 |
/images/archive/gallery/171/051.jpg ביירון קייטי.
צילום: מתוך אתר הבית  |
|
|
|
|
| אחרי עשר שנים של דיכאון ביירון קייטי חוותה הארה פתאומית והמציאה שיטת חקירה עצמית בשם "העבודה". סדרה חדשה של הפסיכולוג אריק פלד תדגים כיצד ניתן באמצעות "העבודה" לערער על אמונות יסוד שקיימות בחיים של כולנו |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
אריק פלד
20/12/2005 14:32 |
|
|
|
|
|
|
|
ביירון קייטלין ריד, אשת עסקים ואם לשלושה ילדים שחיה באזור המדבר הגבוה שבדרום קליפורניה, שקעה בדיכאון חמור בשנות השלושים לחייה. לאורך תקופה של עשר שנים הלך הדיכאון שלה והעמיק, וקייטי בקושי הצליחה לצאת ממיטתה קרוב לשנתיים, טרודה במחשבות כפייתיות על התאבדות. בוקר אחד, ממעמקי הייאוש, היא חוותה הארה ששינתה את חייה.
קייטי ראתה שכאשר היא האמינה שמשהו צריך להיות שונה ממה שהוא ("בעלי צריך לאהוב אותי יותר", "ילדיי צריכים להעריך אותי"), היא סבלה, וכשהיא לא האמינה במחשבות האלה, היא חשה שלווה. היא קלטה שמה שגרם לדיכאון שלה לא היה העולם שסביבה, אלא האמונות שלה בנוגע לעולם שסביבה. בהבזק של תובנה, ראתה קייטי שניסיוננו למצוא אושר היה בכיוון ההפוך - במקום ניסיון השווא לשנות את העולם כך שיתאים למחשבותינו לגבי איך הוא "צריך" להיות, ניתן להטיל ספק במחשבות האלה, ודרך מפגש עם המציאות כמו שהיא, לחוות חופש ואושר שלא יתוארו. קייטי פיתחה שיטת חקירה פשוטה אך רבת עוצמה שנקראת "העבודה" (The work) , שבעזרתה הפכה התמורה הזאת למעשית. כתוצאה מכך, אישה אובדנית ומרותקת למיטתה התמלאה באהבה לכל מה שהחיים מביאים עמם.
התובנות של קייטי לגבי ההכרה תואמות את תוצאות
המחקרים המובילים בפסיכולוגיה קוגניטיבית, ו"העבודה" אף הושוותה לדיאלוגים של סוקרטס, לתורה הבודהיסטית ולתוכניות 12 הצעדים. אך קייטי פיתחה את השיטה שלה ללא כל ידע דתי או פסיכולוגי. "העבודה" מבוססת אך ורק על ההתנסות הישירה של אישה אחת ביצירת הסבל ובסיומו. השיטה פשוטה בצורה מדהימה, נגישה לכל אדם בכל גיל ומכל רקע, והיא אינה מצריכה דבר מלבד עט ונייר וראש פתוח. קייטי ראתה מיד שאין טעם לתת לאנשים את התובנות או את התשובות שלה - במקום זאת, היא מציעה תהליך שיכול לתת לאנשים את התשובות שלהם. האנשים הראשונים שנחשפו ל"עבודה" דיווחו שהחוויה חוללה תמורה עמוקה בחייהם, ועד מהרה החלה קייטי לקבל הזמנות ללמד את התהליך בציבור.
