 |
|
|
|
|
סיפורי דגים
|
|
|
|
|
|
מחשבות שעולות בליבו של אב שאיבד את בנו בן ה-17. לפעמים, במקום לשחות, לצוף, לשאוף כלפי מעלה, אני צולל אל הכאב. מביט בו, נושם אותו, נוגע בו. עד שנופל עלי שיכרון מעמקים
4/11/2005 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
בתוך הקשר בין אבא לילד, אם מת אבא, נוצרת תחושה של נטישה. זה שנשאר, הילד, מרגיש שנטשו אותו, והוא נשאר לבד, בלי הכנפיים שגוננו עליו. הילד מרגיש שאבא לא הצליח לשמור עליו. הוא נאלץ להמשיך את חייו בלעדיו, חסר הגנה. אבא הולך. ילד נשאר.
בתוך הקשר בין אבא לילד, אם מת ילד, נוצרת תחושה של נטישה. זה שנשאר, האבא, מרגיש שהוא נוטש את הילד, משאיר אותו לבדו, בלי הכנפיים שגוננו עליו. האבא מרגיש שהוא לא הצליח לשמור על הילד. כאשר הוא ממשיך בחייו, סופר שנים, והוא רואה את הילד נשאר מאחור, בשבע עשרה שנותיו, הוא מרגיש שהוא נטש אותו, לבדו. ילד נשאר. אבא הולך.
נקודת הראות, תמיד תמיד היא זו של מי שממשיך. פעם של ילד. פעם של אבא. ותמיד, אבא הולך, ילד נשאר.
יש סיפור ידוע על שני נזירים, מורה ותלמיד, שפגשו אשה צעירה שבקשה את עזרתם בחצייה של נחל. המורה הרים את האשה על זרועותיו, ונשא אותה עד לגדה השנייה. הנזירים המשיכו בדרכם, והתלמיד שתק כל הדרך, עד שהגיעו למנזר.
איך יכולת להחזיק אותה בידיך, הלוא זאת אשה?, שאל התלמיד.
אני עזבתי אותה שם, על שפת הנחל, ענה לו המורה. ואתה, ממשיך לשאת אותה איתך? כל הזמן?
ואבא, איך יניח לילד על שפת הנחל, וימשיך בדרכו
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
סיפורי דגים
|
|
 |
|
|
אני זוכר, כשהייתי ילד, הייתה אמי קונה דגים לשבת ומכינה אותם בעצמה. אחת ההפתעות שציפתה לי שם היתה מעין בלון קטן, שהסתתר בתוך הדג.
לימים למדתי שהבלון הזה הוא שלפוחית ציפה. שלפוחית ציפה היא בלון קטן ממולא גז הנמצא בגופו של הדג. הדג יכול לשלוט בכמות הגז שבשלפוחית ועל ידי כך לשנות את נפחה. כאשר הדג רוצה לצוף בעומק מסוים, הוא מווסת את הנפח של שלפוחית הציפה בהתאם, וכך גופו יכול לצוף במקום, לא לעלות ולא לשקוע. לא לכל הדגים יש שלפוחית ציפה. לכרישים למשל אין. גופם תמיד כבד מן המים, והם שומרים את גופם בעומק מסוים ע"י שחייה מתמדת. אם יפסיקו לשחות יתחיל גופם לשקוע למעמקים. כך, נגזר על הכריש להמשיך ולשחות כל ימיו, יום ולילה, גם בשנתו, כדי להמשיך ולצוף.
במשך שנים, ראיתי את דרכי בחיים כמי ששוהה בים של שלווה. היתה לי שלפוחית ציפה משלי, שאפשרה לי לצוף במקום מתוך רגיעה. ללא פעולה, ללא מטרה, ללא הטרדה, ללא מאמץ. פשוט, להיות במקום בו אני נמצא.
ולילה אחד, ללא התראה, מצאתי את עצמי שוחה בים של כאב. ים של כאב, עמוק ורחב, כמו שים יכול להיות. ושלפוחית הציפה שלי פקעה לפתע. ואני כבד, ואומר לשקוע בים הכאב העמוק. ואני מתחיל לשחות. אני יודע לשחות. והשחייה, מאפשרת להמשיך ולצוף ולא לשקוע אל תוך ים הכאב העמוק. השחייה מאפשרת לצוף ולהתקדם מעל לתהומות ים הכאב. אבל כמו הכריש, כבר אין לי שלפוחית ציפה. ונגזר עלי לשחות. להמשיך ולחתור ולחתור עד קץ הימים. כי ברגע שאפסיק לחתור אשקע שוב לתוך ים הכאב העמוק. כמו הכריש, לשחות ולשחות. והים רחב עד אין קץ. אני יודע לשחות. אך לא נכונה לי מנוחה. אין שלווה.
