 |
|
|
|
|
תגיד, אתה רוחָני או רוחְני? |
|
|
|
|
|
הם הולכים לסדנאות כדי להתחבר לעצמם, לגלות את הצד הרוחָני שבהם, להתחבק, לבכות, לצחוק, לגלות את האור. פעם קראו להם "מרחפים" היום הם פשוט רוּחְניים. ינץ לוי מנסה להבין איך הפך הרוחָני לרוחְני
25/9/2005 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי את המילה רוּחְני, כלומר את אותה מילה ידועה ומוכרת, אבל בשווא מתחת לח' במקום קמץ. היה זה מכר שלי שהשתלח ולגלג על מה שכינה "אנשי הסדנאות". הוא אמר בנימה אירונית: "מה אתה רוצה, הם רוּחְניים". והמילה הזאת נהגתה מפיו במלעיל (בהטעמה על רוּ), כדי לשוות לה עיוות משעשע. מאז התחלתי לשמוע את המילה הזאת במגוון התייחסויות לאנשי העידן החדש. אם פעם היו קוראים להם "מרחפים," "לא פרקטיים", "מתיפייפים" וכדומה, היום כל מי שנוהג ללכת לסדנאות כדי להתחבר לעצמו, לגלות את הצד הרוחָני שבו, את האמת העליונה, למדוט, להתחבק, לבכות, לצחוק, לעשות יוגה, לגלות את האור; כל מי שקורא ספרי עידן חדש - כל אלה הם רוּחְניים.
"תִראה, לרוחְניים יש כמה משפטים קבועים", הסביר לי המכר הנ"ל. "כשאתה אומר שאתה צריך ללכת לעבוד, הם שואלים במבט מוכיח: אתה צריך או רוצה? כשאתה מבואס בגלל שפיטרו אותך מהעבודה, הם אומרים לך: אני חושב שאתה צריך לשהות בתוך זה. כשאתה אומר להם שאתה מפחד שחברה שלך תעזוב אותך, הם אומרים: אני חושב שכדאי לך להתבונן באֶטַצְ'מֶנְט הזה. ויותר מהכל הם רוצים להגיע להארה - אלה אנשים רוּחְניים".
בימים ההם המילה רוּחְני היתה מאותן מילים שאומרים על מישהו רק לאחר שיצא מהחדר.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| רוּחְנים בפסטיבל סונאר
| /images/archive/gallery/325/613.jpg  |
|
|
|
 |
|
 |
קַבֵּל את הרוחְני שבתוכך
|
|
 |
|
|
חודש רדף חודש והנה קרה דבר מפליא. יום אחד ישבתי עם ידידה טובה בבית קפה. היא סיפרה שהיא מתכוונת ללכת לסדנה או כדבריה: "שבוע הבא אני הולכת לסדנה רוּחְנית בנגב".
"מה אמרת?", שאלתי בתמיהה.
"סדנא רוּחְנית - מעגל נשים להתחברות לאלה הגדולה", השיבה.
"רוחְנית או רוחָנית?" ,שאלתי.
"רוּחְנית, רוּחְנית, אתה יודע", השיבה לי הידידה, והבנתי שאני עד לפריצת גבולות של כינוי גנאי.
לא מזמן שוחחתי עם עורך הוצאת ספרי עידן חדש על ספר שחשבנו להוציא לאור. האיש נוהג להשתתף בקביעות בסדנאות, קורא ספרי עידן חדש ומעיד על עצמו שהוא עושה עבודה רוחָנית. שקלנו יחד האם כדאי להוציא את הספר לאור. לבסוף אמר לי העורך: "תראה זה אמנם ספר רוחָני, אבל איך אני אגיד לך? הוא לא רוחְני", והדברים נאמרו בנימה רצינית שעמדה על ההבדל בין סתם רוחָניות לרוחְניות. רוחְניות, לפי אותו עורך, היא מילה שמציינת את פעילות העידן החדש, פעילות שעוסקת במודעות, בגילוי העצמי וכדומה. לא כל רוחָניות היא רוחְניות.
