 |
/images/archive/gallery/378/320.jpg נועה נצר.
 |
|
|
|
|
| הנה ארבעה דברים שירחיקו אתכם מלמצוא את האור. נועה נצר, מחפשת ותיקה, משוכנעת שהיא עלתה על המתכון לחיפוש רוחני אפקטיבי |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
נועה נצר
17/10/2005 16:39 |
|
|
|
|
|
|
|
מה הופך את החיפוש הרוחני של אדם אחד למוצלח יותר משל אחר? אני כבר רואה את המחשבות הגועשות שתיכף יהפכו לטוקבקים זועמים לכיווני: "מה זאת אומרת 'חיפוש רוחני מוצלח'?", "הדרך היא המטרה", בלה בלה בלה.
אז לפני שאתם לוחצים על הכפתור למטה, תנו לי רגע. תעצרו. קחו נשימה עמוקה או עשר, ותסתכלו מסביב. יש אנשים שהרוחניות באה להם טוב, הפכה אותם מאושרים יותר, מודעים יותר, נתנה להם כיוון בחיים. יש אנשים שנכנסו לדיכאונות, שנתקעו במקום, שאיבדו את עצמם במקום למצוא. יש אנשים, כמו הבחור הזה בודהה, למשל, שהגיעו, כך מספרים, לפסגת הפסגות, למקום הכי גבוה שהאדם יכול לשאוף אליו. ויש אנשים שבדרכם לפסגה הגיעו למקומות לא בדיוק טובים (מישהו אמר אקהרט טול?). רוב האנשים, מה לעשות, לא כאן ולא כאן, תקועים איפשהו באמצע. מתקדמים פעם בצעדים ענקיים ופעם בקצב של חילזון ברוורס.
אז מה רע בלהיות תקועים באמצע? הביטוי עצמו אומר הכל: להיות "תקועים באמצע". ורובנו, מה לעשות, תקועים על איזו מדיטציה, פילוסופיה, תרגול,
אמונה, דת, שאולי הביאה אותנו עד הלום, אבל כמו במערכות יחסים שנמתחות כמו מסטיק - אולי האהבה כבר נגמרה ומה שנשאר זה ההרגל?
ומה זאת "הצלחה" במונחים של חיפוש רוחני? הארה? אושר? ידע? הרשו לי לעלות על העצבים שוב פעם ולהצהיר שברוב המקרים, בצורה גלויה או סמויה, מודעת או לא, הארה היא האור שבקצה המנהרה. הסיכוי הזה להתעלות מעבר לסבל היומיומי, להפוך לסופרמן, או לפחות להתחבר לאיזה שקט אינסופי (אלוהים?) הוא המניע. המושג החמקמק הזה, "הארה" מסמל לכל אחד בדיוק את מה שהיה רוצה שיסמל לו.
אז אם בודהה היה יכול להגיע לזה בכמה שנים של מדיטציה, למה אני לא יכולה? למה כולנו לא יכולים? ואל תגידו לי גלגולים קודמים. בלי להיכנס לזה יותר מדי, מאיפה לכם שהגלגול הקודם שלכם לא הכין אתכם כבר, וכל מה שחסר זה דחיפה קטנה כדי שתעופו?
