 |
 |
|
|
|
|
| עדית פאנק על כף היד הפתוחה והסגורה ועל התנועה השלישית, זאת שלומדים לבד |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
עדית פאנק
11/12/2005 13:02 |
|
|
|
|
|
|
|
שתי תנועות לימדו אותי לא מעט על נתינה וקבלה, וגם על אשמה או לקיחה לשמה. התנועה הראשונה, היא תנועת האצבע המורה, זאת שמאשימה את האחר. כמו תנועת ירייה, או לחיצה על ההדק. מצב בו האצבע המורה מופנית אל מי שעומד מולנו, בהאשמה. נסו לדמיין את המצב הזה, בו אצבע אחת, מאשימה, אבל שלוש אצבעות מופנות אל עצמנו, והאגודל, הזקור כלפי השמים, מאפשר לנו לקבל שיש גם דברים שאינם תלויים בנו.
בכל פעם שאנחנו מאשימים באצבע מורה, או יורים את הכאב שלנו מול מי שמולנו, אנחנו שם. מצביעים באצבע אחת על מי שגרם לנו כעס, אבל גם משתקפים לעצמנו בשלוש אצבעות שמופנות אלינו. לפחות שלושה דברים שתלויים בנו, והם באחריותנו, אבל גם מקבלים שיש דברים, שלעולם לא יהיו מובנים לנו, בזכות האגודל שלנו, המצביע כלפי מעלה, ונותן לנו הבנה נוספת על מה שלא תלוי בנו, אבל שייך לנו בכל זאת, והוא חלק מחיינו.
התנועה השנייה היא כף היד הסגורה שמחזיקה בתוכה יהלום. כף יד מאוגרפת בכוח, קמוצה, בטוחה בעצמה, בטוחה באוצר שהיא מחזיקה בתוכה. כף יד כמו כספת. דמיינו את הקושי של האדם הזה, שכל חייו טמונים בכף ידו השומרת את היהלום ההוא. נכו, איש לא יוכל לקחת אותו ממנו, אבל ידו המאוגרפת גם לא מאפשרת לו להניח, להרפות, או לקבל יהלום אחר, כי הוא היה עסוק בשמירה על מה שהוא השיג, ולא עלה בדעתו שיש עוד אפשרות, כמו למשל לפתוח את כף ידו, להסתכן באובדן היהלום שלו, אבל להיות פתוח אל הצעות אחרות שיהפכו אותו להיות עשיר באמת. כף יד פתוחה. סיכון שהופך לסיכוי.
את התנועה השלישית למדתי בדרך הקשה. תנועה ללא תנועה. פשוט להיות. לא לראות. לא לשמוע. לא לדבר. אבל לראות, לשמוע ולדבר.
לא לוותר. לא להתנגד. לקבל מתוך נתינה. לא לקחת. לחיות בלי מובן מאליו. לבקש סליחה. לשלם טעויות. ליהנות מחדש כל יום. כי אי אפשר אחרת, ובעיקר כי
מגיע לנו.
כשהתחלתי את דרכי כציירת, חיפשתי קרקסים. כל חיי נמשכתי אל היכולת להתגמש, לעוף, ולהיות אדם שלם עם קרקע לרגליו. זכיתי לצייר את פפה פרטיליני זכרונו לברכה, שהיה ליצן במלוא מהותו האמיתית בסרטיו של פליני. זכיתי לגעת בשמחה ובכאב וגם לצחוק. זכיתי לחבק חיות מאולפות וגם להבין שזה לא עובד ככה. זכיתי לשמור על התינוקת של מאלפת הנמרים של קרקס מדרנו, בביקורם הראשון בארץ, בעוד אמה מופיעה מול קהל עצום, וגם לקפוץ לסופרמרקט הקרוב, בעוד היא שומרת על התינוקת שלי, בהפסקה שבין ההופעות שלה. נשארנו בקשר, עד שהוא נותק.
לפני כמה חודשים, הגיע אלי סיפור באינטרנט. סיפור רטרו-אולטימטיבי. סיפור שהזכיר לי את שתי התנועות ההן, אבל בעיקר את חשיבות התנועה השלישית. זאת שלומדים לבד.
זהו סיפור על ילד שאהב קרקסים. בעיקר את הליצנים, ואת כל המעופפים למיניהם. אבל יותר מכל הילד ההוא הזדהה עם החיות. בעיקר עם הפיל המאולף, שנהג בעוצמה עדינה, רקד, הרים רגל ברכות, אבל היה גם חזק, נוכח וענק.
בהפסקה, הילד הלך לראות את הפיל שהוא כל כך העריץ. הפיל היה קשור בשרשרת כבדה לחתיכת עץ רופפת, כנוע ושקט. אם הפיל הקשור הזה היה רוצה, אמר הילד בלבו, הוא היה יכול בתנועה אחת לנתק את עצמו מהיתד שהוא קשור אליה ולברוח. פשוט לצאת לחופשי.
הילד הביט בפיל. הפיל השפיל את עיניו.
