 |
|
|
|
|
הגעגוע ליפה |
|
|
|
|
|
מדוע כאשר אנחנו בנוכחות דבר יפה, עולה בנו געגוע, סוג של עצב?
14/10/2005 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
 |
|
|
|
תומר פרסיקו
14/10/2005 9:50
|
|
| |
|
|
|
| |
|
הגעגוע לשלמות מלווה אותנו כל חיינו, אבל יש רגעים קצרים בהם הוא פורץ ביתר עוז:
אדם שמח בחלקו
הרואה מראה נאה
או השומע קול ערב
בן רגע מתמלא ערגה
(תרגום: דוד שולמן, מתוך "פרקים בשירה ההודית")
את השורות האלו כתב קאלידאסה, גדול משוררי המסורת הקלאסית ההודית. הוא חי בתחילת המאה החמישית בצפון תת-היבשת. קאלידאסה מסביר כאן דבר חשוב ועדין מאוד: הוא מצביע על כך שגם כאשר אנחנו מרוצים, היופי מעורר בנו ערגה לא מוסברת. כאשר אנחנו בנוכחות דבר יפה, עולה בנו געגוע.
האם ייתכן שאדם השמח בחלקו ירגיש בחוסר כלשהו? האין החוסר ושביעות-הרצון סותרים האחד את תאומו? ואם כן, מהו סודו של היופי, שהוא כך מצליח לעורר בנו געגועים למשהו שלא ידענו כלל שאנחנו חסרים?
הייתכן שביופי קיים כוח מיוחד המסוגל להוציא אותנו מתוך עצמנו, לערער את תבניות חיינו ולעורר בנו הכרה בהן, במוגבלות שלהן, במוגבלותו של העולם שלנו? אם כן, ייתכן שמתוך הכרה זו נובע הגעגוע למה שאינו מוגבל.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
היפה כשלעצמו
|
|
|
|
|
היופי הוא תמיד בהווה. זיכרון של דבר יפה אינו מרשים, אלא אם הזיכרון עצמו, עכשיו, יפה. אפשר שבצורה פרדוקסלית גם הגעגוע שהיופי מעורר בנו הוא געגוע להווה. אולי זהו געגוע לשלמות ההוויה שמתעורר על ידי השלמות שביפה. כאשר נגלה לפנינו יופי הוא מנביט בנו את זרעי הכמיהה לשלמות, למושלמות, שכן היופי הוא שגרירו של המושלם על פני האדמה. אף אפלטון רצה, על גבי נציג זה של המוחלט, להעפיל ולהגיע אל מה שהוא כינה "היפה כשלעצמו".
לא קשה לראות כי היופי נגלה לנו כשלמות: כאשר דבר מה יפה בעינינו פירושו של דבר שלדעתנו הוא "טוב בדיוק כפי שהוא". אדם יפה הוא "מודל", כלומר אידיאל שיש לנסות ולהידמות אליו, שכן יפה הוא "כפי שצריך להיות", ובכל הקשור לדבר היפה - "אל תשנה כלום". ביפה יש כבר עכשיו את כל מה שצריך, וכל מה שיהיה אי פעם צורך בו - הוא מלא.
הדבר היפה מהווה שלמות, והשלמות שבו מזכירה לנו את השלמות של ההוויה כולה. החפץ היפה, הניגון היפה, הרעיון היפה הינם מהותו של היופי המוחלט בזעיר אנפין. הם אינם רק בבואות שלו, או צלליות, אלא נציגים אותנטיים, בשר מבשרו (והבשר חשוב, לא רק מפני שכמה מהדברים היפים ביותר בעולם עשויים, בסופו של דבר, מבשר, אלא גם כי בעולמנו, הפלא ופלא, היופי מתגלה בראש ובראשונה בגופים, ולא ברוח חסרת הצורה. הרומאים, למשל, לא חשבו שייתכן יופי שאינו מובנה: התואר forma בלטינית הוא גם "בעל צורה", וגם "יפה"). כמו היופי המוחלט, הדברים היפים, יפים גם הם באופן מוחלט, אלא שהיופי שלהם מוגבל בתוך עצמם, לעצמם. משום כך דרכם אנחנו מתגעגעים לשלמות ולמושלמות בנו עצמנו, ובמציאות כולה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
השלמות שהיא יפה תמיד
|
|
|
|
|
הגעגוע אל היופי שמתרחש בהווה אינו רק געגוע למה שהיה (או אף פעם לא ממש היה, אבל תמיד נחלם) - הגעגוע הזה מחבר אותנו, על כנפי היופי, אל אותה שלמות שהיא יפה תמיד. היופי שניצב עכשיו מולנו אינו רק חץ המצביע לעבר משהו קודם - הוא אמיתי בפני עצמו, חי בפני עצמו. הפריצה של היופי לחיינו כעת משנה אותם, סוחפת אותם, מפתחת אותם. היופי נטען בלהט האדיר של היפה כשלעצמו ובכוחו להמיס בנו משהו: הוא ממיס את גלגלי השיניים של החיים המכאניים. החשיפה ליופי מזעזעת אותנו לרגע, ולרגע מורידה אותנו מפסי המונוטוניות. היופי מכניס צבע למציאות דהויה, או בעצם מכריח אותנו לעצור ולראות כי המציאות לא היתה אף פעם דהויה - אם רק היינו בוחנים את הדברים מקרוב, בעניין אמיתי ופליאה רעננה, היינו רואים כי יש יופי בכל דבר. היתרון של הדברים היפים על פני כל שאר התופעות הוא שהיופי בהם שופע ועולה על גדותיו - לכן הוא פורץ ונובע אלינו, שוטף אל תוכנו ומנקה אותנו.
השבירה של ההתקדמות המכאנית, השלשלתית, מהעבר אל העתיד מתקיימת דרך היופי בהווה: מלאך זה נושא אותנו איתו מעלה, או במילים אחרות: מחדש אותנו. היופי שובר את השריון שסביבנו, קורע אותנו מתוך קליפתנו. היופי מפתה אותנו לצאת מעצמנו - גם נפשו של "אדם שמח בחלקו", כדברי קאלידאסה, תהיה הומיה אל היפה.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| | | | לומד מדיטציה ממסורות שונות, בעל תואר שני במדעי הדתות. בימים אלו כותב ספר על נבואה ומדיטציה ע"פ הרמב"ם | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
