'ניו אייג NRG - אם אתה אוהב ספר, שחרר אותו לחופשי

ראשי > ניו אייג' > הספרייה > כתבה

קרליבך, תרז ברתרה, קן ווילבר וג'וזף קונרד.
עיבוד מחשב: ניסן לוי

אם אתה אוהב ספר, שחרר אותו לחופשי

ניסים אמון על קרליבך, עדית פאנק על "לגוף סיבות משלו", דוד מיכאלי על בורחס, אורן אנטין על ההיסטוריה המקוצרת של הכל, רונית בר אילן על "פלאי עולם", יוסי רז על "בלב החשכה" וינץ לוי על קהלת - כותבי המדור כותבים על הספר ששינה את חייהם

דפדף בניו אייג'

NRG מעריב
3/10/2005 19:30

ניסים אמון על "הודו - יומן מסע" של עזריאל קרליבך

יש ספר אחד שאני יכול לומר עליו ששינה את חיי.

כילד קראתי הרבה ספרים. הייתי מהילדים האלה שעושים מנוי לספריה העירונית, נוסעים באוטובוס ומחליפים שלושה ספרים בכל שבוע. ספרי הרפתקאות וספרי מסעות בארצות רחוקות עם ניחוח של מסתורין תמיד משכו את ליבי. אהבתי גם דברים שלא ממש מהעולם הזה, כמו ה"הוביט" וסדרת "שר הטבעות" שניגנו על אותו מיתר כמו ספרי המסעות בעולם, אבל אז עדיין לא קישרתי בין הדברים.
אחרי השחרור מהצבא נסענו כמה חברים ללוס אנג'לס, היינו שם שנה. הכוונה הייתה להמשיך משם לדרום אמריקה, אבל בשנה הזו קראתי את הספר של עזריאל קרליבך, וקראתי אותו שוב, ושוב, וכשהם טסו לארגנטינה, אני טסתי להונג קונג דרך מנילה, עם הספר "הודו - יומן דרכים" בתיק.

טיילתי במזרח חצי שנה וחזרתי לארץ. להודו לא הגעתי במסע ההוא, אבל פגשתי בבודהיזם, או יותר נכון באנשים שהסבירו לי על בודהיזם.

בארץ למדתי שנה בודהיזם באוניברסיטה העברית, פגשתי את יגאל עשהאל, ישראלי שהיה 11 שנים במזרח, ובעצתו קניתי כרטיס לקוריאה, כדי להעמיק את הלימודים הבודהיסטים במנזר זן.

בקרב הצעירים המטיילים אחרי השחרור מהצבא יש חלוקה לשתי קבוצות - אלה שנוסעים לדרום אמריקה ואלה שנוסעים למזרח. אולי אלו שני טיפוסים שונים של מבנה אישיות, או שמא ספר אחד שקראתי עיצב את עתידי?

כמעט עשרים שנה עברו מאז ומעולם לא הייתי בדרום אמריקה. גם היום אין לי דחף לבקר שם, אבל האם נסעתי למזרח והתאהבתי בגלל הספר הזה, או שאני שייך באופן פנימי ל"קבוצת המזרח"?

ואולי זה לא הספר אלא האדם הכותב, שידע להדליק את חדוות לימודי האמת, ההתבוננות, הפתיחות לעולם שהוא אחר, שידע לשאול שאלות וגם להקשיב לתשובות, שפגש בפלא קיומי שהתגלה לו על כל צעד ושעל בהודו שהוא כל כך אהב.

את התכונות האלה למדתי מעזריאל קרליבך, שהיה בנו של רב, הוסמך לרב בעצמו, הפך לעיתונאי, ייסד את עיתון "מעריב" והיה עורכו הראשון. בגיל 47 חזר מהודו, הסתגר חודשים במלון "דן" כדי לכתוב את הספר הזה. חודשים ספורים אחר כך הוא נפטר.

