'ניו אייג NRG - הכרה עירומה

ראשי > ניו אייג' > נשים גדולות

הכרה עירומה

בגיל 19 היא עלתה להרי ההימלאיה ובילתה שלושה חודשים במערה בהתמקדות על המנטרה "אום". היום וימלה תאקר בת 83 והיא אחת המורות הרוחניות הגדולות שחיות

דפדף בניו אייג'

תומר פרסיקו
3/1/2006 18:54

וימלה תאקר היא אחת המורות הרוחניות הגדולות שחיות עמנו כיום. היא התחילה את מסעה הרוחני אחרי פגישה עם קרישנמורטי, והיא כנראה האדם היחיד שקרישנמורטי אמר לו במפורש לצאת וללמד בעצמו. מעניין, אם כן, שלמרות ששפתה הרוחנית מאוד מזכירה את תורתו של ק', היא בהחלט לא זהה לה: לוימלה דגשים שונים, היא אינה מתנגדת לתרגולים מדיטטיביים, והיא אף מציעה כמה עצות פרקטיות למחפשים הרוחניים.

תום אורגד \	עוד אישה גדולה
בשנות ה-40 דיון פורצ'ן ניסתה להילחם בכוחות הרשע הנאציים באמצעות מדיטציה
לכתבה המלאה

וימלה (Vimala Thakar) נולדה ב-1922 בהודו, למשפחה ברהמינית מהמעמד הבינוני, ומגיל צעיר גילתה סקרנות רבה ל"מה שמעבר", כלשונה. למרות שאביה היה רציונליסט אדוק, הוא עודד את חיפושיה הרוחניים של בתו, אך בגיל 15 היא גורשה מבית הוריה, כנראה אחרי שסירבה להתחתן עם בחור ששודך לה. במשך כמה שנים היתה צריכה לפרנס את עצמה לבדה, ובמקביל החלה ללמוד באוניברסיטה. אחרי תקופה זו השלימה עם משפחתה, ומשסיימה את לימודיה, בגיל 19, עלתה להרי ההימלאיה, שם בילתה שלושה חודשים במערה בהתמקדות על המנטרה "אום" (עד היום היא מאמינה שיש בצלילים סגולות שעוזרות לחיפוש הרוחני וגם לריפוי).

בשנים הבאות הפכה לפעילה פוליטית וחברתית: תחילה השתתפה במאבק לעצמאותה של הודו, וכאשר זה הושלם הצטרפה לתנועת "מתנת האדמה" של וינובה באהווה (Vinoba Bhave) שדרשה חלוקה מחודשת ושוויונית יותר של אדמות הודו. הפעילות בתנועה הזו הביאה אותה לכל קצוות המדינה הענקית, וחשפה אותה לתנאי החיים הקשים של התושבים. וימלה הקדישה את כל כולה לתנועה.

אך גישתה השתנתה כאשר הגיעה בעקבות חברה למפגש עם קרישנמורטי, ב- 1956. היא הבינה היטב את כל מה שאמר, שכן לטענתה כבר חשבה על עניינים אלו, ואף הגיעה לאותן מסקנות. "שמחתי שאישיות בינלאומית מאשרת את מה שאני למדתי", אמרה לפני כמה שנים בראיון למגזין "What Is Enlightenment". כאשר נפגשה עם ק' ביחידות, היא הרגישה נוכחות עמוקה של שקט, ולא יכולה היתה להתעלם מדבריו של ק' אליה. קרישנמורטי דחף אותה לצאת וללמד: "אם היו חצי תריסר אנשים [שמלמדים], לא הייתי אומר לך מילה. אבל אין אחד. ויש הרבה מה לעשות. ואין זמן. ...לכי, צעקי מהגגות: אתם בדרך הלא נכונה! זו אינה הדרך לשלום! ... צאי והדליקי בהם אש!". אגב, על פי עדותה (בספרOn an Eternal Voyage ) קרישנמורטי גם ריפא אותה בבת אחת מדלקת אוזניים חריפה מאוד שלקתה בה, על ידי הנחת ידיו על אוזניה.

רק מהפכה פנימית תספק פתרון למצוקות העולם

בשלב מסוים תאקר עזבה את הפעילות החברתית. במכתב לחבריה הסבירה כי היא כעת משוכנעת שרק מהפכה פנימית, בנפשו של האדם, יכולה לתת פתרון למצוקות העולם: "נראה שהגאולה היחידה למין האנושי תלויה במהפכה הדתית של האינדיבידואל", כתבה. אך אחרי שנים של הוראה, היא חזרה אל הפעילות החברתית. ב- 1979 היא שוב נדדה מכפר לכפר ברחבי היבשת ההודית והקימה מרכזים לחינוך ולימוד מלאכות חקלאיות.

