 |
/images/archive/gallery/380/447.jpg עומר ברקמן
ארכיון  |
|
|
|
|
|
|
| עומר ברקמן תוהה האם יכול אדם לתרגל אמנויות לחימה מבלי לדעת דבר אודות הצ'י? |
|
| עדכון אחרון : 17/9/2007 15:17 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כעוסק באמנויות לחימה, אני מעדיף תמיד את ההתעסקות בדברים המוחשיים ולא התיאורטיים, ובאשר למוחשיותו של מושג ה"צ'י" ניתן להתווכח רבות. ובכל זאת, לאור התגובות למאמרי הקודמים, חשתי שהמסר שלהם מפוספס לא פעם, ואנשים מחפשים בין השורות דברים שאינם שם. לכן אנסה הפעם להוציא את מושג ה"צ'י" מעמימותו ולהגדירו, כך שהשפה המשותפת לכולנו תהיה פשוטה וברורה יותר.
 |
| כשהתלמיד מוכן, המורה מפיל |
|
באמנות לחימה, תפקיד המורה הוא להכניס את התלמיד למערבולת, כזאת ששומטת את הקרקע מתחת לרגליו, ולדאוג שייצא משם מחוזק |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
מושג ה"צ'י" עומד בבסיסן של אמנויות הלחימה הסיניות, כמו גם של אמנויות הלחימה היפניות (שם הוא נקרא "קי"). את מושג הצ'י נהוג לתרגם כ"אנרגיה" ומכיוון שכמעט ואין בקרב העוסקים בו אנשי מדע מערביים, הוא מתפרש כעניין מיסטי פילוסופי, במיוחד לאור תרבות הניו אייג' הפושה במחוזותינו. אך האמת היא שבארצות המזרח הרחוק, צ'י הוא מילה שימושית שרווחת בשפה היומיומית, בלי כל קשר לעניינים מיסטיים. המילה צ'י מופיעה במשפטים ארציים לחלוטין, כמו "מה שלומך?", "להתראות" ו"כמה יפה הוא מזג האוויר". כשיפני מתאר את מידת סבלנותו, הוא אומר שיש לו צ'י ארוך, או צ'י קצר. הצ'י נטוע עמוק בתרבות המזרח הרחוק, וכיצד ניתן לתרגם מילה במנותק מן התרבות ממנה היא באה?
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
המצבים, המשתנים תמידית, של האדם
|
|
|
 |
|
|
|
אחדות הניגודים, תפיסת העולם של היין והיאנג היא העומדת בבסיס הפילוסופיה הסינית. יין ויאנג הם שני ההפכים המשלימים זה את זה, הפכים שמהם נובעת כל תופעה בעולם. המחשבה הסינית אינה מביטה על הבדלים בעולם הטבעי (חם-קר, שמאל-ימין, אור-חושך וכו') כעל ניגודים, אלא סוברת כי לכל הדברים בעולם יש טבע בעל שני צדדים, ושיין ויאנג הם שני הצדדים של מה שהוא בעצם תופעה אחת. שני קטבים אלה לעולם
אינם קבועים, אלא נמצאים בתנועה מתמדת. סמל הרפואה הסינית הוא היין והיאנג, מעגל הטיפות הזורמות אחת לתוך השניה, שמסמל את הזרימה האין-סופית. היכן שמסתיים היין (שחור), שם היאנג (לבן) בשיאו ולהפך. שיא הלילה מביא עימו את היום, שיא הגאות מביאה עימה את השפל, שיא החורף מביא עימו את הקיץ ושיא הנעורים מביא את הזקנה. סמל שתי הטיפות אינו מבטא חלוקה והפרדה, אלא זרימה ושינוי:
"כאשר הירח מלא הוא מתחיל להתרוקן.
...כשכוח מגיע למקסימום הוא מתחיל להיחלש, וכאשר הדברים הטבעיים מתמלאים הם מתחילים להתפזר. אחרי הבשלות בא הריקבון ואחרי השמחה בא העצב.
שניים אלה הם המצבים, המשתנים תמידית, של האדם" (דאו טה-צ'ינג)
הצ'י הוא הכוח שגורם לאותה זרימה מתמדת מיין ליאנג ולהפך, ועל ידי כך מאפשר לטבע לפעול. שני צדדיו של הצ'י, היין והיאנג, נמצאים בתנועה מחזורית ומתמדת, והם זורמים אחד אל השני ואחד מתוך השני, פועלים ומגיבים זה כלפי זה ויוצרים התרחשות. הצ'י מבטא את התפיסה של התרחשות זאת, אשר הטבע, כמו גם גוף ונפש האדם, הם חלק ממנה.
