 |
/images/archive/gallery/342/832.jpg ינץ לוי
 |
|
|
|
|
|
|
| אנשים כבר מזמן אינם מתלוננים זה על זה, אלא נותנים אחד לשני שיקוף. המילה מָשוֹב נעלמה, המילה ניתוח נזנחה, המילה דעה יצאה משימוש, והמילה ביקורת היא כמובן טמאה. השבוע ינץ לוי מברר את הקשר בין שיקוף לאגו |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לא צריך להיות פסיכולוג מומחה כדי להכיר את המילה אֶגוֹ. היא אולי המונח הפסיכולוגי הנפוץ ביותר בשפה המדוברת. מי לא יודע מהו
אגו? כל חברותיה של אגו (איד, סופר-אגו, אלטר-אגו, סובלימציה ומושגים פסיכולוגיים אחרים) לא זכו לפופולאריות כזאת. נראה שאין עבודה רוחנית או תהליך פסיכולוגי שלא דן באגו - מתוך ניסיון להגדיר אותו או למוטט אותו, לגבור עליו או לבסס אותו.
כמה גולשים וגולשות ביקשו זה מכבר שאתייחס למילה הזאת, אגו. הגולשת יסמין ביקשה להתייחס למילה שיקוף. אמנם הטור עוסק הפעם בשתי המילים האלה, אך מסתבר שיש ביניהן קשר.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מי הוא זה הנלחם באגו?
|
|
|
 |
|
|
|
מקורותיה של המילה אגו ביוונית עתיקה, ומשמעותה היא פשוט "אני". עם זאת, ברור לנו שכשאנחנו אומרים "אגו" איננו מתכוונים לסתם "אני". בלטינית, המאוחרת ליוונית, משמעות המילה היא גם "גאווה", "תודעה", "פרסונה", כלומר "אישיות" או ה"נפש הפועלת". באמצע המאה ה-18 הוטבע המונח הפילוסופי אגו במשמעות של הסובייקט החושב או החוֹוה. כבר בתחילת המאה ה-18 ציינו המילים אגואיסט ואגואיזם - שמקורן בצרפתית - אנוכיות. לפי אחת ההשקפות, אגו הוא המכלול של גוף ונשמה.
בשנת 1910 עברה המילה שדרוג רציני עם הופעת התורה הפסיכואנליטית. פרויד, שניסה להסביר מהו המבנה הנפשי של האני, כלומר העצמיות שלנו, גרס שהאגו הוא החלק שחוֹוה את העולם החיצוני ומגיב לו. חלק זה מתווך בין המניעים הפרימיטיביים של האיד (החלק התת-מודע של הנפש) לבין דרישות הסביבה החברתית והפיזית. מעניין לציין שפרויד השתמש במילה Ich ("אני" בגרמנית), ואילו ego הופיעה רק בתרגומי כתביו לאנגלית, ומשם נפוצה כמילה בינלאומית.
האגו, כפי שמלמדת אותנו הטרמינולוגיה לעיל, מבוסס על הצבת גבולות ביני לבין האחר או הסובב אותי, גבולות בין הידוע ללא-ידוע. אולם הגבולות האלה הם מותנים, כלומר קיומם תלוי באינספור גורמים. הגבולות אינם הכרחיים, אין להם קיום עצמאי, והם לעתים קרובות אינם תואמים את המציאות. המציאות היא חסרת גבולות; ל"דברים" במציאות אין קיום נפרד, מתמשך ובלתי תלוי.
רבים מהמחפשים הרוחניים מבקשים להילחם באגו, לבטל אותו, לאיין אותו. האם זה אפשרי?
בעצם המלחמה באגו אנחנו משתעבדים אל חלוקת גבולות: אנחנו מגדירים מהו האויב (האגו), אך מי זה שנלחם בו? משהו אחר בתוכנו, רצון אחר, מוגדר, נחוש, החלטי - חלק מהאגו.