אם הצלחתם לסבול אותי עד עכשיו, אז כבר עברנו את החלק הכי קשה. זה הזמן לעבור על כמה מועמדים לתואר המסורבל "הדבר הקטן הזה שידחוף אותנו קדימה ויוציא אותנו מההיתקעות".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
יסודיות, התמדה, נחישות
|
|
|
 |
|
|
|
שלושה מועמדים במחיר של אחד. אתם מכירים את זה. לעשות כל דבר כמו שצריך, מהתחלה ועד הסוף. לא לעגל פינות. להתמיד ולא להפסיק, כמה זמן שנצטרך. בין אם מדובר במדיטציה, יוגה, קרמה יוגה, לימוד כתבים, תפילה, טקס - הכל צריך להיעשות כמו שצריך. אם את בוויפאסנה, אז לשבת כל יום, ולשמור על שתיקה נאצלת, ולעשות עוד קורס ועוד קורס. קחו לדוגמה את רמנה מהרשי, אחד המורים הכי נחשבים שאי פעם חיו, שלא עשה שום דבר מכל מה שמניתי. כלומר, לא רק שלא התמיד בשום תרגול ולא היה נחוש או יסודי, הוא פשוט לא עשה שום תרגול עד שההארה התפוצצה לו בפנים. ואל תתחילו איתי שוב עם גלגולים קודמים, כבר סגרנו את הפינה הזו. והוא לא לבד. אקהרט טול, ביירון קייטי, סוזן סגל, וזו רק רשימה מצומצמת של מורים שחיו ממש לא מזמן. יש עוד סיפורים רבים לאורך ההיסטוריה על אנשים שלגמרי לא חיפשו את ההארה והיא נחתה בחיקם בקלות מעוררת קנאה. אף אחד מהם לא נזקק ליסודיות, התמדה או נחישות בדרכו. לפחות לא לפני ההארה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
רמאנה מהארשי. לא עשה כלום עד שההארה התפוצצה לו בפנים
|
|
|
|
|
|
|
אינטלקט
|
|
|
|
|
|
|
תשאלו את חכמי הזן והרבה אחרים והם יגידו לכם שאינטלקט יכול להיות חתיכת מכשול בדרך להארה. לא סתם נחשב מוחו של הטירון, החף מידע, לבעל ערך רב. המוח החריף, שיודע לנתח, לקשר, להכניס לתבניות, לדלות מהזיכרון וכן הלאה, מיומן כל כך במשימות שלו שקשה לו לראות דברים אחרת, כחדשים, בצורה מקורית, בלי להכניס אותם למבחנה מחשבתית. וככה בדיוק הוא מצליח להפריע, כשהוא עושה את כל מה שלימדנו אותו לעשות כדי שיעזור. היו בהיסטוריה אנשים חסרי השכלה, לעתים גם, איך נאמר, לא חריפים, שלא רק שהתעוררו, אלא היו מורים רוחניים מהשורה הראשונה. והיו גם אנשים רבי השכלה שהתעוררו. מה המסקנה? אני רק יכולה לומר שככל הנראה אינטלקט הוא לא בדיוק הדבר הקטן הזה שאנחנו מחפשים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אינטלקט הוא חתיכת מכשול בדרך להארה. איינשטיין
|
|
|
|
|
|
|
לב
|
|
|
|
|
|
|
אהבה וחמלה אינסופיים, לכל יצור חי או דומם. נראה לכם הגיוני? אני אחזור ואומר: אנחנו בסך הכל אנושיים. אני יכולה לקבל שאדם מואר מרגיש חמלה ואהבה בסדר גודל כזה, אפילו 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, כמו הסופרמרקט בפינת הרחוב שלי. אבל מה אני אעשה שאני עדיין מתעצבנת כשגוררים לי את האוטו? ואני לא "מביעה את הכעס שלי אבל עדיין מודעת לכך שגם הגורר של עיריית תל אביב הוא ביטוי של אלוהים, צורה אחרת שלי". לא, אני פשוט מתעצבנת. ברור שחמלה ואהבה זה טוב, ושכמה שיותר - יותר טוב. אבל לדרוש מעצמי רמות בלתי אנושיות שלהן (שמתן לב ששתיהן נקבות?) זה קצת מוגזם לטעמי. אני מבטיחה שכשאני אהיה מוארת, אני אוהב את כולכם תמיד. בינתיים אני עושה מה שאני יכולה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
האמא המחבקת. מבטיחה שכשאני אהיה מוארת, אני אוהב את כולכם תמיד
|
|
|
|
|
|
|
חסד
|
|
|
|
|
|
|
ויש כאלה שיגידו שבכלל זה לא בידיים שלנו, ההארה. שמדובר בחסד שמגיע מלמעלה (או מאיזה כיוון שלא תרצו) ונופל על מי שצריך לקבל אותו. הקריטריונים שמורים במערכת. זה מסביר בצורה לא רעה את הגיוון בין המוארים המוכרים לנו, וגם את חוסר הגיוון (כמו שבלוטו תמיד זוכה מישהו עם סיפור עצוב), אבל זה שומט את הקרקע מתחת לכל הדיון הזה. והאמת שזה גם שומט את הקרקע מתחת לכל החיפוש הרוחני. מה הטעם בחיפוש, כשאי אפשר למצוא? כשזה פשוט עניין של מזל, מקריות, משהו שאין לנו יכולת להשפיע עליו? מה הטעם במורים רוחניים? מה הטעם בתרגול רוחני? זה משפר את ההרגשה, את היכולת השכלית, את הגמישות והכושר, אבל כל אלו אמורים להיות תופעות לוואי בדרך. ללא המטרה שבסופן, הן לא יותר מכלים נחמדים. מחפש רוחני שמוכן לאמץ את הגישה הזו, כדאי שיתכונן למנה של ריקנות בחייו.