לפעמים, אם מתוך עייפות, ואם מתוך הרצון והמשיכה, אני צולל. במקום לשחות, לצוף, לשאוף כלפי מעלה, אני צולל אל הכאב. מביט בו, נושם אותו, נוגע בו, נוגע בי. מתמכר לכאב ושוקע בו. ונופל עלי שיכרון מעמקים. אני שוקע חסר משקל, והתחושה נדמית מעט לזכרון הציפה. ואני שוקע ולא מתנתק מהכאב. עד שכוח קסם אוחז בי לפתע, ושוב אני על פני המים. שוב שוחה על פני ים הכאב.
לפעמים, בעודי שוחה, מחזיק מעל פני המים, צפה לפתע בועה של כאב, עולה ממעמקים ומגיעה אלי. לא מחכה שאני אגיע אליה.
לפעמים, לרגעים, אני מגלה שאני לא לבד. סביב שוחים אנשים אחרים. חברים, אוהבים, אהובים. אינני יודע מי מהם מסוגל לצוף, ומי שוחה תמיד, כמוני. קשה לדעת. אך הם שם. מושיטים יד, כתף, גלגל. אפשר להיאחז בהם לזמן מה. אפשר להיעזר ולהישען. לזמן מה. אפשר לנוח מעט. לאזור מעט כוח. לנשום. ואחר כך, לשוב ולשחות, ולשחות ולשחות.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| צילום: עמר זנדמן
| /images/archive/gallery/388/085.jpg  |
|
|
|
|
|
|
תרופה
|
|
|
|
|
המציאו תרופה לכאב. גלולה שאפשר לבלוע והכאב נעלם. גלולה לדקה. גלולה ליום. גלולה לשנה. גלולה לכל החיים. לבלוע והכאב נעלם. שם הגלולה - שיכחה. שכח כל מה שהיה, והכאב נעלם. שכח שאי פעם הייתם, הכרתם, אהבתם. שכח, ולא תדע געגוע. שכח, ולא תדע כאב. שכח, ולא תרגיש בחור הענק שנפער בנשמתך.
היומיום, ההמשך, העבודה, ההרגל, ההתעסקות, השיחות, המעשים. בכל דבר שאנו עושים יש מידה קטנה של שכחה. בכל התמקדות של כאן ועכשיו, יש הזנחה והתעלמות של אז ושל שם. "עכשיו" הוא מנה קטנה של שכחה. האם אני רוצה בהקלה? במנה הגדולה? בשכחה הגדולה? כמו בסרט "שמש נצחית בראש צלול", למחוק לחלוטין כל זכר, כל קשר, כל גשר. להמשיך, או נכון יותר להתחיל מחדש כלוח נקי. לא לכאוב. לא לסבול. לא לדעת.
ממילא, ברור לגמרי שאני מתחיל עכשיו פרק חדש בחיים. כל כך חדש, כל כך שונה, שהייתי מגדיר אותו כחיים חדשים. חיים חדשים במובן הזה שכל מה שהייתי עד עכשיו, הוא בעצם החיים הקודמים שלי. עד כמה מתקיים כאן הרצף המצדיק את השם - המשך. עד כמה גדול השבר, עד כמה חזקה אי הרציפות המצדיקה את השם - חיים קודמים.
ואם אלו חיים חדשים, האומנם אפשר להתחיל מחדש? האומנם ראוי להתחיל מחדש? האומנם ראוי להשאיר מחוץ להם את מי שכך נשר, ונותר בצד הדרך. האומנם אפשר לנטוש כך את מי שאיבד את גופו הגשמי? את מי שקיומו כעת כולו בנפשי? את מי שגופו כבר לא יכול לשאתו, ואת דרכו הוא ממשיך כעת בגופי, בנשמתי, ברוחי? את מי שאהבתי מלאה אותו? את מי שמגלם את האהבה?
משמעותה של השכחה היא - לא היו דברים מעולם. עם כל הכאב, האם הייתי מוותר על הכל? האם הייתי מעדיף לשכוח הכל? אם התשובה היא לא - אז האהבה חזקה מהכאב, ולא משנה כמה יכאב. והתשובה היא לא. אז בואו נתרכז באהבה.
בחיי הקודמים, היה מושא אהבתי בתוך גופו שלו. נישא על רגליו שלו. בדרכו שלו. ואני, על רגלי, בדרכי, עם אהבתי. בחיים החדשים, אני נושא בתוכי גם אותו. לכל מקום. בכל זמן. בכל נשימה. בכל פעימת לב. אלו חיים חדשים. יש בהם כאב. ואהבה. כמו קודם. אבל יותר.
והגלולה נגד כאב? שכחתי ממנה.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| | | | דברים שחולפים במוחו, בליבו, בגופו ובנשמתו של אבא שנפרד מבנו בן ה-17 | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