אלמלא עזריאל קרליבך, קרוב לוודאי שהייתי נוסע עם חברי לדרום אמריקה, ואולי לא הייתי פוגש במורים שפגשתי, שמתוך הערכה אל אשר גילו לי, אני עדיין לובש את בגדי הנזיר ועוסק במדיטציה. אז בהחלט היה איש אחד, שמת לפני שנולדתי, שכתב ספר ששינה את חיי.

"בטרם היות יש
ובטרם היות אין
ולא חלל,
ולא גיגית רקיעו
ולא מוות
ולא נצח,
ורוח נישאת בלא כנפיים,
והבל פי תבל עוטתו
ויצוף מתוכו היצר
ויזרע זרע הגיגי לב".

(מתוך הספר "הודו - יומן מסע", הוצאת מעריב)


עזריאל קרליבך. צילום: ארכיון מעריב


	עדית פאנק על "לגוף סיבות משלו"


	1980. עשרים וחמש שנים לאחור. הידיים שלי זוכרות, ויש להן סיבה טובה. הן שלפו אז את הספר הזה, כמו זיכרון שנחלם בתוכן. מדפדפות בו כמו בספר זיכרונות עם סוד כמוס. משולש מקופל בקצה הדף הנשכח ההוא, שבו מוצפנת ההתרגשות הראשונית ההיא: אני אוהבת אותך... זה מה שקרה לי אז, כשנגעתי בו, בספר של תרז ברתרה, "לגוף סיבות משלו", שיצא לאור בעברית שנה קודם, ומבחינתי לפחות, בא לי בזמן. כשקראתי אותו, הרגשתי שמדובר במשהו שידעתי בתוכי אבל לא ידעתי שאני יודעת. מתוך קריאה מהירה ומלאת התרגשות, גיליתי מחדש ידיעה פנימית שלא נגעתי בה עד אז. גיליתי את גופי, וגם את נשמתי, שבתוכו. לקח לי זמן רב להפנים את מה שחשתי אז. כמעט עשור למען האמת. לגוף, אכן כן, סיבות משלו. אבל אז, בפעם הראשונה בחיי, הבנתי שהגוף הוא גם הבית, שיש קשר בין הבית שכולנו בונים, לבין הבית שכולו שלנו, לבין השקט שבתוכנו, וכמה אנחנו זקוקים לאישור או תמיכה בדרך אל החופש הפנימי. מילים זרות נגעו בי כמו מאהב מוכר. יין ויאנג. מרידיאנים, ובעיקר שמו של וילהלם רייך, אבי הפסיכותרפיה הגופנית, שמת בכלא בשנת 57, בעודי בת חמש, יודעת הכל, ומאז, כל חיי, רק מאבדת את הדרך כדי למצוא אותה שוב. משפטים שקראתי אז, בספר שעוד לא הייתי בשלה לו, נשארו חרוטים על לוח לבי לתמיד. "להיות פירושו לא להפסיק להיוולד לעולם. אך כמה מאיתנו מניחים לעצמנו למות במקצת כל יום". או "גוף ונפש, רוחניות וגשמיות ואפילו כוח וחולשה, אינם מיצגים את הכפילות במהותנו, אלא דווקא את האחדות שבה". ואז, במפתיע, תרז התאלמנה, טראומה קשה ומלאת אשמה. היא חוזרת אל ילדיה שלא יודעים עדיין שאין להם אבא. והם שואלים אותה איפה הוא. "עניתי להם באמצעות גופי", היא כותבת. "חיבקתי אותם כנגד בטני, ירכיי, שדיי, כדי שכל הרוך, כל ההגנה, כל המילים שנבעו בדממה מתוך גופי, יוכלו לחלחל אל גופם שלהם". מתוך הספר הזה למדתי שיש קול בלונדיני, שיש כעס אמיתי שמסתתר מאחורי כאב עמוק, ושהדרך אכן ברורה: לראות את עצמך לפני שאתה רואה את האחר, ורק אז אולי, לעזור לו לראות את עצמו. קראתי מאז ספרים רבים, חשובים לא פחות, אבל הספר הזה היה הראשון שהשפיע עלי, בתחילת המסע אל נבכי הגופנפש. מאז שאני מתקשה לשמוע, אני לא מפסיקה לזכור את המשפט ההוא, מהספר הישן והנפלא הזה: "כדי לראות באור חדש, או לראות בכלל, עלייך לפקוח את עיניך..". אכן, לגוף יש סיבות משלו. תודה תרז. ושנה טובה לכולנו. לגוף יש סיבות משלו יצא בהוצאת ש. פרידמן בע"מ, מהדורת ידיעות אחרונות,1979.