הפילוסופיה הסינית, בדומה לפילוסופיה המערבית, עשתה אטומיזציה של העולם, כלומר חיפשה אחר יחידת החומר הבסיסית ביותר. אך בעוד שהפילוסופיה המערבית עסקה רבות בכוח המניע את החומר ובפונקציה המנחה אותו והאמינה תמיד שהוא מצוי מחוץ לחומר, הפילוסופיה הסינית מאמינה בצ'י, שהוא חלק מהחומר, נמצא בתוכו, והוא זה שגורם לו לנוע וכך לקיים את תפקידו בעולם. הצ'י הוא הכוח המניע את כל פעולות החיים. הוא קיים בעולם בכלל ובגוף האדם בפרט - כי האדם אינו מנותק מהטבע, אלא מתקיים בתוכו וכפוף לכלליו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מיומנות הצ'י
|
|
|
|
|
|
|
הרפואה הסינית, המושתת על הפילוסופיה הסינית, רואה באדם שלם קטן בתוך שלם גדול - העולם כולו. האדם, שהוא חלק מהעולם, כפוף לאותם חוקים המתארים את המחזוריות הקיימת בכל. הרפואה הסינית מאמינה בריפוי המחלה באמצעות הכוחות הטבעיים של החולה. לפי תורה זאת, מחלה נוצרת רק כאשר יש חוסר הרמוניה עם הטבע - סיבת המחלה היא חסימה של אותו הצ'י. התנועה המחזורית של ה"צ'י" מחזיקה את הגוף בחיים וכל עוד נע הצ'י בגוף, בטבעיות וללא הפרעה, נמצא הגוף בבריאות טובה. אפילו במקרים בהם סיבת המחלה חיצונית ונראית בבירור לעין, כל עוד אין הפרעה בזרימת הצ'י בגוף האדם, המחלה אינה חודרת פנימה אל תוך הגוף. לכן מטרת הטיפול היא לטפל באותן הפרעות, לשחרר חסימות ולאפשר לצ'י לזרום בצורה חופשית וטבעית.
"בשקט ובשלווה בריק ובאין,
הצ'י האמיתי (ז'ן צ'י) זורם בקלילות.
תמצית החיים (ג'ינג) והנפש (שן) נשמרים בפנים.
הכיצד יעלה החולי?" (הפרקים הפנימיים של הקיסר הצהוב, פרק ראשון)
בצורה פשטנית ניתן לומר כי בעוד הרפואה המערבית מתבוננת בגוף כמכונה העשויה חלקים חלקים ותנסה לתקן את אותו חלק "מקולקל", ברפואה הסינית, שמתבוננת בגוף כמכלול אחד, טיפול רפואי נמנע מהתמקדות באיבר מסוים, ומנסה לתקן הפרעה באותו מכלול.
בחלוקה גסה, ניתן לסווג את הרפואה הסינית לשתי קטגוריות שהן שתי שיטות טיפול מסורתיות:
· שיטות "פסיביות", בהן המטופל הוא סביל והמטפל פעיל. השיטות המקובלות הן אקופנטורה, מוקסה ושיאצו (שהיא פיתוח יפני לרפואה הסינית).
· שיטות "אקטיביות", בהן המטופל עצמו הוא גם המטפל ונדרש ממנו להיות פעיל לאורך הטיפול כולו. השיטות המקובלות נקראות צ'י קונג.