מאז 1986 הציגה קייטי את "העבודה" למאות אלפי אנשים ביותר משלושים מדינות ברחבי העולם. נוסף על אירועים ציבוריים, היא הכניסה את "העבודה" לתאגידים, לאוניברסיטאות, לבתי ספר, לכנסיות, לבתי כלא ולבתי חולים. מאז 1998 מנהלת קייטי את "בית הספר ל'עבודה'", ותוכנית לימוד ותרגול של תשעה ימים המתקיימת כמה פעמים בשנה במקומות שונים בעולם. קלטות שמע ווידאו שבהן קייטי מנחה את "העבודה" במגוון רחב של נושאים (מין, כסף, גוף, הורות) אפשר להשיג באתר האינטרנט שלה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מה שיש יש
|
|
|
 |
|
|
|
אנחנו סובלים רק כשאנו מאמינים במחשבה שמתווכחת עם מה שיש. כשההכרה צלולה לגמרי, "מה שיש" הוא מה שאנחנו רוצים. אם אתם רוצים שהמציאות תהיה שונה מכפי שהיא, עדיף שתנסו ללמד חתול לנבוח - תנסו ותנסו, ובסוף החתול יביט בכם ויגיד, "מיאו". הרצון שהמציאות תהיה שונה הוא חסר-תוחלת.
אבל אם תשימו לב, תיווכחו שמחשבות כאלה חולפות במוחכם עשרות פעמים ביום. "אנשים צריכים להיות נחמדים יותר". "ילדים צריכים להתנהג יפה". "בעלי, או אשתי, צריכים להסכים איתי". אני צריכה להיות רזה יותר (או יפה יותר או מצליחה יותר)." מחשבות אלה הן ביטויים שונים לרצון שהמציאות תהיה שונה ממה שהיא. אתם צודקים, זה נשמע מדכא. כל מתח שאנחנו חשים הוא תוצאה של הוויכוח עם מה שיש.
אנשים שאינם מכירים את "העבודה" אומרים לי לעתים קרובות, "אבל זה יפחית מכוחי, אם אפסיק להתווכח עם המציאות. אם פשוט אקבל את המציאות, אהפוך לאדם פסיבי. אולי אפילו אאבד את הרצון לפעול". אני עונה להם בשאלה: "האם אתה יודע בוודאות שזה נכון?". מה מחזק יותר: "הלוואי שלא היו מפטרים אותי", או "פיטרו אותי; מה אני יכול לעשות עכשיו בנדון?".
"העבודה" מגלה שהדבר שלדעתך לא היה צריך לקרות, כן היה צריך לקרות. הוא היה צריך לקרות כי הוא קרה, ושום חשיבה שבעולם לא תשנה זאת. אין זה אומר שעליך למחול על כך או להסכים לכך. פירוש הדבר רק שביכולתך לראות דברים בלי להתנגד אליהם וללא הבלבול שהמאבק הפנימי שלך יוצר. איש אינו רוצה שהילדים שלו יחלו, איש אינו רוצה להיות מעורב בתאונת-דרכים, אך כשדברים כאלה קורים, כיצד יכול להועיל הוויכוח הנפשי איתם? אנחנו יודעים שהוא לא יועיל, ובכל זאת ממשיכים אותו, כיוון שאיננו יודעים כיצד להפסיקו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
התעסקו רק בעניינים שלכם
|
|
|
|
|
|
|
אני מצאתי רק שלושה סוגי "עניינים" ביקום: שלי, שלך ושל אלוהים (פירוש המילה אלוהים מבחינתי הוא ה"מציאות". המציאות היא אלוהים, כי היא שלטת. לכל מה שמחוץ לשליטתי, לשליטתך או לשליטתו של כל אחד אחר, אני קוראת עניינו של אלוהים).
חלק גדול מן המתח שאנו חווים נובע מהעובדה שאנו מתעסקים בעניינים לא שלנו. כשאני חושבת: "אתה צריך למצוא עבודה, אני רוצה שתהיה מאושר, אתה צריך להגיע בזמן, אתה צריך לדאוג לעצמך יותר", אני מתעסקת בעניינים שלך. כשאני מודאגת בקשר לרעשי אדמה, לשיטפונות, למלחמה, או למועד מותי, אני מתערבת בענייניו של אלוהים. אם במחשבתי אני מתעסקת בענייניך או בענייניו של אלוהים, התוצאה היא פירוד. נוכחתי בכך בראשית 1986, כשהתעסקתי בענייניה של אמי, עם מחשבה כמו: "אמא שלי צריכה להבין אותי". מיד חוויתי בדידות. הבנתי כי בכל הפעמים בחיי שבהן הרגשתי פגועה או בודדה, התעסקתי בעניינים של מישהו אחר.