כיום היא מדגישה שלא תיתכן התפתחות רוחנית אמיתית שמזניחה את העולם החברתי. להיות פעיל חברתי ללא הבנה רוחנית היא איוולת, היא אומרת, אך גם לחשוב שאפשר להיכנס למערה (אמיתית או מטאפורית) ולא לצאת לעולם היא טעות גסה. במציאות, טוענת תאקר, כל חלוקה בין פנימי לחיצוני, בין פרטי לחברתי היא אשליה. רק המחיקה התודעתית והפסיכולוגית של כל פרגמנטציה הוא תחילתה של פעולה חברתית חיובית.

כמו קרישנמורטי, גם תאקר רואה באינדיבידואל שיקוף של הכללי, של הפרט האנושי כמודל מוקטן של כל תולדות האנושות. על ידי ההבנה של בעיותינו הפרטיות, אנחנו מבינים את הסיבות למצבו העגום של העולם, ורק על ידי פתירת בעיותנו, אנחנו מתחילים לפתור באמת את בעיותיה של החברה.

תאקר אוהבת לכנות את הדרך הרוחנית שלה "הגישה המדעית", אך אין לטעות ולחשוב שגם היא מנסה למצוא תובנות רוחניות במכאניקת הקוונטים. תאקר מתכוונת לכך שעל המחפש הרוחני, בכל רגע של מסעו, לשכוח את כל מה שידע או שחשב שידע, ולהתבונן נכוחה ברגע ההווה ב"הכרה עירומה". אסור לנו לסחוב איתנו את העבר אל תוך ההווה. עלינו לראות את המציאות נקייה,

ולא דרך ההנחות המוקדמות שלנו, שכן אז לא נוכל לעולם לגעת באמת. מאידך, עלינו לקבל את מה שאנחנו רואים ללא שיפוט ולנסות לא לדחות או להיאחז בו. בשפתה של תאקר, עלינו "לראות" את המציאות, ולא "לצפות" בה, שכן צפייה נעשית דרך ההיסטוריה שלנו, ואילו הראייה היא מיידית. "גישה מדעית" פירושה, אם כן, התבוננות בחיפוש הרוחני על פי עקרונות מדעיים של אובייקטיביות (עד כמה שניתן), צלילות וקור רוח.

על פי תאקר, במסענו אנו נדרשים ראשית לשים לב למנגנונים הנפשיים שלנו. עלינו לראות בבירור מה מתרחש כאשר אנו מכנים משהו בשם, כאשר אנחנו תופסים דבר מה על ידי מושג. המילים והמושגים שלנו מעוורים אותנו למציאות המיידית. תאקר מבקשת מאיתנו לנסות להניח אותם בצד אפילו לרגע, דבר שיחשוף בנו רגישות ופתיחות שלא הכרנו. אך רק אם נבין את המנגנון שבאמצעותו נכפות עלינו דעות קדומות דרך המחשבות נוכל להרפות מהן. הראייה הצלולה את דרך בה אנו מגבשים דעות על העולם ועל עצמנו כבר תסדוק את אותה התגבשות עצמה.

ה"ראייה" שתאקר מכוונת אליה היא התבוננות נטולת סובייקט. אין מי שמתבונן - ישנה רק ההתבוננות עצמה. מצב זה מתרחש רק כאשר האדם מגייס את כל משאבי האנרגיה שלו (כמו קרישנמורטי, גם היא מאוד אוהבת לדבר על האנרגיה הפנימית), את כל רצונו וכוונתו ומנסה באמת ובכנות לראות את האמת שברגע ההווה, לא משנה מה היא ועד כמה היא קשה. התשוקה העזה אל האמת, היא זו שמאפשרת להט של התבוננות, להט ששורף כל דיכוטומיה בין סובייקט לאובייקט. לדידה, זהו הצעד הראשון להבנה רוחנית אמיתית.