ואם הבנו את חשיבותו של הצ'י בעולם ובגוף האדם בפרט, נוכל להבין את חשיבות תרגול הצ'י קונג. "צ'י קונג" הוא שם כללי לתרגילי צ'י. תרגילים אלה מהווים שיטת "התעמלות" סינית הכוללת שימוש ביציבה ובנשימה, שנועדה לשפר את אותה זרימת צ'י שבגוף. הפירוש המילולי של השם הוא "מיומנות צ'י" ומגוון רחב מאוד של פעילויות שמפעילות את הצ'י נקראות בשם זה. הצ'י קונג, באמצעות תרגול פיזי, מגביר ומשפר את זרימתו של הצ'י בגוף וכתוצאה מכך משפר את הבריאות ומרפא מחלות. הצ'י קונג הוא חלק בלתי נפרד מכלל אמנויות הריפוי הסיניות והשפעתו על הגוף דומה לזו של שיטות הטיפול האחרות שהוזכרו לעיל.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כמו נוסע במטוס
|
|
|
|
|
|
|
מתוך כלל אמנויות הצ'י קונג, ישנן אלה המכונות "ניי קונג" והן מלמדות לא רק כיצד לטפח את הצ'י, אלא גם כיצד להפעיל את הצ'י בצורה שמאפשרת הוצאת כוח. אלה הן אמנויות הלחימה הסיניות הפנימיות. תרגול אמנויות לחימה אלו מחזק ומסדיר את זרימת הצ'י בגוף וכך משפר את ההרמוניה והאיזון של הגוף. תוצאת האימון היא גמישות גופנית ונפשית ויכולת הסתגלות לסביבה המשתנה. מתרגל של שיטות אלה לומד להפעיל את גופו כיחידה אחת. כשהוא מכה, הוא לא מסתפק בכוחו של השריר המכה, אלא יודע לרתום את כוחו של הגוף כולו למכה. כל זה מוביל ליכולת לחימה.
אין אף אמנות לחימה שמלמדת "לירות" צ'י ושיש בכוחה להחליף את האמצעים המסורתיים, שהם אגרופים ובעיטות, בריחים ותפיסות. אין גם אף אמנות לחימה שדוגלת בהמתנה לאנרגיה כזאת או אחרת ש"תיפול" על המתרגל ותשפר את יכולתו. להפך - כל אמנויות הלחימה מאמינות בתרגול אינסופי וקפדני, ועד אשר ימציאו "מד צ'י" (וזהו לאו דווקא כיוון מחקר מבטיח), אמן לחימה יימדד לפי היכולת שלו בלבד. באמנות לחימה הצ'י מתבטא ביכולת של המתרגל. יכולת זאת, על אף שהיא שילוב של גוף ונפש, הינה דבר מוחשי מאין כמוהו.
הצ'י נחקר במשך אלפי שנים בתרבות הסינית. זהו החוט המקשר בין הפילוסופיה הסינית, הרפואה הסינית ואמנויות הלחימה הסיניות. המדע המערבי עדיין לא הצליח להסביר את האמונה הסינית בצ'י, אבל כידוע, המדע עדיין לא הצליח להסביר הרבה דברים, גם לא כאלה העומדים בבסיס הרפואה המערבית, קל וחומר דברים העוסקים בנפש האדם. אך האם חשוב יותר לחפש הסבר מדעי לדברים, או שעדיף לבדוק אותם ופשוט לראות אם הם עובדים או לא? זה המקום לחזור לפתיחת המאמר ולהימנעותי מכתיבה על נושא הצ'י. האם נחוצה ההבנה על אופיו של הצ'י? האם יכול אדם לתרגל אמנויות לחימה בלי לדעת דבר אודות הצ'י?
כנראה שמאסטר שמפתח שיטה חדשה זקוק להבנה מעמיקה בבסיס אומנותו. אבל את התלמיד המצוי אפשר להקביל לאדם שטס במטוס: לא נדרשת ממנו שום הבנה באווירונאוטיקה, הנדסת חומרים או פיזיקה בסיסית. הוא יגיע ליעדו בלי קשר להשכלתו. בתחום אחר, ההשפעה של טיפול אוקופנקטורה (דיקור מחטים סיני) תהיה זהה, בין אם המטופל יודע להגדיר "צ'י" באופן מדויק, ובין אם מעולם לא שמע עליו דבר וחצי דבר. כך גם תלמיד אמנויות הלחימה. מצד שני, קל לראות עד כמה מושך מושג הצ'י אנשים, ועד כמה הוא יכול לעזור למישהו למכור את עצמו ולהתפרנס. לרוב, מורים לאמנויות לחימה "שמשווקים" צ'י, הם אלה שאין ביכולתם ללמד דברים מוחשיים. באמנות לחימה, אמנות של התמודדויות ארציות, מקובל לחשוב כי הגדרת הצ'י אינה הכרחית לתהליך הלימוד והתעסקות בדברים אשר אינם מוחשיים לתלמיד עלולה להפריע לו הרבה יותר מאשר לעזור לו בהתקדמותו.
פרסום ראשון : 18/12/2005 14:33 | | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מתרגל אמנויות לחימה סיניות משנת 1995.תלמידו של מאסטר יחיאל ניר מלחי, מדריך במרכז הישראלי לטאי צ'י ומדריך מוסמך לאמנויות לחימה מטעם מכון וינגייט.veomer@walla.co.il | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