במרוצת הזמן התחלתי לשמוע טיפין טיפין כיצד משתמשים במונח הזה במובן חיובי. ואם לא במובן חיובי, אז לפחות מפיהם של בעלי התואר עצמם כאילו הם אומרים: "אני רוּחְני, ואני לא מתבייש בזה. חשבתם שתרדו עליי, אבל אני אימצתי את הכינוי הזה בכל לבי", או שאולי מדובר בדרך לומר: "כן, אני עושה עבודה רוחָנית, אבל זה לא אומר שאני מנותק. אני עדיין רוצה לעשות כסף, אני לא מתכוון לפרוש למנזר, ואני יכול ליהנות ממלון 5 כוכבים".
|
|
|
|
|
|
|
 |
| מתחברים בסדנה של היומנברסיטי בהולנד
| /images/archive/gallery/174/551.jpg |
|
|
|
|
|
|
יש גם רוּחְקֶ'ס
|
|
|
|
|
המילה רוחָני עברה תהליך שקורה בדרך כלל לשמות פרטיים של אנשים: המילה אריה הופכת לאאריה, דוד הופך לדָאויד, ומלכה הופכת למאלכה. אם מדובר במילה אנו מבטאים אותה במלרע (הטעמה בסוף המילה). כשהמילה הופכת לשם אנחנו מבטאים במלעיל, כלומר ההטעמה עוברת לתחילת המילה. ייתכן שהשינוי נובע מההבדל בין ההגייה האשכנזית המסורתית של העברית (מלעיל) לעומת ההגייה הספרדית המקובלת כיום (במלרע). כך או כך, בעברית העכשווית השינוי בא להצביע על ההבדל בין המילה לשם.
המעבר למלעיל מבטא מהצד האחד חיבה ומהצד השני התרחקות מהמשמעות המקורית של המילה (לא מדובר באריה של ממש), הקטנה, חוסר רשמיות ואפילו זילוּת. לא פלא שיש אנשים שמתעקשים שיבטאו את השם שלהם במלרע, ולא במלעיל.
במקרה של המילה רוחָני, אמנם לא מדובר בשם, אך המעבר למלעיל מבטא גם הוא חיבה, נחמדות, וכמו שראינו גם הקטנה, זילוּת או חוסר רשמיות, כאילו אמרנו: "זה לא כל כך בומבסטי. אני לא רוחָני (כבד, מכובד, רציני), אני רוּחְני (נחמד, קליל, סתמי)".
מה שקרה לרוחָני קרה כבר בסלנג למילים נוספות כמו הצמד חמד ריגשי ודיכי. גילויי רגשות הפכו בעברית הישראלית מעניין רגשי לריגשי. כינוי הגנאי ("אל תעשה לי ריגשי, בסדר?") לאו דווקא הפך לכינוי חיבה, אך הוא משמש כמילה לכל דבר ("אחרי הריב היה לנו דיבור ריגשי). כשאנחנו אומרים ריגשי אנחנו מקטינים את העניין הריגשי ומציגים אותו כמשהו חולף שלא נטבע בו. לעומת הריגשי, הדיכי הוא ממש כינוי חיבה ("רונה בזמן האחרון בדיכי"), כמו שיעקב הפך ליאקי וציפורה הפכה לציפי. אנחנו כמו מתחנחנים אל הדיכאון, נותנים לו שם חיבה, מפחיתים מחשיבותו ומהחולניות שבו ואולי אף מזמינים אותו להישאר. ככל שם חיבה, לא פלא שלמילה רוחְני נוספו וריאציות כמו לשמות: רוּחְקֶ'ס (רוחניים חמודים), רוּחְתי (אחותי הרוחְנית) ועוד.
עם התרחבות מעגל "אנשי הסדנאות", כפי שכינה אותם חברי לעיל, המילה רוּחְני הולכת וחודרת אל המילון הציבורי הכללי. הצרכנים החדשים של מוצרי העידן החדש אמנם מתלהבים ("גם אני התחלתי לעשות מדיטציה!" או "אני הולכת למטפל בודהיסטי!") אך גם נבוכים מעט ("מה, אני כמוהם?" "מה, אני 'מתחבר לעצמי'?").
כמו במקרה של השמות הפרטיים ובמקרה של ריגשי ודיכי, המילה רוחְני על צורותיה השונות היא דרך להתרחק, לא להתיימר, להגיד "שלא תחשבו שהרגליים שלי לא על הקרקע. אני לא רוחָני. אתם יודעים, אני רוחְני".
פעם התארים "איש רוח" או "אדם רוחָני" ציינו איש ספר רב ידיעות, אינטלקטואל, איש שהרוח מעניינת אותו יותר מהחומר, אולי סופר, אולי חוקר או הוגה וכדומה. אבל כידוע רוחְני הוא לאו דווקא אדם שכזה, ולכן ההבדלה שנוצרה בסלנג העברי משמשת רבים מהדוברים.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| | | | מאחורי מילים רוחניות מסתתרות לעתים קרובות טעויות גדולות וחוכמות קטנות. המדור תרבות הדיבור ינסה לעשות סדר בבלגן.
ינץ לוי הוא סופר, מתרגם, מרצה וטייל ששב וחוזר להודו. בין ספריו "סיפורים מי תהום" ו"הימלאיה בשר ודם" שייצא בקרוב בהוצאת זמורה ביתן. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
