התודעתית, שידועה בשם מטאנויה (metanoia) .
לסיכום, ניתן לומר כי אוספסנקי, גורדג'ייף וניטשה אומרים דברים דומים להפליא אודות החיים: החיים הם כלא שכלפי חוץ נראה כהתגלמות החופש. אך כל בני האדם אסורים במגבלות של שטאנץ ושבלונה. וכולם חוזרים כל הזמן על אותו הדבר. כל אחד כפרט, והמין האנושי - ככלל.
שלושתם מציעים דרך רדיקלית - לחרוג מכלא המעגל אל מציאות לא ודאית, שעבורה אין תסריט ושבה שום תפקיד לא תפור ומוכן מראש. מציאות שבה ההוויה של האדם היא שמשרטטת את הנתיב של מה שיקרה לו ולא המסגרת החיצונית של מה שכבר הוכתב מראש.
"To evolve we must move from being human re-actors to being conscious creators".
(Louis Majors)
בשבוע הבא: להיוולד מחדש ברמת התודעה
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
המאמרהוא חלק מספר שנכתב בימים אלה על התעוררות התודעה.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מסאי, מרצה לתקשורת אל-מילולית, מורה ומנחה קבוצות מודעות על בסיס הדרך הרביעית. מחבר הספרים "גברים ונשים מעבר למלים" ו"אמנות השיחה". ספרו הבא "מחוץ למסגרת ונגד הזרם, עולמם של אאוטסיידרים ומורדים" ייצא לאור בקרוב | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
