|
|
|
עד כה: 20 תגובות, ב- 10 דיונים.
|
|
|
הוסף תגובה
|
|
 |
10.
תודה יעקב. שוב
ל"ת
מיכל,
09/11/05 11:19
| |
|
9.
העיניים קוראות ונרטבות
פיקס,
09/11/05 08:24
| |
|
8.
יעקב
גיל,
06/11/05 10:12
| דרך הטור הזה הגעתי לקרוא את הטור שלך ''אהבה עזה כמוות'' ונשמתי נעתקה.
זהו! הצלחת לאמר את אשר אני מנסה כבר כמה שנים.
לא נתת פתרון כי כנראה שאין. רק ציפייה שיסגר המעגל, יחד עם ציפייה יומיומית יותר לחלום על מושא אהבתי..
תודה לך על שניסחת עבורי את מציאות חיי.
אתך באבלך על בנך יפה-התואר.
הגב לתגובה זו
|
|
|
7.
באותו המקום
י,
06/11/05 09:42
| L, געש ואחרים,
אם אתם נמצאים או הייתם במקום דומה.
אם אתם מרגישים רצון וצורך לשתף יותר, לספר, להתחלק, אתם יכולים לפנות אלי באימייל.
יש בזה ערך והקלה. לשני הצדדים.
z_yakov @ bezeqint.net
הגב לתגובה זו
|
|
|
6.
פעורת פה ..
סיגל,
חיפה,
05/11/05 23:04
| מה אומרים? איך מנחמים? הפחד משתק- כמעט ואפשר להרגיש את הצלילה אל תוך הכאב -ואז את נסיונות הציפה הבלתי נמנעים.
רק לחבק -אין לי מילים.
הגב לתגובה זו
|
|
|
5.
הייתי שם
L,
ת''א,
05/11/05 14:05
| יעקוב, שלום!
הייתי במקום הזה ובכאב הזה. לא הצלחתי לשתף את אף אחד במה שעבר עלי, אפילו לא את האנשים הקרובים ביותר.
עד היום , 11 שנה אחרי, קשה לדבר על זה, קשה לחשוב על זה (אולי בגלל שלא הצלחתי להוציא את הכאב החוצה), המסר שלי אליך: תמשיך לכתוב, לבטא את כאבך!
הגב לתגובה זו
|
|
|
4.
יעקב, תודה לך.
געש,
05/11/05 07:59
| |
|
3.
אלגורייה יפיפייה.
סוזן,
05/11/05 01:07
| שמעבירה תחושות בצורה בהירה . כך, כמו שהן.
שלפוחית הציפה קיימת. היא נוכחת.
היא לא נעלמה, ולא הוכחדה.
היא חלק בלתי נפרד מהגוף.
היא כרגע פגועה, כואבת ומצטנפת בתוך עצמה לזמן מה.
היא במקום שמאפשר לה מעין אתנחתא לאגירת כוחות מחדש.
והיא תחזור למימדיה הקודמים.
כי זה כוחם של החיים.
ותאפשר לך לא רק ציפה אלא גם יכולת
לראות שלכרישים בכלל לא קשה.
הם לא מתייחסים אל התנועה המתמדת כאל עונש שהוא גזירה משמים, אלא זהו חלק מהוויתם ומהותם, ואפילו טוב להם במצבם זה.
הם מקבלים את הנוע תנוע התמידי ככוח החיים - משהוא פשוט, נקי ויפה. שקיים בהם ומאפשר להם קיום.
נהר החיים ימשיך ויזרום ואנחנו כולנו נמשיך לשחות בו.
גם אם מידי פעם הוא שוצף וגועש ולוקח אותנו לחופים רחוקים, ולפעמים ממש מאיים להטביע אותנו.
זהו נהר אחד ארוך ומתמשך ורצוף.
אין בו חיים קודמים וחיים חדשים.
יש בו את כולנו ששוחים בו, ונושאים בחובינו את השמחות והאושר ביחד עם העצב והאובדנים.
כרצף מתמשך.כמחרוזות של אירועים.
שרשרת שלא ניתקת.
ובה כל חולייה, קלה או כבדה, של אושר או של כאב - היא חלק אינטגרלי מאיתנו.