תרז ברתרה


	דוד מיכאלי על "השבילים המתפצלים בדרך לאיכטלאן"


	בין המאה השמונה עשרה למאה התשע עשרה כתב משורר בריטי בשם קולרידג' את המשפט המדהים הבא: ''אם היה אדם עובר בחלומו בגן העדן ומקבל פרח להוכחה כי אכן היה שם, ואם לאחר שהתעורר היה הפרח בידו - מה אז?'' (תרגום: י. ברונובסקי) בשנת 1976 סיימתי מסע ביערות הגשם והמדבריות של אמריקה הדרומית, יקום של מבוכים אינסופיים ירוקים ורטובים. בחודש אוגוסט אותה שנה, יצאתי מהמטוס הממוזג בנמל התעופה בן גוריון אל החבטה הלחה והמהבילה של החום בישראל. בכיסי היה שורש ג'ינסנג שקיבלתי מאישה ארוכה ויפה בשמלת עור צבי אינדיאני. בימים שבאו לאחר מכן טוויתי מחדש את קשריי ועליתי ללמוד בירושלים של אבן. יחד עם קדחת הנעורים פגשתי באותה עוצמה של קדחת שני ספרים שהופיעו לראשונה בתרגום עברי בשנים (75-76), שניהם של סופרים מהמרחב הלטינו-אמריקאי. רק עכשיו, כשאני כותב ממרחק כה רב, אני רואה בפליאה את הקשר בין היבשת הרחוקה שחזרתי ממנה לבין הסופרים שמצאתי בהם מורים. תצריף של פיסות מציאות. הספר הראשון נקרא ''גן השבילים המתפצלים'' ודרכו לימד אותי בסבלנות רבה סופר ששמו חורחה לואיס בורחס כי בקליידוסקופ המתהפך והמתנפץ של המציאות, רק התודעה הסקרנית של העצמי היוצר היא הדבר שיכול לשרוד ויותר מכך - לברוא ולעצב את תמונת המציאות עבור עצמי ועבור אחרים. השבילים המתפצלים מופיעים בסיפור דאואיסטי עתיק של לייה-דזה, ובורחס מעניק להם חיים חדשים במאה העשרים. האיש הזה התבונן בתבל כולה כספרייה אחת אינסופית של צירופי מקרים שחש בה כבביתו. בספריו מצאתי הדים מוכרים של מיתולוגיות ואמגושים מהסהר הפורה לצד רוּניות סתומות וילל זאבים מהצפון הנורדי הקדום באירופה ועד למבוכים הסיניים, וגם יהדות נכספת. כל ההדים האלה שירתו ככלי משחק את התודעה הסקרנית של הסופר שהיה ספרן והלך ונתעוור לקראת סוף חייו כשהוא הולך ומצמצם את יריעת הביטוי שלו לשירה תמציתית. הסופר השני, מה מוזר, דיבר על אותו הדבר: ראייה, עצירת העולם, סקרנות בתנאי אי ודאות. קרלוס קסטנדה הציג על מדפי הספרים את כרכים שתיים ושלוש בסדרה של פרחי ספרות אקזוטיים שהיכתה גלים ארוכים בעולם: ''מציאות נפרדת'' (1971) ו''מסע לאיכטלאן'' (1972). דון חואן מספר לקראת סוף הספר ''מסע לאיכטלאן'' כי לעולם לא מצא שוב את עיר מולדתו שהוא מנסה לשוב אליה בתום חניכותו. עבור הרואה שהוּזַר, כל מחוז חפץ יגלם בתוכו לעַד גם זרות. הוא ממשיך ללכת גם בידיעה שלעולם לא יגיע, אבל הוא הולך, הולך, מתבונן בדרך בהתפעלות, בתודה ובנשימה עצורה. מעולם לא הגעתי חזרה אל רמת-גן של ילדותי ואל ישראל של נעוריי. אבל כמו מוריי הסופרים אני הולך בדרך על יערותיה, מדבריותיה ומרחביה האורבניים בעיניים קרועות לרווחה, המום מהתפעלות. לעתים אני מגשש בכיסי אחר הג'ינסנג, שורש החיים. בשנת 1821 כתב משורר בריטי בשם פרסי ביש שלי במאמר ''כתב הגנה על השירה'' כי כל השירים של העבר ההווה והעתיד הם אפיזודות או קטעים של שיר אחד אינסופי שנכתב על ידי כל המשוררים באשר הם עלי אדמות. לעתים אני חולם שניתן פרח בידי. הקובץ ''גן השבילים המתפצלים'' יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד.