אם אתה חי את חייך ובאותו זמן גם אני חיה, במחשבתי, את חייך - מי חי את חיי שלי? ההתעסקות שלי בעניינים שלך מונעת ממני להיות בעניינים שלי. אני נפרדת מעצמי ותוהה מדוע החיים שלי לא מסתדרים.
לחשוב שאני יודעת מהו הטוב ביותר בשביל מישהו אחר - זה להיות מחוץ לעניינים שלי. גם אם אני עושה זאת בשם האהבה, זוהי יהירות לשמה. התוצאה היא מתח, חרדה ופחד. האם אני יודעת מה נכון בשבילי? זה, ורק זה, העסק שלי. על כך עליי לעבוד, לפני שאני מנסה לפתור לאדם אחר את הבעיות שלו.
אם תבינו את שלושת סוגי העניינים בעולם כך שתוכלו להתעסק רק בעניינים שלכם, חייכם ישתחררו באופן שאינו ניתן לשיעור. בפעם הבאה שתרגישו מתח, לחץ או אי-נוחות, שאלו את עצמכם בעניינים של מי אתם מתעסקים במחשבתכם, ויכול להיות שתפרצו בצחוק! השאלה עשויה להחזיר אתכם לעצמכם. ייתכן שתבינו, כי מעולם לא הייתם ממש נוכחים, כי לאורך כל חייכם חייתם במחשבתכם את ענייניהם של אנשים אחרים. עצם ההבחנה בכך שאתם עסוקים בענייניו של מישהו אחר עשויה להחזיר אתכם אל העצמי הנפלא שלכם.
לאחר שתתרגלו זאת זמן מה, יכול להיות שתיווכחו לדעת שגם לכם אין שום עניינים ושחייכם מתנהלים מעצמם באופן מושלם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קבלו את המחשבות שלכם בהבנה
|
|
|
|
|
|
|
מחשבה אינה מזיקה אלא אם כן מאמינים בה. לא המחשבות גורמות סבל, אלא ההיקשרות
(attachment) למחשבות. היקשרות למחשבה פירושה שאנו מניחים שהיא אמיתית מבלי לחקור. אמונה היא מחשבה שנקשרנו אליה, לעתים לשנים רבות.
רוב האנשים חושבים שהם מה שהמחשבות שלהם מספרות להם לגביהם. יום אחד הבחנתי שאינני נושמת - אני ננשמת. לאחר מכן נוכחתי לדעת, לתדהמתי, שאני גם לא חושבת - אלא למעשה נחשבת, ושחשיבה איננה דבר אישי. האם אתם מתעוררים בבוקר ואומרים לעצמכם, "אני חושב שהיום לא אחשוב"? מאוחר מדי: אתם כבר חושבים! מחשבות פשוט צצות. הן באות משום מקום וחוזרות לשום מקום, כמו עננים הנעים בשמים ריקים. הן באות כדי לחלוף, לא כדי להישאר. אין בהן כל נזק, עד שאנו נקשרים אליהן כאילו הן אמת.
איש לא הצליח מעולם לשלוט בחשיבה שלו, אף שיהיו אנשים שיספרו לכם שהם הצליחו. אני אינני מרפה מהמחשבות שלי - אני פוגשת אותן בהבנה, והן מרפות ממני.