הילד ההוא עדיין סמך אז על מבוגרים ממנו. הוא שאל אותם שאלות שעלו בו. אם הפיל הזה כל כך מאולף, למה בכלל קושרים אותו. וגם, הוא שאל אותם, ובעיקר את עצמו, אם הפיל הזה כל כך חזק וגמיש, למה הוא לא מנסה אפילו לנתק את היתד הרופפת הזאת ולצאת לחופשי.
הוא לא קיבל שום תשובה הגיונית, וגם לא הרגיש שום סיפוק מהתשובות שקיבל. הילד גדל. קרקסי חייו לא נתנו לו מנוח. הוא עצמו הפך לפיל. ענק, רגיש ולא מעז.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הכוח להיות גם ענק, גם רגיש, גם כבד וגם רקדן
|
|
|
 |
|
|
|
יום אחד, בהופעה של החיים שלו, הוא מצא את עצמו מול מלך היער, שהיה על סף מותו. הוא הופיע מול האבא של כל החיות, מול אביו שלו.
הפיל לא ניסה לברוח, אמר לו אותו מלך אבוד בטרם מותו, כי כל חייו הוא נשאר קשור לאותה פיסת עץ, לאותה יתד שהכתיבה לו את חייו.
זה כל סיפור חיי, אמר הילד הבוגר ההוא, ובעודו עוצם את עיניו, הוא בחר בתנועה השלישית.
הוא דמיין את עצמו כגור. גור פילון. גור בלי סיכוי. פילון קטן שדחף, הזיע, ניסה וצעק, ואיש לא הקשיב לו. גור אמיתי שהגיע לו הכל, ולא היה שם איש שייקח אותו על הידיים. חוסר האונים שלו צף כמו כאב על המים. המון דמעות על מה ששקע בים החיים. על מה שניתן היה לעשות אחרת. אבל בעיקר על מה שיש.
הוא הבין שהוא כבר שנים פיל ענק, אבל עדיין קשור ליתד אליה הוא היה מחובר כילד. פיל מאולף שלא מאמין שהוא יכול, כי ככה לימדו אותו. אבל לפילון ההוא, הפילון שהוא תמיד היה, מגיע לחיות את חייו. לקום יום אחד, להביט בראי ולהגיד לעצמו את האמת: אני אולי פילון חסר אונים, אבל בזכות מה שאני, יש לי כוח לחיות את חיי בדרכי.
הפיל החזק שרואים בקרקסים אף פעם לא בורח, כי הוא מאמין שהוא לא יכול. הוא הפנים את חוסר היכולת שלו במקום את העוצמה שלו. הוא לא הטיל ספק באי יכולתו. הוא פשוט ויתר ולא ניסה אף פעם את כוחו מחדש, את הכוח האמיתי שלו שאינו תלוי בדבר. הכוח להיות גם ענק, גם גמיש, גם רגיש, גם כבד וגם רקדן. הכוח ליהנות מחייו. להיות פילפלון שהופך לפיל גדול, כי זה מה שבאמת הגיע לו להיות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
התנועה השלישית היא אהבה עצמית
|
|
|
|
|
|
|
אין שום דבר שאנחנו לא יכולים לעשות. יש דברים שאנחנו לא רוצים לעשות. וזה בסדר. אלה הם חיינו. מותר לנו לא לעשות מה שאנחנו לא רוצים לעשות. אבל חשוב שנעשה שלום בית בינינו לבין עצמנו. כי זה מה שיש.
כשאנחנו מתאהבים אנחנו עושים דברים שלא חשבנו שאנחנו מסוגלים לעשות. הלוואי שהיינו אוהבים את עצמנו ככה שנוכל לעשות הכל למען עצמנו. האמת היא שכולנו זקוקים זה לזה. ועצם הידיעה הזאת עושה לנו לאהוב קודם כל את עצמנו.
התנועה השלישית היא תנועת חיינו הפנימית. התנועה השלישית היא התנועה שאנחנו עושים מבחירה מלאה, כל אחד מאיתנו בדרכו שלו. תנועה אחת שמגיע לנו לעשות למען עצמנו. התנועה שבה אנחנו מודים על עצם היותנו מה שאנחנו, לא יותר ולא פחות. תנועה פנימית שלא נראית מבחוץ, אבל הופכת את עולמנו הפנימי לעולם שלם. תנועה שמזכירה לנו את הנגיעה הראשונה. הגלובוס הראשון שחווינו.
יש עולם ענק, הוא גדול מאיתנו, אבל יש לנו עולם שלם, גדול עוד יותר, כי הוא שלנו מבחירה. עולם שבו אנחנו רואים את עצמנו, גם כשהאצבע המורה שלנו יורה, עולם שבו אנחנו מוכנים לפתוח את כף ידנו, לאבד יהלום כדי להרוויח אוצר גדול יותר, עולם שבו אנחנו בוחרים לבקש, לתת, להעניק בדרכנו, ולהאמין שזה אפשרי, עולם שבו שווה לנו לעשות את התנועה השלישית. התנועה השלישית היא אהבה עצמית.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