בורחס


	אורן אנטין על brief history of everything


	כשהתחלתי לקרוא את הספר הזה עדיין הייתי מוכן להישבע שהשאיפה היומרנית לספר את סיפורו של היקום והאדם בצורה שלמה, מרגשת ובהירה, תתנפץ מהר אל קרקעית המציאות המורכבת והאכזרית. מעמוד לעמוד התברר לי שטעיתי בגדול. ליקום יש כיוון, האטומיסטים וההוליסטיים הם שני זרמים עקשניים שלא מבינים שרק ביחד הם יכולים לייצג אמת, תודעת האדם אכן מתפתחת בכיוון מסוים, מדע ורוחניות סותרים אחד את אמיתות השני רק בתוך ראש שלא יכול להכיל סתירה ומורכבות, ועוד כהנה וכהנה אמיתות ומסקנות, כולן מבוססות על טובי ההוגים האנושיים לאורך כל הזמנים והתרבויות. כל סלט הידע הזה היה מונח על מפתננו המון שנים, עד שמישהו התנדב לעשות את העבודה השחורה ולסדר את הכל כך שניתן יהיה לראות ולהגיע ולהבין ולהרגיש בלי לאבד דבר. המישהו הזה נקרא קן ווילבר, חוקר, מדען, מורה, מספר סיפורים ופילוסוף אמריקאי בן זמננו. ברגע מסוים בחייו אסף ווילבר כמות עצומה של תרשימים, היררכיות ודיאגרמות ממגוון תחומים כמו ביולוגיה, פיזיקה, פסיכולוגיה, פילוסופיה, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה ודתות ומסורות שונות, ופרס אותן על רצפת ביתו. הוא החליט ליצור תרשים אחד שיכלול את כל המידע שקיים בכל אותם תרשימים. לאחר כמעט שנה של מחקר, וחשיבה מאומצת, בנה ווילבר תרשים המחולק לארבעה רבעים המייצגים כל אחד מימד אחר, וניתן להשלכה על כל האובייקטים ביקום, חומריים או מופשטים. ארבעת הרבעים אינם כל הסיפור כמובן, והם דומים לשלושת האידיאות של אפלטון, אבל הם מהווים את לוח המשחק האינטגרלי שאליו מוסיפים רמות תודעה, קווי התפתחות ומצבי הכרה. ווילבר מראה כיצד יכולה תיאוריה חלקית להיות אמיתית ומועילה עד לשלב מסוים, אך מזיקה מעבר לשלב זה, וכיצד שימוש מזיק זה אחראי לרבות מהרעות החולות והקילקולים בעולמנו שלנו. ווילבר מציין שאחד הנזקים הגדולים של העידן הפוסט מודרניסטי הנוכחי הוא בכך שרבים מאמינים שבגלל הסובייקטיביות אין כלל טעם לחפש את האמת, ולנסות להיות חכם או צודק, וטוען שזוהי הקצנה של האמיתות הפוסט מודרניסטיות החשובות, הגורמת לכך שבכל תחום חוץ מהמדע האמפירי (וגם המדע עצמו בעקבות הגילויים של חמישים השנים האחרונות) נחשב כלא "אמיתי" מספיק, כך שהחיים הופכים שטוחים וחסרי משמעות ומתייחסים רק להיבטים כמותיים חיצוניים וטכניים, שהם קלים יותר למדידה. גם פרשנות סובייקטיבית יכולה וצריכה להיבחן ולהימדד, וישנם קריטריונים מוסכמים ומקובלים המתאימים לכך. ווילבר הוא מעל לכל תלמיד מצוין שמקשיב ובוחן כל רעיון, אך רואה את התמונה השלמה ואת מקומו של הרעיון בתוכה, ונזהר שלא להיות אקלקט שמדביק מכל מה שבא ליד. הוא מוכיח את טעויותיהם של המורים, המסורות, השיטות, והתיאוריות שתוך כדי נסיונן להגיע לאמת הולכות בדרך חלקית, אגרסיבית, מעוותת או מטעה. היקום הוא מקום מורכב, וכבני אדם זכינו למנות גדושות ביותר של מורכבות, שמתבטאת גם במספר הקילקולים, הטעויות, והבעיות שמשתנות בכל שלב אבולוציוני ותודעתי שאנו עוברים. ווילבר אינו מתחמק מאף אחת מהשאלות העיקריות ומצליח לשבץ את כל התשובות בפסיפס מרהיב שמילא אותי באושר וגרם לי להרגיש שאפשר ובעיקר כדאי להבין את היקום ואת עצמי באופן משמעותי, מלא וטוב יותר. כרגע עובדים בהוצאת כנרת על התרגום העברי של הספר, אבל מי שמרגיש בנוח עם קריאת אנגלית, מומלץ לא לחכות ולקרוא בשפת המקור.