ועם כל מה שאנחנו נושאים בליבנו, השחייה והציפה היא מצב טבעי שלנו. והיא מביאה כל אחד ואחד מאיתנו גם לחופים נינוחים ושלווים, נעימים ויפים.
.
.
הגב לתגובה זו
|
|
|
הרצף של הנהר
י,
05/11/05 10:56
| שאת מתארת מתקיים באופן מוחלט רק בנוכחותה של שכחה מוחלטת.
אז אכן אתה נמצא רק בתוך אותו הרגע.
זהו בדיוק אותו הנהר שאי אפשר להכנס אליו פעמיים, כי מה שהיה כבר זרם הלאה.
בנוכחות של זכרון, הרצף הוא אחר. הנהר הוא מהות אחת שלמה. ודוקא משום כך יכולים להיות בו פיצולים, ומפלים ומפולות ושברים.
---
לא כל דבר יכול לצמוח מחדש.
אפשר לאבד יד, או רגל, או עין, או שתיים, אפשר להמשיך לחיות בלעדיהם, וצריך ללמוד לחיות בלעדיהם, אבל הם לא חוזרים.
הגב לתגובה זו
|
|
|
--
שיחת שיתוף,
05/11/05 20:37
| אני משתפת מנסיונות שלי, לא בהכרח יתאימו לך- בשלב מסוים התייאשתי מהזכרון, הדמות שבזכרון מתה לא פחות מהאדם שפעם חי ועכשיו לא.
וזה מכאיב ומתסכל ומייסר להתבונן ביציר כפיך דמות החיה בזכרונך ולחפש בה משהו שיעורר בחושיך את החוויה של יחסי האהבה החיה שידעתם.
קיימת בך נטיית הלב שבזכותה זכית להביא את עומר לעולם כילדך. היא ערוץ שמחבר בינכם. היא היתה קיימת לפני שנולד.
היא קיימת גם עכשיו ותמשיך להתקיים. אין פרוטזה שתחליף את קיומו, לא בחומר ולא במחשבה.
במובן מסוים, אינך יכול לאבד קשר, כי הערוץ המקשר מגיע בילט אין בתוכך.
בחוויה של מוחלטות, בהכרה נעלם הזכרון הרציף של מאז ועד שם, הסיפור, אבל כל האירועים ממשיכים להתקיים וכל החיבורים גם כן. פשוט הם נקלטים אחרת.
אני לא חושבת, שבחייך החדשים, או שבמצבך החדש בחיים, עליך לבחור בין זכרון לשכחה, אלא להיות רגוע שאתה נושא אותו בתוכך, עוד הרבה יותר עמוק ומושרש ממה שאתה מסוגל להכיר. כשיש אמון ובטחון בתחושה הזו זה עוזר לספר סיפור של המשך החיים, שאינו מונע מאשמה.
מאשמה צריך להזהר, היא מניע אכזרי.
הגב לתגובה זו
|
|
|
לאחר קריאה עשירית...
י,
07/11/05 12:13
| אני מבקש לשאול מה כוונתך ב - ''התייאשתי מהזכרון''?
על חלק מהדברים עליהם את מדברת כתבתי והם יופיעו בהמשך.
ישנם דברים שאבדו, ועליהם אנחנו מצטערים, ויש דברים שלא אבדו. שנשארו. אחת השאלות היא מה באמת אבד, ומה נשאר, והתשובה היא פחות פשוטה ממה שנראה ממבט ראשון.
הגב לתגובה זו
|
|
|
יוד, לא שכחתי
ש.ש.,
08/11/05 22:52
| |
|
שיחת שיתוף, תודה רבה רבה
איילת,
06/11/05 14:35
| |
|
תודה מותק.
לאיילת-,
07/11/05 10:31
| |
|
2.
כמו כל הבתבות מרגש!!
רותי,
מרכז,
04/11/05 17:44
| תודה לך שאתה חולק איתנו בגילוי לב נדיר כל כך אמת כה כואבת
הגב לתגובה זו
|
|
|
1.