אז מה נשאר לנו? הייתי רוצה להציע עוד מועמד אחד.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מארלי. "None but ourselves can free our own mind"
|
|
|
|
|
|
|
מקוריות
|
|
|
|
|
|
|
כן, מקוריות. אותנטיות. מה עשה בודהה, אחרי שניסה את כל התרגולים הרוחניים שהיו קיימים בזמנו ונגעל מהם (רוחנית)? ישב ו-did his own thing. מה עשה רמנה מהרשי כשהמוות בא ונקש על דלתו? לא קרא לאמא. הוא נשכב על הרצפה ונכנס בו ראש בראש. דגלאס הרדינג קלט שבכלל אין לו ראש, ועוד ועוד. כל אחד והדרך שלו, כל אחד והסיפור שלו. לכל הסיפורים המיתיים, מעוררי ההשראה והקנאה האלה ישנו מכנה משותף אחד: הם אף פעם, אבל אף פעם, לא זהים. עוד לא נולד האדם שהגיע להארה על ידי חיקוי מדויק של דרך מסוימת שהותיר אחריו אחר. העולם הרוחני ממפה מאות נתיבים בהם אפשר ללכת על מנת להגיע להארה. חלקם יותר מוכרים וחלקם פחות. אבל אם נבדוק את סיפורי ההארה נגלה שתמיד, איפשהו לאורך הדרך, האדם שהגיע להארה נתן את הצעד העצמאי הראשון והחל ליצור את הדרך האישית שלו. אחרת, נראה לי, זה פשוט לא עובד.
אז אוקיי, מדובר בסך הכל בקצת מקוריות. ומה עושים איתה? קטונתי מלהסיק, אבל זה לא מה שיפריע לי לנסות להסיק בכל זאת. כמו שאמר הנביא הידוע בוב מארלי, ירום הודו: "None but ourselves can free our own mind". מי שיכול לשחרר אותנו זה רק אנחנו. לא המורה שלנו, לא המדיטציה שלנו, היוגה שלנו או איזשהו תרגול אחר. וכדי לשחרר את עצמנו אנחנו צריכים להיות עצמאיים, מקוריים. לעשות את הצעד שאף אחד לפנינו לא עשה. והצעד הזה לא יבוא מזה שנשב ונחשוב מה הוא יכול להיות. הצעד הזה ינבע מתוכנו, מתוך מי שאנחנו. וכדי שנוכל לתת לצעד הזה לקרות אנחנו צריכים אותנטיות. אנחנו צריכים להיות נאמנים לעצמנו ולהודות אם אנחנו תקועים, אם אנחנו לא מסכימים, אם אנחנו רוצים לעשות את זה אחרת. החיים של כל אחד מאיתנו הם יצירת האומנות הכי גדולה שלו, וכל אחד מאיתנו צריך להביע את עצמו בתוך זרם החיים שלו, בתוך הרוחניות שלו. כל אחד בדרכו, כי אם מישהו אחר כבר עשה את זה קודם, זה כבר חיקוי. ובמילותיה של מורה אחרת, לוריין היל: "Be true to yourself and you will never fall"
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