קן ווילבר


	יוסי רז על "לב החשכה" של ג'וזף קונרד


	אחד הספרים שהשפיע עלי ביותר הוא ספרון דקיק בן כמאה עמודים. כשנתקלתי בו לראשונה, אני זוכר שאמרתי לעצמי, קטן עליך, תוכל לבלוע את הספרון הזה עד לארוחת הבוקר. אבל אז הגיעה תקופה ארוכה ומתסכלת של אינספור נסיונות לפצח את הצופן הרוחני של הספר הזה. בהתחלה, הספר הדקיק הזה, היה מאוד לא ברור לקריאה. אולי בגלל שחושיי הוצפו בדימויים הדחוסים ובתיאור המפורט של הג'ונגל, שהיה יעד מרכזי במסעו של מרלו, גיבור הסיפור, לקונגו (זאיר). ואכן בקריאה ראשונה "לב החשכה" הוא סיפור איטי, משעמם, בעל אווירה חשוכה ודחוסה. יותר מזה. לאחר שסיימתי לקרוא אותו הרגשתי כאילו "עבדו" עלי. קראתי וקראתי ולבסוף המשמעות הפנימית לא התגלתה לי. מרלו נוסע לקונגו ובמהלך המסע עובר בלב הג'ונגל, כדי להגיע אל קורץ, איש שפל ונתעב, שמצליח להוציא מפיו משפטים לא ברורים, ועוד שתי מלים אניגמתיות ("הזוועה, הזוועה!"). אבל ככל שקראתי שוב ושוב, הבנתי שמסעו של מרלו הוא מסע רוחני לכל דבר. זהו מסע המתחיל באופן פיזי ודי מהר הופך כיוון, מן החוץ פנימה. ככל שמרלו מתקדם בג'ונגל, הנוף נעשה שחור ובלתי ברור, עד שתחושת הכיוון נעלמת: "לא יכלו עינינו להועיל לנו יותר מכפי שיכלו אילו היינו קבורים במעמקי ערמת צמר גפן". במצב זה של עיוורון רוחני, אנחנו הקוראים יכולים לחוות ביחד עם הגיבור את הירידה לשאול הפנימית, המקום הכי מפחיד של האני, שרק עימות אמיץ עם המפלצות שחבויות בה יוכל לעזור לנו לגלות את האמת הגדולה של עצמנו. אנשי הג'ונגל הם ראי מנוגד לתרבות המערבית של האדם הלבן. אבל התעלומה הולכת וגדלה כשמרלו מבין שהקניבלים הפראיים הם יצורים מאופקים, מרוסנים, והתנהגותם מעוררת כבוד ובלתי מזיקה. "אי-קניבליותם" מהווה ניגוד חזק לתרבות המערבית, שמתגלה דווקא בשיא שפלותה בסיפור: תרבות אירופאית אימפריאליסטית, כובשת, הורסת, הורגת, וקורץ, האיש הלבן, מסמל אותה בשיא הפראות. קורץ מפתח אגו גדול תוך כדי דיכוי אכזרי של הילידים התמימים, אנשים חלשים שנאלצים לסגוד לו ולהיענות לצרכיו. אבל ברגע מותו, ממש ברגע האחרון, קורץ מצליח להתחבר ליושרה הפנימית שלו באומרו "הזוועה, הזוועה!". שתי המלים האחרונות האלה הן הכרזה מוסרית, הכאה על חטא והודאה באשמה. בסוף חייו קורץ מבין שהאגו הגדול שלו הביא אותו להיות אסיר של הדחפים השטניים שלו. קורץ המושחת, שבאמצעות כוחו ונשקו הצליח לשעבד את הילדים הפרימיטיביים, מביע התחלה של חרטה על מעשיו, ובכך מצליח לבטא את הייאוש של בן התרבות המערבית. ייאוש גדול ושחור, שדווקא יוצא לאור תוך כדי המסע, מסע של גילוי עצמי בלב החשכה. הסיפור נכתב בשנת 1899, אבל בעיני המשמעויות החבויות בו עדיין משאירות אותו אקטואלי. מרלו, המספר והנוסע שהולך לפגוש את קורץ, מתואר במהלך הסיפור (שלוש פעמים) בדימוי של בודהה: "וכך, ברגליו השלובות לפניו, ישב בתנוחה של בודהה מטיף בבגדים אירופיים ובלי פרח לוטוס". האם המספר רמז שגם אנו הקוראים נוכל להתעורר כמו בודהה בכך שנקשיב למשמעויות הסמויות בסיפור, משמעויות שאולי יכולות להאיר את לב החשכה שבתוכנו? "לב החשכה" יצא בהוצאת כרמל


עטיפת הספר


	רונית בר אילן על "פלאי עולם"