האגו, בין אם לפי הפסיכואנליזה או לפי כל תורה אחרת, הוא תחום מסומן בגבול, שנוצר בתודעתנו. אם הגבולות האלה עושים עלינו רושם של דבר מתמיד, אם אנחנו דבקים בגבולות האלה בלי לשים לב להשתנוּת המציאות סביבנו, אנו מגבילים את החוויה שלנו ואת יכולתנו להכיר את הסובב אותנו ואת עצמנו; אנחנו פועלים לפי הרגלים ולפי האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו; אנחנו פועלים מתוך דעה קדומה שלנו על עצמנו. אך האם אפשריים חיים בהעדר מוחלט של גבולות אלה?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ראי ראי שעל האגו
|
|
|
|
|
|
|
המילה שיקוף אינה נפוצה כמו אגו, והיא פופולרית בעיקר בתרבות העידן החדש בישראל. אבל כפי שנראה היא קשורה לאגו. אנשים כבר מזמן אינם מתלוננים זה על זה, אלא נותנים אחד לשני שיקוף. נראה שכולנו הפכנו למראות מהלכות על שתיים שמשקפות זו לזו היכן אנחנו נמצאים, לאן אנחנו הולכים, מה קורה לנו ואולי גם מה יקרה לנו. המילה מָשוֹב נעלמה, המילה ניתוח נזנחה, המילה דעה יצאה משימוש, והמילה ביקורת היא טמאה.
"אני לא אומר לך את זה בקטע של ביקורת. זה יותר שיקוף", אמר לי חבר שניסה להראות לי כמה אני טועה. ויש גם ניסוח אחר: "אני לא אומרת את זה ממקום של אגו, אלא כשיקוף". אנחנו מבקשים שיקוף כי אנחנו רוצים לדעת איפה אנחנו עומדים, נמצאים, מה מצבנו. השיקוף אמור לשקף, כמראה, את מצבנו.
השימוש במילה שיקוף, מפיהם של חברי או ידידתי, לכאורה מצביע על כך שהם אינם מדברים בביקורת ואינם מצויים במקום של האגו. האגו באותם רגעים - הגבולות שמגדירים פעמים רבות את כל מה שמפריע לנו או מענג אותנו - לכאורה נזנח. והדובר/ת עומד/ת במקום אחר, לא של אגו. אבל איפה המקום הזה?
ביקורת נקשרת בעינינו לתלונה, לעובדה שיש משהו שמפריע לי. ביקורת היא בעצם הודאה בכך שאני שיפוטי או שאני חלש (כי משהו מפריע לי). כלומר, היא נקשרת לאגו. לעומת זאת, כשאני נותן לזולתי שיקוף, אני הרי נקי מכל "אני", אני רק מוסר לו בצורה המשקפת ביותר את המציאות. בזמן השיקוף אני כנראה שוכח שהדברים נאמרים בניסוח שלי, ולא בניסוח של מישהו אחר; שהם נובעים בדרך כלל, מהשקפה שיש לי על העולם; אפילו עצם העובדה שהם נאמרים בעברית, ולא בשפה אחרת, מונעים מהם להיות שיקוף ישיר. בקיצור, מה שנראה כשיקוף הוא למעשה חוות דעת לא-נקייה כלל וכלל, אלא השקפה שקשורה בעבותות לכל כך הרבה דברים אחרים, שקצרה היריעה מלפרט. מדובר במראה עקומה מעצם הגדרתה.
השורש ש.ק.ף שמקורו בשורש ז.ק.ף. מורה על בליטה, ומכאן על משהו שנראה בצורה בולטת. לכן דבר שָקוף הוא דבר שרואים דרכו. המראֶה שנשקף מהמרפסת הוא מה שנראה מהמרפסת, וכן הלאה.
לעומת שיקוף, המילה השקפה (מאותו השורש) עשויה להיות כנה יותר. מה היה קורה אם חברי היה אומר: "אני רוצה להביע את השקפתי בנוגע אלייך"? הוא היה מציין בזאת שלהשקפה שלו, כמו לראייה, יש נקודת מבט ושדה ראייה מוגבל. הוא היה מציין שהדברים האמורים נובעים מתוך החוויה והדעה שלו.
השימוש במילה שיקוף הוא לעתים קרובות אמצעי מתוחכם של האגו להסתיר את עצמו. הוא לעתים קרובות דרך להתחמק מכך שאני ביקורתי, שדברים מפריעים לי, שאני מתלונן, שאני שיפוטי ושיש לי דעה (אידיאולוגית או אחרת) על זולתי.
כך או כך, מדובר בהשקפה שלי על המילה שיקוף.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מאחורי מילים רוחניות מסתתרות לעתים קרובות טעויות גדולות וחוכמות קטנות. המדור תרבות הדיבור ינסה לעשות סדר בבלגן. ינץ לוי הוא סופר, מתרגם, מרצה וטייל ששב וחוזר להודו. מחבר הספרים "סיפורים מי תהום" ו"הימלאיה בשר ודם", רומן חדש בהוצאת זמורה ביתן. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