מחשבות הן כמו משב הרוח, או העלים על העצים, או טיפות-הגשם המטפטפות. הן מופיעות סתם כך, ובאמצעות חקירה פנימית אפשר להתיידד איתן. האם הייתם מתווכחים עם טיפת-גשם? אם תקבלו מחשבה מכאיבה כלשהי בהבנה, בפעם הבאה שהיא תופיע אולי תמצאו שהיא מעניינת. מה שהיה פעם סיוט הוא כעת רק משהו מעניין. כשהיא תופיע שוב, אולי תחשבו שהיא מצחיקה. בפעם אחרת אולי לא תבחינו בה אפילו. זה הכוח הטמון בלאהוב את מה שיש.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
העלאת המחשבות על הכתב
|
|
|
|
|
|
|
הצעד הראשון ב"עבודה" הוא לרשום את השיפוטים שלכם לגבי מצב מעיק כלשהו בחייכם, בעבר, בהווה או בעתיד - לגבי אדם שאתם סולדים ממנו, או לגבי מצב עם מישהו שמכעיס, מפחיד, או מעציב אתכם (השתמשו בנייר חלק; או היכנסו לאתר לחלק הנקרא "עשו את העבודה". תמצאו שם את דף-העבודה "שפטו את האחר". אפשר להוריד ולהדפיס אותו).
לאורך אלפי שנים לימדו אותנו לא לשפוט - אבל בינינו לבין עצמנו, אנחנו עדיין עושים זאת כל הזמן. האמת היא שלכולנו מתרוצצים שיפוטים בתוך הראש. באמצעות "העבודה" אנחנו סוף-סוף מקבלים רשות לתת להם לדבר, אפילו לצעוק, על הנייר. אנחנו מגלים שגם את המחשבות הבזויות ביותר אפשר לקבל באהבה ללא תנאי.
אני ממליצה לכתוב על מישהו שעדיין לא סלחתם לו/לה לחלוטין. זוהי נקודה רבת-עוצמה להתחיל בה. גם אם סלחתם לאותו אדם בתשעים ותשעה אחוזים, אינכם משוחררים לחלוטין עד שהסליחה תהיה שלמה. אותו אחוז אחד של היעדר סליחה הוא הנקודה שבה אתם תקועים בכל שאר מערכות היחסים שלכם (כולל היחסים עם עצמכם).
אם תתחילו בהפניית אצבע מאשימה החוצה, לא תצטרכו להתמקד בעצמכם. תוכלו להתבטא באופן משוחרר וללא צנזורה. אנחנו נוטים להיות בטוחים למדי ביחס למה שהאחרים צריכים לעשות, לדרך שבה עליהם לחיות ועם מי עליהם להיות. אנחנו רואים 6/6 כשמדובר באחרים, לא בעצמנו.
כשאנחנו עושים את "העבודה", אנחנו רואים מי אנחנו דרך הראייה של מי הם האחרים, לדעתנו. בסופו של עניין אנו מבינים, שכל דבר שנמצא מחוץ לנו הוא השתקפות של החשיבה שלנו על עצמנו. אנחנו מספרי הסיפורים, המקרן של כל הסיפורים, והעולם הוא התמונה המוקרנת של כל מחשבותינו.
מאז ומתמיד ניסו אנשים לשנות את העולם כדי שהם יוכלו להיות מאושרים. הגישה הזאת נכשלה, מכיוון שהיא מתייחסת לבעיה במהופך. "העבודה" נותנת לנו דרך לשנות את המקרן - את החשיבה - במקום את התמונה המוקרנת. הדבר דומה ללכלוך שנתקע על עדשת המקרן. אנחנו חושבים שמשהו פגום במסך ומנסים לשנות את האדם הזה או האחר - מי שלידו מופיע הפגם. אך הניסיון לשנות את התמונות המוקרנות הוא חסר-תועלת. ברגע שקולטים היכן הלכלוך, אפשר לנקות את העדשה עצמה. זהו סופו של הסבל ותחילתה של מעט חדווה בגן העדן.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קישורים נוספים
|
|
|
|
|
|
|
בהמשך הסדרה אריק פלד, פסיכולוג ומדריך בשיטת "העבודה", יציג בכל פעם מחשבה או אמונה אוניברסלית שקיימת בחיים של כולנו ויחקור אותה על פי "העבודה" של ביירון קייטי.
המאמר הוא חלק מספרון שיצא בעברית, גרסה מקוצרת לספרה של קייטי "לאהוב את מה שיש", שיצא בהוצאת פראג.
לאתר של ביירון קייטי
לאתר הבית הישראלי
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