	מאז שנתבקשתי לכתוב על הספר הרוחני שהכי השפיע עלי אני אובדת עצות. המחט נעה בפראות בין רצות עם זאבים (שהיה התנ"ך שלי במשך תקופה ארוכה) לסת מדבר, שקפץ אלי מהמדף בסטימצקי מגדלי האופרה באחר צהריים אחד כשחיפשתי תשובות. ספרים הם הרי ישויות, כשאתה מוכן הספר מגיע. הכי אני אוהבת למצוא ספרים ברחוב. מונחים בעדינות על גדר של בית, אורבים לאדם הנכון, קורצים אליו אותיות ישר לתוך האני העליון. השבוע בדיוק קראתי בבלוג של הוצאת כנרתעל פרוייקט מדליק שנקרא if you love a book, set it free - מועדון מיוחד שהוקם בארצות הברית והתפשט בשנים האחרות אל מעבר לאוקיינוס האטלנטי. המייסדים של BookCrossing.com משווים את המועדון שלהם לווירוס, שמתפשט באמצעות אנשים שמאמינים במוטו: אם אתה אוהב את הספר, שחרר אותו. כדי לקחת חלק במועדון אין צורך לשלם דמי חבר. צריך רק להירשם, לקרוא ולהעביר את הספרים. החברים מסמנים את הספר במספר מיוחד שנרשם גם באתר ואז משאירים אותו במקום כלשהו ומסבירים באתר איך להגיע לאותו מקום. כשמישהו לוקח את הספר, החבר שהשאיר אותו מקבל הודעה במייל. אני חושדת שמי שמנהל את המועדון זה ספרים הרפתקנים שאוהבים לטייל בעולם. כשלעצמי, אני מעדיפה למצוא ספרים באופן קוסמי, מתוזמן במקרה, כמו יד נעלמה שמניחה לי רמז שמוביל אותי בחזרה אל שביל האבנים הצהובות. הייתי בת 25 וגרתי בג'ורג' אליוט. רחוב קטן ומתוק עם צלילים של פסנתר. יום אחד ראיתי ערמת ספרים ענקית ליד הפח, גולשת אל המדרכה. עברתי לידה לאט, מתביישת להושיט יד. היה בה משהו אינטימי, עולם שלם של מישהו שהונח ברחוב, חשוף לעיניים וידיים סקרניות. עליתי הביתה אבל הספרים קראו לי. החלטתי להפסיק להתאפק, לקחתי נשימה עמוקה ותיק גדול וירדתי למטה. היו שם ספרים באנגלית, מילונים, ספרי ביולוגיה, זואולוגיה, ספרי מסעות, לקסיקונים, ביוגרפיות, וספר בכריכת בד אדומה ששבה את לבי: פלאי עולם - ספר מדע לילד. אחד מתוך סדרה של ארבעה כרכים בעריכת אשר ברש, בהוצאת מסדה תש"ו. לשמחתי גיליתי שאני אוחזת בידי את הכרך השני בסדרה, העוסק ברוח האדם. הפונט התנ"כי לא הצליח להסתיר את הקריצה השובבית שבקעה מהספר. דפדפתי בהתרגשות בדפים המצהיבים, נותנת לעברית המנוקדת להציף אותי בטעם מוכר. תוך שימוש בשפה מאירת עיניים, כמו דיבור חגיגי ואיטי, השתחררו מבין דפי הספר תשובות לשאלות רבות שהעסיקו אותי אז וממשיכות להעסיק אותי גם היום, כמעט עשר שנים אחרי. הרבה ספרים חנו בספריה שלי מאז. את חלקם מצאתי, חלק קניתי, קיבלתי, זימנתי. הספרים שהשפיעו עלי ביותר המשיכו הלאה במהירות. איזה מהם הכי משמעותי? פרק ב' בפלאי עולם מציע תשובה אפשרית: "כל הכתוב פה אינו אלא אצבע שלוחה רומזת כלפי הדרך את מכרות הזהב, אבל את הנסיעה חייב כל אדם לערוך בעצמו. בכוחו של מורה דרך רק להודיע על הצפוי לו לאיש היוצא לדרך. הוא מעורר את סקרנותך, את תשוקת התגלויות אשר בך, הוא יכול להורותך דוגמאות מאלפות, אבל רק בכוחך אתה תמצא את הזהב הטוב. על כן פנה לך אל הספרים וקרא וקרא, וקרא". פלאי עולם יצא בהוצאת מסדה בשנת תש"ו