תודה יעקב
פועה,
04/11/05 14:12
| על השיתוף בכאב שלך . אתה כותב מאוד יפה ובצורה כל כך אמיתית נבונה ורגישה. הפצע עדין מאוד טרי. אני מאחלת לך שעם הזמן שלפוחית הציפה תחזור. שכן תהיה לך מנוחה שלמה מהכאב גם בלי שחייה. שתהיה השלמה. שלא תדבק בכאב מתוך נאמנות אליו או מתוך רגשי אשם על הנטישה. הוא לא זקוק לכאב הזה ולך מותר, בבוא הזמן, לחזור ולצוף בים של שלווה. הלוואי.
ולגבי הגלולה- כמי שמכירה גם את תופעות הלוואי שלה- טוב שלא לקחת אותה..:).עדיף בלעדיה. אתה בוחר בחיים והבחירה שלך מעוררת השראה.
הגב לתגובה זו
|
|
|
ומה חשוב
עוד שם,
לא חשוב,
05/11/05 02:27
| חשוב שלא תנטוש, וזה הכול.
הסיבה שאתה מרגיש נטוש, היא בגלל הצורך שהיה לילד שלך לצאת לדרכו.
אבל זה לא שייך,
כי הוא איפה שהוא,
ומגיע לך להיות איפה שאתה. עכשיו.
וגם לילדים שלך. האחים של עומר. בנך הבכור.
הגב לתגובה זו
|
|
|
הבהרה
י,
05/11/05 10:33
| אם לא הובנתי אני מבקש להבהיר -
אני לא מרגיש נטוש. בדיוק להיפך. אני מרגיש נוטש.
המציאות שבה אני נמצא כאן ועכשיו, מחייבת, בין היתר, התקדמות. התקדמות מתמדת כדי להשאר כאן ועכשיו. התקדמות שבלעדיה נשארים מאחור. התקדמות שגורמת לנטישה של מי שלא שותף לה, ונשאר מאחור.
אפשר להשאר מאחור, ואז בעצם לנטוש את האחרים, שממשיכים קדימה, וזה הדבר שמפניו את חוששת.
הבעייה, שאפילו כך, אני לא ממש יכול להשאר עם עמר. כלומר הנטישה היא בלתי נמנעת (וראי את הטור הקודם). היא מתרחשת ככורח - והיא יוצרת צער.
הגב לתגובה זו
|
|
|
ליעקב
אוהד,
06/11/05 11:10
| אני לא יודע מה זה לאבד ילד, כי מעולם לא היה לי. אני יודע מה זה לאבד דברים אחרים, לא פחות כואבים.
בסופו של דבר כל תהליך אבל הוא די דומה והוא כולל בתוכו המון רגשות אשם וספקולציות ריגשיות של מה היה אילו וחישוב תפקידך בדרמה שהייתה ותפקידך בהמשך.
יש אנשים שנוטים לבנות חומות גבוהות מאד כי הם לא יכולים להתמודד עם הכאב וככה הם באמת שורדים. יש אנשים שהופכים לזומבים ופשוט חיים את הכאב והאובדן ודי משועבדים לו ביום יום. אני חושב שמילת המפתח היא איזון. בלון הציפה שלך צריך כבר לשאת אותך כלפי מעלה.
כתיבת הטור מוציאה ממך המון, אבל כל כתיבה פומבית לכשעצמה, משקעת אותך חזרה לתהומות. אתה חושב שאתה פורק משא כבד אבל אתה בעצם מעמיס עוד ועוד. אתה הופך, מבלי לשים לב, לכלי קיבול של כאב וציפיות של אחרים שמצפים ממך לעשות את המסע שלהם במקומם. אתה מתמכר לתגובות, אתה מרגיש חזק, אתה מרגיש מנוחם. אבל זאת רק אשליה יעקב. אתה במו ידיך שם משקולות עופרת על גופך ושום בלון ציפה לא יוכל לעזור לך. אל תתמכר לכאב, גם אם זה נעים לך. הגיע הזמן להרפות, גם מהכתיבה.
הגב לתגובה זו
|
|
|
אוהד
י,
07/11/05 12:22
| גם אם נניח שאתה צודק בדבריך, ומבין ויודע היטב מה אתה שח, על סמך מה אתה בונה את לוחות הזמנים?
הגב לתגובה זו
|
|
|
|
|
|
|
|