	אם יהיה צורך במדריך, המציאות תביא אותו בדיוק בזמן


	תאקר מדגישה שאין להגביל את אותה התבוננות לשעות קבועות ביום, אלא שזו חייבת להיות פעילות מתמשכת, קבועה. המסגור של שעות "פעילות רוחנית" קבועות עלול בסופו של דבר רק לתת לאגו משחק חדש לשחק בו: פעם ביום הוא "יהיה בשקט", הוא "יתבונן", ואילו אחר כך הוא יחזור בחדווה רבה לתודעה "הנורמלית". היא דורשת מהפכה דתית, ומהפכה, כפי שהיא אומרת, אינה הוספת דבר חדש על הבסיס הישן, אלא עקירה מוחלטת של היסודות ובנייה חדשה, אמיצה, של האחר. ברור שלשם חיפוש אינטנסיבי כמו שתאקר דורשת עלינו למצוא בתוכנו תשוקה גדולה מאוד לידיעת האמת. "השקט הוא ההפסקה המוחלטת והבלתי-מותנית של תזוזת האגו" אומרת תאקר, אך היא דורשת גם לפעול מתוך השקט הזה. "תזוזת החשיבה אפשרית [גם] ללא יצירת 'חושב'. ניתן לדעת ללא יצירת, בניית, 'יודע' מגובש וסטטי". אנחנו בונים את עצמנו, אומרת תאקר, בדיוק כפי שאנחנו בונים את העולם סביבנו: אנחנו לוקחים פעולות ותהליכים ועושים מהם 'דברים'. "אני מסיק לגבי עצמי: 'אני אדם מבריק'. ייתכן שבהברקה מסויימת עשיתי משהו. ההברקה היא הפעולה, ההבעה, אבל אני מייחסת אותה לכל ישותי ואני מתחילה להאמין שאני 'אדם מבריק'". שלא כמו מורהּ המפורסם קרישנמורטי, נותנת וימלה תאקר גם עקרונות שעל פיהם היא חושבת שכדאי לפעול: ראשית, עלינו ללמוד להתבונן בעצמנו ובעולם ללא התערבות וללא התערבבות. על כך דובר לעיל. שנית, עלינו ללמוד להשעות את השיפוטים שלנו: "אף פעם לא נסיק מסקנה קבועה ונאמר 'הוא אדם שטני' משום שהוא עשה משהו. אנחנו יכולים לומר שהוא עשה משהו שטני, אבל להסיק מסקנה ולגנות את האדם - זה הופך למחסום בתנועה של מערכת היחסים". שלישית, תאקר מבקשת מאיתנו לשלוט במה שאנחנו עושים. למשל, לדבר רק כשצריך, כלומר לא להוציא כלפי חוץ כל מחשבה שעוברת בפנים. ללמוד להיות מודעים למה שאנחנו אומרים ועושים, לא רק במובן של נוכחות בכאן ועכשיו, אלא גם במובן שבו אנחנו לא עוסקים בשטויות, שאנחנו שומרים את האנרגיה שלנו רק, או בעיקר, למה שחשוב, כלומר לחקירת האמת. שלא כמו קרישנמורטי, תאקר גם לא שוללת עזרה בדרך הרוחנית הניתנת על ידי מורה או גורו. בטיפוסנו במעלה ההר, בעיקר כאשר אנחנו נתקעים בגלל קושי מסוים, לא מזיק לקבל עצות והנחיות מאדם שכבר היה בפסגה, היא אומרת. עם זאת, אין צורך לחפש גורו - יש להתחיל מיד בחקירה הפנימית. אם יהיה צורך במדריך, טוענת תאקר, המציאות תביא אותו בדיוק בזמן.


	המציאות כאחדות חסרת מרכז


	ב-1991 הפסיקה תאקר את מסעות ההוראה שלה בעולם וחזרה אל הודו מולדתה, שם היא מקבלת מחפשים ותלמידים. שם גם אני פגשתי אותה, לפני תשע שנים, בבית הקיץ שלה בדלהוסי. באתי אליה מלא שאלות על הדרך הרוחנית, והיא הסכימה בטובה לקבל אותי לפגישה אישית. אני זוכר שהתרשמתי מהאדיבות שלה, ומההרגשה הנעימה של עצם השיחה איתה. באותו זמן ניסיתי להבחין בין תחושת ההוויה-ללא-מרכז שמתייחסים אליה הרבה בזרמים שונים של הבודהיזם, לבין חווית ה"צופה", המתוארת בטקסטים יוגיים רבים. שאלתי אותה על כך, ותאקר אמרה שלדעתה נקודת המבט של הצופה היא שלב שנמצא בדרך אל ההבנה, והחוויה, שאין כלל מרכז. הצופה הוא שלב שבו עדיין יש איזושהי תפיסה של עצמיות מגובשת, ואילו כאשר גם זו נעלמת, כאשר מתברר לנו שאנחנו גם לא "הצופה", המציאות כולה נגלית כאחדות חסרת מרכז. סיפרתי לה על תובנותי האישיות ולה היתה חשובה רק שאלה אחת: האם מה שעברתי עושה אותי אדם שליו יותר, ויותר טוב-לב.