	ינץ לוי על ספר קֹהֶלֶת


	הפגישה הראשונה שלי עם ספר קֹהֶלֶת לא נעשתה דרך העיניים, כי אם דרך האוזניים. היה זה אבי שהקריא לי ולאחַי מהספר המקראי. ישבנו סביבו, אני הצעיר שבחבורה, ואבי פתח בקולו הערב בפסוק הראשון בספר: "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל". הייתי כבן 5 והמילים שזרמו בקריאה איטית ובדיקציה מושלמת מפיו של אבי הגיעו לאוזניי כצלילים, לאו דווקא מובנים באופן מילולי או שכלתני. לא הבנתי חלק מהמילים, ואבי עצר מדי פעם והסביר. איני זוכר אם קראנו אז בספר יותר מפעם אחת, אך דמותו של המלך קהלת שקורא "הבל הבלים הכל הבל" לא נשכחה מלבי. בחטיבת הביניים ובתיכון שנאתי את שיעורי התנ"ך. הגורל רצה שכל המורות לתנ"ך שלימדו אותי הקדישו את מיטב זמנן לצעוק ולגעור בנו התלמידים ופחות להתאהב ביחד אתנו בטקסטים המקראיים. לא פלא אפוא שגילויו של ספר קהלת קרה מחוץ לבית הספר: ערב אחד שרה עליי מצב רוח קודר. היה נראה לי שחולי וכאב הם מנת חלקם היחידה של בני האדם, ללא מנוס. דפדפתי בין דפי התנ"ך, והאצבעות הובילו אותי אל חמש המגילות. הפסוק הראשון בקהלת קרץ לי מבין הדפים והתחלתי לקרוא. המפגש המחודש היה כקריאת מכתב מחבר רחוק, רחוק בזמן, בחלל, במרחב, בתרבות, אך קרוב כל כך, יותר קרוב מרוב השיחות שהתנהלו ביני לבין חברַי הקרובים. קהלת תעתע בי. החיים מפיו הצטיירו כבעלי משמעות וחסרי משמעות בו בזמן. קהלת שואל: "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש?" מה אנחנו עושים כאן? מה זה שווה? מה המשמעות של החיים ושל כל עשייה שלנו? אם חשבתי לרגע שהנה כאן, בפסוק זה או אחר בקהלת, טמונה התשובה, המשכתי לקרוא וקהלת חבט בי במקל הספקנות והותיר אותי ללא אחיזה בשום השקפה או טענה ניצחת. דווקא בריקות הזאת מצאתי נחמה. מאז שבתי וחזרתי אל קהלת, הספקן הבלתי נלאה שמערער על כל ההשקפות המקובלות, שמשתף את הקורא בכל מיני חוויות בחייו, היחיד בכל התנ"ך שכותב בגוף ראשון במובן הרדיקלי ביותר של הדבר, הדובר שאינו בוחל מלחשוף את כישלונותיו, את השיאים והעמקים בחייו - קהלת נעשה לי חבר, וחזרתי אליו שוב ושוב, ברגעי קושי או מבחן, התבודדות או התבוננות, חוסר דעת או תהייה. קראתי בו מהר ולאט, בליווי פרשנות ובקריאה יחפה; הוא דיבר בלבי גם עם בודהה ועם ישוע ועם חכמי הדַאוֹ. באחד מביקוריי הראשונים בהודו פגשתי נזיר וייטנאמי. בילינו זמן מה יחד: הוא סיפר לי על דרך הבודהה ואני סיפרתי לו על היהדות. "יש טקסט אחד בתנ"ך שיעניין אותך," אמרתי לו יום אחד. בלילה שקדתי לתרגם לאנגלית את הפרק הראשון והשלישי בספר קהלת. למחרת, כשקרא את התרגום, אמר הנזיר, "אלה דברי הבודהה". דבר הוביל לדבר והדיאלוג בין קהלת לבודהה העמיק והתרחב לכדי מחקר אקדמי שאני עורך. המשמעות של הבל הבלים ומושגים נוספים בספר (רעיון רוח, עמל, יתרון ועוד) לבשה ופשטה צורה, השתנתה, התחלפה, העמיקה והתרחבה. למעשה, כל קריאה בקהלת, כמו מפגש עם איש בשר ודם, מציעה לי פן אחר, משמעות חדשה, התרגשות אחרת וקול שונה. קהלת עתיק היומין, שכמעט ונפסל מלהיכלל בספרי המקרא מפאת ספקנותו הקיצונית, מדבר אליי עד היום, תחילת האלף השלישי לספירה.

מדד הגולשים

	תשתחרר, בנאדם 40.86%

	אני הוא זה 9.68%

	האיש שפתח את הדלת 5.38%

עוד...

הספרייה
	הגורו בחיתולים
	אושו: הפסיקו לעשות את עצמכם אומללים
	חטטנים הביתה
	המסע אל החוכמה
עוד...